וירא | לידת יצחק

 

ספר בראשית פרק כא:

(א) וַיהֹוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהֹוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:

הכפילות שקיימת בפס' הראשון מובילה אותנו לחלק בין שני חלקיו.

"וַיהֹוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר"  הדגש הוא על שרה – ה' פקד את שרה ואת הבטחתו לה.

אמנם חלקו השני של הפס'  וַיַּעַשׂ יְהֹוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: 

מדגיש אמנם את העשיה לשרה אך לא ברור כל כך בזכות מי. ייתכן שזה מה שהביא את רש"י לדבריו על אתר:

 ויעש ה' לשרה כאשר דבר - לאברהם:

לעומת הרישא, כאן הנמען של קיום ההבטחה, הוא אברהם. ולמעשה ההבדל שבין שני חלקי הפס' הוא למעשה ביטוי לשתי ההבטחות של הקב"ה לשרה עצמה ולאברהם. ייתכן שמכאן גם נובע השוני שבין הסיפא של שני החלקים. החלק הראשון חותם ב'כאשר אמר'  ואילו החלק השני חותם ב'כאשר דבר'. הבדל זה הביא את רש"י להסביר :

כאשר דבר - בלידה והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור. אמירה ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו'. דבור היה דבר ה' אל אברם בברית בין הבתרים ושם נאמר לא יירשך זה וגו'. והביא היורש משרה:

גם אנחנו נלך בכיוון של רש"י אך נטען כי אמנם הדיבור הוא כמו דברי רש"י בפעם הראשונה שהבטחת הזרע נאמרת במפורש לאברהם בברית בין הבתרים שם נאמר לו:

וְהִנֵּה דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:

האמירה לעומת זאת שלא כדברי רש"י מתייחסת דוקא לאמירה שנאמרת אמנם לאברהם אך מכוונת לשרה

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: הֲיִפָּלֵא מֵיהֹוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:

ההבדל שבין שתי ההבטחות – בין האמירה לשרה לדיבור לאברהם – אינו רק באדם שלמענו ניתנת ההבטחה כי אם גם בהבטחה עצמה. בדיבור לאברהם נאמר לו כי:

אשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:

ובבפרק יז:

וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ:

 

לעומת זאת באמירה לשרה נאמר:

ספר בראשית פרק יח

כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:

שלא כמו הדיבור הקודם שהבן יהיה לאברהם כאן נאמר במפורש שהבן יהיה לשרה.

ואמנם קיום ההבטחה גם הוא כפול: גם שרה נפקדה וגם ה' עשה לשרה כאשר דיבר לאברהם.

הדבר ממשיך להופיע גם בפס' הבא:

(ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים:

כאן לא נאמר "למועד אשר דבר איתו אלהים"  שהיה מכוון לאברהם כמובן, אלא למועד אשר דיבר אותו אלהים – ומשתמע שה'אותו' מתייחס למועד וכמו שהעיר רש"י על אתר עי' בדבריו.  ועי' גם בפירוש הריב"א על בראשית פרק כא פסוק ב:

למועד אשר דבר אתו אלהים. פרש"י תרגום אונקלוס דמליל יתיה את המועד דבר וקבע כשאמר למועד אשוב שרט לו שריטה בכותל וכו', אומר הר"ר אליקים שלכך הביא רש"י תרגום דמליל יתיה כדי לדרוש הדרשה דשרטט ולומר שדבר אתו קאי למועד דאי קאי לאברהם תרגומו דמליל עמיה,

בכל מקרה המועד מוזכר בשתי ההבטחות:

וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת:

וגם בהבטחה לשרה נאמר:

הֲיִפָּלֵא מֵיהֹוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:

עוד מקום שבו מופיע הייחוס הכפול של יצחק הוא בפס' ג-ה. שם קיים הבדל בתיאור הכתובים ביחס אברהם ללידת יצחק ובין תיאור יחסה של שרה. אצל אברהם נאמר:

(ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: (ד) וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים: (ה) וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ:

לעומת זאת אצל שרה נאמר:

(ו) וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק לִי: (ז) וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:

 

 

אם נסכם את העיון בפס' א-ז. הרי ברור שמבחינת הקב"ה קיום ההבטחה היה כפול: יצחק הוא בנם של שרה ואברהם כאחד. אמנם אברהם רואה ביצחק את בנו ואילו שרה רואה ביצחק את בנה. היכן ייפגשו שתי ראיות אלו? נביט בהמשך הפרשה:

 

(ח) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק:

עשיית המשתה ביום הגמילה זוקקת ברור. על מה החגיגה הגדולה? ניתן להשוות את פרשתנו לסיפור חנה בספר שמואל א בפרק א:

(כב) וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם: (כג) וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם יְהֹוָה אֶת דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתו. (כד) וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית יְהֹוָה שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר:  (כה) וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי: (כו) וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה: (כז) אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן יְהֹוָה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ:

סיפור הגמילה של שמואל עשוי לשפוך אור קמעא על סיפור הגמילה של יצחק. מהסיפור בשמואל נראה כי הגמילה מהווה למעשה את תום תקופת הלידה. הילד הרך מסיים את התנתקותו מאמו עם סיום ההנקה. מאותו שלב שמואל יוצא מידיה של חנה ועובר לידי ה'. מדוע מחכה חנה להתנתק מבנה עד לתום ההנקה? רד"ק שם מביא בשם רז"ל:

כי ראתה חנה בנער שהיה מעונג וחלוש וחששה שמא יחלה מפני הדרך:

האם לא רק מביאה את הולד לעולם כי אם גם אחראית לקיומו עד שיוכל להתקיים לבדו. גם גמילתו של יצחק גדל 'ויגדל הילד ויגמל', ואכן תחת אותה גדילה של יצחק עושה אברהם משתה גדול. וכאמור המשתה הגדול בא כהודיה על גדילתו של יצחק. כביכול לידתו של יצחק מתגמדת לעומת גמילתו. גם שרה בדבריה מדגישה בעיקר את ההנקה:

וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:

נראה מדבריה של שרה כי לידת הבן היא רק הגורם לדבר המשמעותי יותר והוא ההנקה.

מהי משמעות הדבר?

על פי האמור אצל חנה נוכל לומר כי ודאי הולדתו של יצחק נס היא, אלא שגם לאחר לידתו אין זה דבר שבגדר הטבע ששרה תוכל להניק את יצחק – למעשה נס ההולדה של יצחק ממשיך עד גמילתו מדדי אמו. ניזכר בדבריו של רש"י בפרק יח על הפס' 'ותצחק שרה בקרבה' (יב):

 

בקרבה - מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד השדים הללו שצמקו מושכין חלב תנחומא:

למעשה אומרת שרה גם אם ברחמי יהיה ולד מניין יהיה חלב להאכילו[1]? שרה זוכה לא רק לולד כי אם גם לתנובת חלב שתוכל להחזיקו ולקיימו. לכן המשתה של אברהם הוא לא סתם משתה אלא משתה גדול – יצחק גדל הנס גדל איתו.