פרק כ"א (2) / חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל

  • הרב אמנון בזק
א. החרב המתקרבת
בחלקו השני של פרק כ"א מובא, כאמור, רצף של נבואות בנושא החרב, ובהן כמה וכמה ביטויים חריגים וסתומים.
הראשונה שבהן עוסקת באזהרה מפני החרב הקרבה, והיא נחלקת לשתי יחידות, שלכל אחת מהן פתיחה ("בֶּן אָדָם הִנָּבֵא") וסיום ("נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' "/"אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי"):
(יג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יד) בֶּן אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי אֱמֹר חֶרֶב חֶרֶב הוּחַדָּה וְגַם מְרוּטָה:[1] (טו) לְמַעַן טְבֹחַ טֶבַח הוּחַדָּה לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק מֹרָטָּה אוֹ נָשִׂישׂ שֵׁבֶט בְּנִי מֹאֶסֶת כָּל עֵץ: (טז) וַיִּתֵּן אֹתָהּ לְמָרְטָה לִתְפֹּשׂ בַּכָּף הִיא הוּחַדָּה חֶרֶב וְהִיא מֹרָטָּה לָתֵת אוֹתָהּ בְּיַד הוֹרֵג: (יז) זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם כִּי הִיא הָיְתָה בְעַמִּי הִיא בְּכָל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב[2] הָיוּ אֶת עַמִּי לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ:[3] (יח) כִּי בֹחַן וּמָה אִם גַּם שֵׁבֶט מֹאֶסֶת לֹא יִהְיֶה נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
יחזקאל מצטווה לומר לעם שהחרב כבר חודדה ולוטשה לקראת הטבח הקרב. הלשון מליצית ביותר, והמילים "אוֹ נָשִׂישׂ שֵׁבֶט בְּנִי מֹאֶסֶת כָּל עֵץ" (פס' טו) ו"כִּי בֹחַן וּמָה אִם גַּם שֵׁבֶט מֹאֶסֶת לֹא יִהְיֶה" (פס' יח) קשות עד מאוד. וכבר כתב רש"י (פס' יח): "ושמעתי בו לשונות רבים וראיתי בספרי פתרונות ולא נתיישבו לי", והוסיף שד"ל: "וסוף דבר לא יובן דבר מכל המליצה הזאת [=פס' טו, א"ב]. וזה ושלמטה (פס' יח) הם מן המקראות... שאין להם הבנה וכוונה ולא קשר ענין כלל. ואבדו עשתונות המפרשים והמבארים לחתור אל המובן במאמר. והוא בכל הדחקים אשר נלחצו ונדחקו לישבו נשאר זר כאשר היה, כסהו ענן וערפל וחשכה גדולה נופלת עליו וימש חושך".
יחזקאל מצטווה גם לעשות עוד מעשה סמלי: לזעוק, ליילל ולספוק על ירך, כדי לבטא את הצער והכאב על החרב העתידה לבוא בקרוב על העם ועל נשיאיו. בכך באה הנבואה לומר שהפסוקים הקודמים, שנראו כהבעת התלהבות מהחרב החדה והמלוטשת, לא באו אלא לחזק ולחדד את המסר לעם, אך באמת המכה העומדת לבוא היא כואבת ומצערת עד מאוד.
גם ביחידה השנייה יחזקאל מצטווה לעשות מעשה סמלי:
(יט) וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל כָּף וְתִכָּפֵל חֶרֶב שְׁלִישִׁתָה[4] חֶרֶב חֲלָלִים הִיא חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל הַחֹדֶרֶת לָהֶם: (כ) לְמַעַן לָמוּג לֵב[5] וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים עַל כָּל שַׁעֲרֵיהֶם נָתַתִּי אִבְחַת[6] חָרֶב אָח[7] עֲשׂוּיָה לְבָרָק מְעֻטָּה[8] לְטָבַח: (כא) הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי אָנָה פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת: (כב) וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי:
יחזקאל מצטווה להכות כף אל כף, ונראה שתכליתה של פעולה זו הפוכה מתכליתה של הספיקה על הירך: אין היא ביטוי של צער, אלא מעשה הגורם לחרב, באופן מיסטי, להכפיל ולשלש את מכתה. גם לשונו של חלק זה קשה מאוד, אך הרושם הכללי העולה מן הדברים הוא שהחרב תכה מכה ניצחת ותעורר פחד ומורך לב בכל הערים; היא תכה בכל הכיוונים, ולא יהיה ברור אנה פניה מועדות.
עם זאת, הנבואה הקצרה מסתיימת במקצת נחמה. ה' יכה אף הוא כף אל כף, אך משמעותה של פעולה זו הפוכה ממשמעותה של הכאת הכף של יחזקאל: היא תסמל את סיומה של מכת החרב והנחת חמתו של ה'.[9]
 
ב. עלייתו של מלך בבל
מכאן הנבואה עוברת לתאר כיצד החרב באה הלכה למעשה – תיאור ציורי לעלייתו הצפויה של מלך בבל:
(כג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (כד) וְאַתָּה בֶן אָדָם שִׂים לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל מֵאֶרֶץ אֶחָד יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם וְיָד בָּרֵא[10] בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ עִיר בָּרֵא: (כה) דֶּרֶךְ תָּשִׂים לָבוֹא חֶרֶב אֵת[11] רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶת יְהוּדָה בִירוּשָׁלִַם בְּצוּרָה: (כו) כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד: (כז) בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח[12] לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק:[13] (כח) וְהָיָה לָהֶם כִּקְסָם [כקסום כתיב] שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם וְהוּא מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ: (כט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן הַזְכַּרְכֶם עֲוֹנְכֶם בְּהִגָּלוֹת פִּשְׁעֵיכֶם לְהֵרָאוֹת חַטֹּאותֵיכֶם בְּכֹל עֲלִילוֹתֵיכֶם יַעַן הִזָּכֶרְכֶם בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ:
בפרקים ד'–ה' ראינו את דגם הלבֵנה שייצג את ירושלים. כעת יחזקאל מצטווה לבנות עוד דגם: שתי דרכים היוצאות ממקום אחד לכיוון שתי ערים – רבת בני עמון וירושלים.[14] משמעות המעשה הסמלי הזה היא שמלך בבל עתיד להגיע מצפון אל אם הדרך, ובה יהיה עליו להכריע על איזו מן הערים לעלות ולהטיל מצור. לשם כך ישתמש באמצעי ניחוש שונים – ירי חיצים באוויר כדי לראות היכן ייפלו, שאילה בתרפים[15] והסתכלות בכבד[16] – וכל אמצעי הכישוף יורו ימינה, כלומר לירושלים, הנמצאת מימינו של מי שבא מצפון. על העיר הזאת עתיד אפוא מלך בבל לשים את כלי המצור, וחרבו של מלך בבל היא היא החרב שעליה דובר בכל הנבואה עד כה.
ואולם, העם לא יאמין למעשה של יחזקאל, ויניח שמדובר ב"קְסָם שָׁוְא" ובשבועות מרובות שאין להן בסיס. בהאשמה זו יש אירוניה רבה, שהרי עד כה נטענה כלפי ישראל טענה הפוכה, שהם מאמינים לחזונות וקסמי השווא של נביאים המבטיחים להם שלום: "הֲלוֹא מַחֲזֵה שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם" (י"ג, ז), ויחזקאל הטיח בהם: "לֹא יִהְיֶה עוֹד כָּל חֲזוֹן שָׁוְא וּמִקְסַם חָלָק בְּתוֹךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל" (י"ב, כד); והינה כעת, כשהם פוגשים בקסם המכוון מאת ה' על מנת להחיש את החרב על ירושלים, הם מבטלים אותו דווקא כמקסם שווא. יחס זה לנבואה יהיה לעם בבחינת "מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ", שכן הוא מבליט את נכונותם להאמין באשליות שהציעו להם נביאי השקר והמכשפים, אל מול התעלמותם ממעשיו הברורים של הנביא. אשר על כן "בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ", ובזה נסגר מעגל עם הציווי לעיל פס' יט: "וְהַךְ כַּף אֶל כָּף".[17]
 
ג. הפנייה לנשיא
כאן באים במפתיע שלושה פסוקים על "הנשיא":
(ל) וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּא יוֹמוֹ בְּעֵת עֲוֹן קֵץ: (לא) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה[18] זֹאת לֹא זֹאת[19] הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל: (לב) עַוָּה עַוָּה עַוָּה[20] אֲשִׂימֶנָּה גַּם זֹאת לֹא הָיָה עַד בֹּא אֲשֶׁר לוֹ הַמִּשְׁפָּט וּנְתַתִּיו:
כפי שראינו בפרק י"ב, יחזקאל מכנה בתואר "נשיא" את צדקיהו מלך יהודה, שאותו דן לחומרה פעמים רבות, וגם כאן הוא מכנה אותו "חָלָל רָשָׁע". "חָלָל" הוא כנראה 'מחולל', מרוחק מקדושה (כמו "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ" [ויקרא כ"א, ז]), אך יש במילה זו גם לשון נופל על לשונו של פס' יט: "חֶרֶב חֲלָלִים הִיא חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל הַחֹדֶרֶת לָהֶם". ה' יסיר מצדקיהו את סממני המלוכה של המצנפת והעטרה, ויחולל שינוי מוחלט בסדרי החברה.
גם פסוקים אלו חותמים בנחמה קצרה: "עַד בֹּא אֲשֶׁר לוֹ הַמִּשְׁפָּט וּנְתַתִּיו" – רמז שעוד עתיד לבוא מלך ראוי, והוא יקבל בחזרה את השלטון על עם ישראל.[21]
 
ד. החרב על בני עמון
פסוקי הסיום של הנבואה עוסקים בחרב שתבוא על בני עמון. אומנם מלך בבל הקדים לעלות על ירושלים, אך לאחר מכן הוא עתיד לבוא גם על רבת בני עמון:
(לג) וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל חֶרְפָּתָם וְאָמַרְתָּ חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה לְטֶבַח מְרוּטָה לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק: (לד) בַּחֲזוֹת לָךְ שָׁוְא בִּקְסָם לָךְ כָּזָב לָתֵת אוֹתָךְ אֶל צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים אֲשֶׁר בָּא יוֹמָם בְּעֵת עֲוֹן קֵץ: (לה) הָשַׁב אֶל תַּעְרָהּ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר נִבְרֵאת בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ אֶשְׁפֹּט אֹתָךְ: (לו) וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים[22] חָרָשֵׁי מַשְׁחִית: (לז) לָאֵשׁ תִּהְיֶה לְאָכְלָה דָּמֵךְ יִהְיֶה בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֹא תִזָּכֵרִי כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי:
הנבואה מדגישה שהחרב שתבוא על בני עמון תהיה עונש "אֶל חֶרְפָּתָם", כלומר על ששמחו במפלת ישראל: "שחרפו וגדפו אל ישראל ושמחו להם בגלותם וצאתם מארצם" (רד"ק), כפי שנאמר להלן כ"ה, ג–ו: "וְאָמַרְתָּ לִבְנֵי עַמּוֹן שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ‑דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח אֶל מִקְדָּשִׁי כִי נִחָל וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה וְאֶל בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה... יַעַן מַחְאֲךָ יָד וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל וַתִּשְׂמַח בְּכָל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל", וכמבואר גם בדברי נביאים אחרים, כגון בנבואת צפניה (ב', ח): "שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדּוּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי". הנבואה חוזרת על ביטויים שנאמרו קודם לכן על ישראל, ועולה ממנה שגם בני עמון הקשיבו לקוסמים ומכשפים שחזו להם הבטחות שווא על שלום.
בשלב מסוים נראה שהפורענות מסתיימת: "הָשַׁב אֶל תַּעְרָהּ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר נִבְרֵאת בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ אֶשְׁפֹּט אֹתָךְ" – החרב שבה לתערה, ונאמר שה' ישפוט את בני עמון בארץ מולדתם, שלא כישראל, שגלו מארצם. אך מיד לאחר מכן מתברר שבזה לא תם עונשם של בני עמון, ואת מקומה של החרב תתפוס האש: "וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ". סופם של בני עמון יהיה אפוא חמור הרבה יותר משל ישראל, ובתום הפורענות שתבוא עליהם לא יהיה להם עוד זכר: "לָאֵשׁ תִּהְיֶה לְאָכְלָה דָּמֵךְ יִהְיֶה בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֹא תִזָּכֵרִי". כל זאת בניגוד לעם ישראל, שאף על פי שגם הם ייענשו באש ובחרב, בסופו של דבר תקוים בהם הבטחת ה': "וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם" (ט"ז, ס).
 
[1]   "הוּחַדָּה" – חודדה והושחזה; "מְרוּטָה" – מלוטשת (כמו במל"א ז', מה), על מנת שיהיה לה ברק, המאיים על האויב.
[2]   המילים "מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב" קשות. רש"י פירש "מְגוּרֵי" מן השורש אג"ר, כלומר עמים שונים נאספו על ישראל להכותם בחרב. אך הוא מביא גם את דברי מנחם בן סרוק שגזר את המילה "מְגוּרֵי" מלשון מגור, פחד (כמו "וַיָּגָר מוֹאָב" [במדבר כ"ב, ג]), כלומר שהפחד מהחרב אחז בעם, וכפי שנאמר לעיל י"א, ח "חֶרֶב יְרֵאתֶם וְחֶרֶב אָבִיא עֲלֵיכֶם"; וכן פירש רד"ק.
[3]   ספיקה על הירך היא ביטוי של צער, כמו "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי" (ירמיהו ל"א, יח).
[4]   נראה שהכוונה: על ידי ההכאה כף אל כף תוכפל מכת החרב ואף תשולש.
[5]   "לָמוּג לֵב" – להמס לב, כמו לעיל פס' יב: "נָמֵס כָּל לֵב".
[6]   המילה 'אבחה' מקובלת בעברית החדשה, אך משמעותה המקורית קשה. רוב המפרשים ביארו: 'טבחת חרב', כלומר מה שהחרב טובחת.
[7]   כבר ראינו בעבר שהמילה 'אח' משמשת בלשונו של יחזקאל כמילת קריאה וצער (כגון ו', יא; י"ח, י).
[8]   סביר לפרש: 'מעוטה לטבח' = 'מרוטה לטבח', כמו לעיל פס' יד–טו: "חֶרֶב חֶרֶב הוּחַדָּה וְגַם מְרוּטָה, לְמַעַן טְבֹחַ טֶבַח הוּחַדָּה לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק מֹרָטָּה".
[9]   הנחת חמתו של ה' היא ביטוי חיובי לסיום המכה, כמו לעיל ה', יג; ט"ז, מב.
[10]  המילים "יָד בָּרֵא" פירושן: חשוף את הקרקע על מנת לפנות מקום (לברא=לחשוף, כמו ביהושע י"ז, טו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם"; יד=מקום, כמו בדברים כ"ג, יג: "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ").
[11]  'לבוא את' = 'לבוא אל', כמו בשופטים י"ט, יח: "וְאֶת בֵּית ה' אֲנִי הֹלֵךְ".
[12]  רד"ק פירש שהכוונה לפקודה לעם המלחמה "שירצחו כל הנמצא בעיר". אך ייתכן שיש לפרש מילים אלה בשיכול אותיות: 'לפתוח פה בצרח', והכוונה להשמעת קולות וצרחות, כמו בישעיהו מ"ב, יג: "ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר", וכפי המשך הפסוק: "לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה" (דעת מקרא).
[13]  על משמעותם של אמצעי המצור כרים, סוללה ודייק עמדנו לעיל ד', ב.
[14]  ואולי גם כאן ייצג יחזקאל את ירושלים הנצורה בדגם הלבֵנה מפרק ד'.
[15]  על השאילה בתרפים כאמצעי לגילוי עתידות ראו למשל זכריה י', ב: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ".
[16]  השאילה בכבד מתפרשת במדרש קהלת רבה פרשה יב על פסוקנו: "אמר רבי לוי: כהדין ערביא דנכיס אימרא וחמי בכבדיה". בעולם התנ"ך לפרקנו הרחיבו מאוד על מקומו של נַחַש זה בתרבויות המזרח הקדום. שלושת אמצעי הניחוש הללו מוזכרים בסיפורי שאול ודוד; עיינו על כך בספרי שמואל א – מלך בישראל, ירושלים תשע"ג, עמ' 282–286.
[17]  יש כאן כמה לשונות מקבילים לפרשת סוטה: "וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה" (במדבר ה', יג); "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה" (שם, כא); ובעיקר "מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן" (שם, טו). דימוי ישראל לאישה שבגדה בבעלה רווח בספר יחזקאל, כפי שראינו בהרחבה בפרק ט"ז, ומסתבר שגם כאן יש שימוש נסתר בדימוי זה.
[18]  מצנפת ועטרה הם בגדי מלכות (כבישעיהו ס"ב, ג: "וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱ‑לֹהָיִךְ"), והסרתם מסמלת את ביטול המלוכה.
[19]  גם זה ביטוי קשה, כמוהו כ"גַּם זֹאת לֹא הָיָה" שבפסוק הבא, אך נראה שהכוונה הכללית היא למהפך הצפוי בצמרת השלטון.
[20]  רש"י כתב: "לשון 'עי השדה' (מיכה א', ו), חורבה אחר חורבה", ואילו רד"ק פירש מלשון עיוות. החזרה המשולשת על המילה באה לחיזוק.
[21]  ייתכן שהמילים "עַד בֹּא אֲשֶׁר לוֹ הַמִּשְׁפָּט" מכוונות לברכת יעקב ליהודה: "עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מ"ט, י; וראו רש"י שם, שפירש את הדברים על "מלך המשיח שהמלוכה שלו").
[22]  המילה "בֹּעֲרִים" יכולה להתפרש מלשון בערה, כלומר אנשים שיבעירו את האש שעמון תישרף בה; או שהכוונה לאנשים כסילים ורשעים, כמו בפסוק "בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ" (תהילים צ"ד, ח).