דילוג לתוכן העיקרי

וירא | עקדת יצחק - חלק ג'

קובץ טקסט

ספר בראשית פרק כב 3

הביטוי המופיע בפס' ב 'לך לך אל ארץ המוריה' מחזיר אותנו לפרשה הראשונה בתולדות אברהם עוד בצאתו מחרן שם נאמר לו 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך' חזרה לפרשה זו מוסיפה עוד כמה סנטימטרים לחוט המקשר בין שתי הפרשיות: כמו בפרשת העקידה גם יציאתו של אברהם מחרן היתה בבחינת 'הולכים אל הלא נודע' מכיון שלא נאמר לו הציון המדוייק של מקום היעד אלא 'אל הארץ אשר אראך' וכך גם בפרשת העקידה נאמר 'על אחד ההרים אשר אומר אליך' בסופה של פרשת העקידה מובטח לאברהם:

כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: (יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:

קשה שלא להיזכר בברכה שמופיעה עם עזיבתו את חרן:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

הרושם שעולה מכל ההקשרים הללו הוא שיש בפרשת העקידה כמין תיקון להגעתו של אברהם לארץ. אברהם נדרש במעשה העקידה להפנים את התפיסה שגם בנו יחידו אשר אהב אינו בנו יחידו שלו ואינו מסור לו כי אם להקב"ה – לאלהים האומר אליו 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך' בעבר הוא נדרש לעזוב את משפחתו ואת מולדתו וכעת הוא נדרש לעזוב את בנו. אלא שאם בעבר אברהם לא מילא לחלוטין אחר הצו כאשר יצא מחרן עם לוט בן אחיו – דבר שהוביל בסופו של דבר לירידתו מצרימה ועזיבתו את הארץ, כעת אברהם מוכשר יותר להתמסר לצו גם כאשר אינו בא בצורה של צו כי אם בצורה של בקשה. אברהם נכון להקריב לא רק את עצמו כי אם גם את בנו יחידו וזאת אולי גם הסיבה לכך שהברכות שניתנות בסוף הפרשה מכוונות בעיקר לזרעו של אברהם.

אמנם שאלה עיקרית ומרכזית יש לשאול על פסוק מרכזי ומכונן בפרשה והוא פס' יב:

וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

מדוע ידיעתו של הקב"ה על יראת האלהים של אברהם מתאחרת לבוא? מדוע לא היה ניתן לקבוע 'כי ירא אלהים אתה' כבר מרגע שהשכים בבוקר או לכל המאוחר ברגע שנתן את עצי העולה על בנו? מדוע חיכה הקב"ה עד לרגע האחרון בכדי להפסיק את הנסיון הנורא הזה?

מדברי רש"י ניתן להבין כי לקב"ה היה לא היה עניין במבחן כזה או אחר אצל אברהם. כוונתו של הקב"ה היתה לנשא את יצחק ולא לנסות את אברהם וכדבריו על אתר

אמר לו הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו אסקתיה אחתיה:

הקב"ה לא חפץ חלילה במיתתו של יצחק כי אם בהעלתו על גבי המזבח, לכן על פי רש"י אין כאן מבחן או נסיון כי אם ציווי להתעלותו של יצחק והקדשתו לה'.

אמנם ייתכן כי דרך אחרת קיימת בכתובים והיא שאכן עד ללקיחת המאכלת והנפתה מעל צוארו של יצחק לא היה ברור כי אכן אברהם מתעתד לעשות את אותו מעשה נורא, ונסביר את דברינו.

כזכור עם גירושו של ישמעאל נאמר לאברהם: 

אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:

במפורש נאמר לו שביצחק יקרא לו זרע. וכעת הקב"ה שנתן לו את ההבטחה מצוה אותו:

קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה               עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

אמנם כפי שכבר ציינו בעבר, מהפסוקים עצמם לא נראה כי אכן הקב"ה מורה לאברהם לבצע את אותו מעשה נורא. שתי מילים יעידו על כך:  המילה הראשונה היא 'נא' וכדבריו של רש"י על פסוק ב:

קח נא - אין נא אלא לשון בקשה אמר לו בבקשה תרא ממך עמוד לי בזה הנסיון שלא יאמרו הראשונות לה היה בהן ממש (סנהדרין פט):

רש"י אמנם שייך את הבקשה לעניין אחר אך מכל מקום עצם ההבחנה קיימת, הקב"ה מצוה את אברהם על דבר העקידה בלשון בקשה אולי בכדי להעצים את הנסיון.

המילה השניה מופיעה בצמד שבהמשך הפס' 'לך לך'. דבריו של רש"י מספר במדבר על דבר שליחת המרגלים מוכרים לנו היטב, שם נאמר כזכור:

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהם

ורש"י על אתר מסביר:

שלח לך - (במדבר רבה סוטה לו) לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א) נשלחה אנשים לפנינו כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו' ומשה נמלך בשכינה אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנא' (שמות ג) אעלה אתכם מעני מצרים וגו' חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה:

גם כאן בפרשתינו, נראה כי צמד המילים 'לך לך' אינן מחייבות כי אם מבקשות. אברהם יכול היה לסרב, אברהם יכול היה להסביר את הבקשה כחזיון תעתועים אבל לא! אברהם קם ועשה את בקשתו של הקב"ה ועשה זאת בחפזה 'וישכם אברהם בבקר'.

עם זאת מכמה מקומות נראה שאברהם אכן הסתפק אם אכן זהו רצונו של הקב"ה:

1.       אברהם לוקח את שני נעריו עמו. לקיחה זו מתמיהה: מה צורך לאברהם אבינו שהולך לעקוד את בנו בשני נעריו? השאלה מתעצמת עוד יותר לאור העובדה שעם ראייתו את המקום הוא אומר לנעריו 'שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה' והם נפרדים אלו מאלו, הרי שאברהם בכל אופן לא רצה בנוכחותם במעשה העקידה, אם כן מדוע בכלל צרפם למסע? רש"י התייחס לשאלה זו וענה את תשובתו:

את שני נעריו - (ב"ר) ישמעאל ואליעזר שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא ב' אנשים שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק יהיה השני עמו:

את דבריו של רש"י יש לחלק לשניים, ראשית הוא מביא את דברי המדרש כי שני נעריו של אברהם היו לא אחרים מאשר ישמעאל ואליעזר, עובדה תמוהה כשלעצמה בעיקר לאחר שבפרק כא גורש ישמעאל מעל פני אברהם אביו. וחלקו השני של הדיבור מסביר מהו הצורך בכלל לאברהם בשני נערים. ברצוני להתייחס דוקא לדברי המדרש שמופיעים בראש דבריו של רש"י על פיהם שני הנערים היו ישמעאל ואליעזר. ודאי שאין לקחת את דברי המדרש כפשוטם מכיון שלא ייתכן שאחד מן הנערים יהיה ישמעאל לאחר גירושו. דברי המדרש רומזים למעשה על תהליך שעובר על אברהם תוך כדי מעשה העקידה, שני הנערים ישמעאל ואליעזר היו בעיני אברהם יורשים פוטנציאלים: אליעזר כאמור בפרק טו :

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִֹה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר:(ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: (ד) וְהִנֵּה דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:

          וישמעאל כפי שניתן להבין מדבריו של ה' לאברהם בפרק כא

(י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: (יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: (יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:

למעשה אברהם נפרד משני הנערים והולך עם יצחק לעבר המקום אשר אמר לו האלהים, בפרידה זו אברהם מתחזק למעשה בידיעה שאכן יצחק הוא הזרע שהובטח לו ואת אותו זרע עליו לעקוד. מפרידה זו גם נוכל להבין את צירופם של הנערים למסע: אברהם שברגע האמת נפרד מן הנערים ומתייחד עם בנו אל מול הצו הנורא, ברגעים שקדמו לכך עדיין מתחבט, מצרף למסע נערים שלא יאפשרו את קיום המעשה לעיניהם, עד שלמעשה ברגע שאברהם מבחין במקום הוא נפרד מן הנערים – נפרד למעשה מן ההתלבטות. אברהם נמסר לרצון ה' ועוזב את נעריו – עוזב את תקוותיו האישיות מישמעאל ומאליעזר, והולך יחד עם יצחק אל עבר ההר האיום.

2.       הקב"ה עם מסירת בקשתו לאברהם אומר לו "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" אברהם עוד ממתין לדבר ה' שיגיע אליו וימסור לו את המיקום המדוייק שבו עתידה להתבצע העקידה, אמנם הודעה כזאת לא מגיעה. במקום זאת נאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: אברהם מבחין בעצמו במקום. רש"י עמד על כך וכתב:  

וירא את המקום - ראה ענן קשור על ההר:

ועל פי דבריו זו היא כנראה האמירה לה ציפה אברהם. אמנם לדעתי דבר ה' שלא מתגלה מפורשות רק מעצים את הספק אצל אברהם, אברהם אולי מחכה לדבור משמים אך ההבחנה במקום לא מגיעה משם כי אם ממנו עצמו, רק כאשר יגיע למקום המזבח יבוא התיאור הבא:

(ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:

עם התקדמות מחוגי השעון האותות שנראו עד כה מעורפלים נראים כעת ברורים, עכשיו אברהם יודע לא בגלל איזה סימן מפוקפק, כן! זהו המקום אשר אמר לו האלהים. אמנם עד כה עדיין מחלחל הספק.

3.       לאחר הבחנתו של אברהם הוא אומר לנעריו:

(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:

לכאורה המשפט שהיה אברהם אמור לומר לנעריו הוא זה: 'ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ואשובה אליכם' מכיון שעל פי הצו יצחק אמור להיות מוקרב לעולה . הפרשנים הסבירו את דבריו של אברהם "שלא ירגיש יצחק ויברח" (אב"ע). רש"י לעומת זאת כותב:

 ונשובה - נתנבא שישובו שניהם:

ייתכן לפי דברינו לומר כי אברהם עצמו לא היה בטוח שהוא אכן הולך להקריב את יצחק, הוא לא היה בטוח אם יחזור לבדו או עם יצחק בנו, ייתכן שבתוך תוכו הספק בער אך כלפי חוץ הוא עדיין מניח שנשובה אליכם – שנינו יחד.

4.       גם כאשר אברהם ויצחק הולכים יחדיו לבדם אברהם נמנע מלומר ליצחק את מטרת בואם האמיתית. לשאלתו של יצחק הנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: עונה אברהם

אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו[1]: למרות שבאיזשהו שלב הוא יוכרח לגלות לו אברהם עדיין שומר את דבר העקידה בלבו – כאחד שעדיין לא בטוח שהדבר יקרה.

5.       לאחר שאברהם מקבל את דבריו של ה' מן השמים 'כי ירא אלהים אתה' הוא נושא את עיניו "וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" אם היה נגלה האיל קודם ייתכן ואברהם היה מעלה אותו דוקא. ניתן להסיק זאת גם מדברי רש"י שהסביר את עובדת היות האיל נאחז בסבך בקרניו "שהיה רץ אצל אברהם והשטן סובכו ומערבבו באילנות" האיל היה רץ אל אברהם קודם אלא שהשטן שרצה לבחון את אברהם[2] מנע את גישתו. גם מהקבלת פרשה זו לפרשת גירוש ישמעאל שם הבאר הוסוותה מעיניה של הגר נראה כי האיל הוסווה מעיניו של אברהם לראות האמנם יעקוד את בנו בלית ברירה.

 

מכל אלו נראה כי אברהם הסתפק אם אכן זהו רצונו יתברך, האם הקב"ה דבק בדבריו הראשונים 'כי ביצחק יקרא לך זרע' או בדבריו האחרונים 'והעלהו שם לעולה' אברהם בלבו נמשך לדברים הראשונים 'ביצחק יקרא לך זרע'[3] אמנם מבחינת מעשיו כמו באופן רובוטי אברהם מגשים את דבריו האחרונים של ה'. וככל שעובר הזמן אברהם מתקרב לביצוע הבקשה הנוראית הספק הולך ונפשט אט אט עד לרגע בו ייאמר לו:

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

עתה, רק עתה, הוכחת כי ירא אלהים אתה, לא הלכת אחר מחשבותיך ואף לא אחר הבטחות ראשונות, אברהם מתמסר כולו לדבר ה' שעומד מולו, ובאמונה תמימה נטולת שאלות הוא מוכן לוותר על מה שהובטח לו ולו לקיים לרגע אחד את דבר ה' שניתן לו – זו היא תמצית יראת האלהים הטהורה של אברהם אבינו. לאחר תלאותיו האמוניות זוכה אברהם ונאמר לו 'כי ירא אלהים אתה'.

 


[1] דברי האבן עזרא  ש"אביו הסתיר הסוד ממנו ואמר אלהים יראה לו השה כי אילו אמר לו אתה העולה יתכן שיברח" תמוהים שאחרי ככלות הכל באיזשהו שלב אברהם יגלה ליצחק את דבר העקידה ומה יעשה אז כדי למנוע את בריחתו?

[2] וכאמור ברש"י על פס' א ד"ה אחר הדברים האלה - יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט) אחר דבריו של שטן שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב

[3] נשים לב גם כי ככל שאברהם מתקדם בשעון הפעולה חיבתו ליצחק רק מתעצמת: בדבריו אל הנערים הוא מכנה את יצחק כ'נער' "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה" אמנם עם עזיבתם את הנערים והליכתם יחד אברהם משיב לקריאתו של יצחק "הִנֶּנִּי בְנִי" ומוסיף ואומר "אלהים יראה לו השה לעולה בני" באופן כמעט אבסורדי אברהם בלבו הלך והתקרב ליצחק אשר בו יקרא לו זרע ובמעשיו הלך והתקרב לצו 'והעלהו שם לעולה'

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)