דילוג לתוכן העיקרי

תולדות | סיפור הבארות

קובץ טקסט

ספר בראשית פרק כו - 2

(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים: (טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר: (טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד: (יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם: (יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו: (יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים: (כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ: (כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה: (כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהֹוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ: (כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע: (כד) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי: (כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר: (כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ: (כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם: (כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְהֹוָה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ: (כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהֹוָה: (ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: (לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם: (לב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם: (לג) וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי: (לה) וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:

 

לאחר קריאת היחידה בוקעות ועולות שאלות נוקבות שיש לשאול על הסיפור שלפנינו:

1.       מה גרם ליצחק להיות גדול כל כך במקנה?

2.       מדוע סיתמו פלישתים את בארות אברהם?

3.       כיצד מעיזים אבימלך ואנשיו לשקר במצח נחושה שעשו עם יצחק רק טוב?

4.       ממה יצחק מפחד כאשר ניתנת לו הבטחתו של הקב"ה 'אל תירא'? מדוע דוקא אז מתפרץ אצלו הפחד כשכמה פס' קודם הבין 'כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ'?

אנו ננסה להציע מהלך שישיב על שאלותינו. בכתוב לא מופיע מהי הסיבה לעשרו של יצחק אמנם הסמיכות לפס' יב רומזת כי התעשרותו של יצחק נבעה מברכת ה' ששרתה במעשה ידיו שבאה לידי ביטוי במציאתו מאה שערים באותה שנה. התעשרותו של יצחק מקיימת למעשה את הבטחת ה' אליו בראש הפרק "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" ואכן יצחק מתברך במעשה ידיו אלא שברכה זו לבדה מתקיימת ואילו ההבטחה השניה 'לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל' מתעכבת לעת עתה. הבארות שחפר אברהם מתמלאות בעפר והפלישתים מתמלאים בקנאה. למרות מה שניתן היה לחשוב ובניגוד למה שפירשו המפרשים אין המדובר כאן בקנאה סתמית. יש להבדיל בין שני ביטויים שמושכים לשני עולמות שונים: "לקנא ב" לעומת "לקנא את" הביטוי הראשון מופיע בהמשך הספר בפרק לז : (יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבר שם הקנאה היא במובן של תחרות. ואילו הביטוי 'לקנא את' מופיע בהקשר אחר לחלוטין בספר במדבר פרק ה:

(יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: (יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה: (יד) וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאה:

כשהבעל מקנא את אשתו אין הכוונה לתחרות שקיימת ביניהם אלא הבעל מקנא את אשתו ורוצה לשמור אותה לעצמו מאיש אחר שהוא חושד שנסתרה עמו[1]. הביטוי בפרשתנו קרוב יותר לעולם זה למעשה הפלשתים לא מתחרים באברהם למי יהיה יותר צאן או בקר כמו שהסביר למשל הרמב"ן על פסוק יד:

ויקנאו אותו פלשתים בענין ההוא וזה טעם כי עצמת ממנו מאד אמר לו גם לי שאני המלך אין בביתי מקנה ועבודה כמוך, וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מבית המלך:

הפלשתים לא מנהלים תחרות עם יצחק, הם רוצים לשמור לעצמם את נכסי הטבע שלהם ולא שיעברו לידיו של יצחק, זו גם הסיבה שהם סותמים את בארותיו של אברהם, הגם שהוא מזמן כבר לא בין החיים ובודאי שלא מתחרה בהם. הפלשתים רוצים לנצור לעצמם את אוצרות הטבע שלהם והם חשים כי התעשרותו של יצחק באה במידה מרובה בשל החזקתו בנכסיהם, כך ניתן גם להסביר את דבריו של אבימלך 'לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד' וכפי שנטה להסביר בעל הכתב והקבלה על פסוק טז :

כי עצמת ממנו מאד. כלומר יותר ממנו, כ"כ המפרשים, וא"כ היה מלת ממנו ראוי באחרונה, כי עצמת מאד ממנו, אבל טעמו עצם וגודל עשרך בא לך מסבותינו כי ממכירת תבואותיך בשנות הרעבון בא לך העושר הזה. כדרך ההמוניים ממאני ההשגחה שתולים הכל במקרים טבעיים, וכ"ד רבותינו באמרם כל אותן עצמות שעצמת ממנו היה לך. ואחר שהתרחק יצחק מהם ויעל לבאר שבע וגם שם ראו הצלחתו הודו על שבוש דעתם ורק ברכת ה' תעשרהו לכן אמר אבימלך אליו. אתה עתה ברוך ה':

יצחק אכן עוזב את גרר וחונה בנחל גרר וגם שם הבארות שעבדיו חופרים מביאים למריבה בין רועיו ובין רועי גרר על הבעלות על המים. הפלשתים שוב משייכים לעצמם את המים שיצחק מוצא אמנם יצחק משייך את התנגדותם לא לטענות ענייניות כי אם לדברי עשק ושטנה. יצחק סבור כי טענות הפלשתים כלפיו אינם אלא תירוצים והסיבה האמיתית לכל טענותיהם היא שבסופו של דבר עינם צרה בו. לכן כאשר הוא חופר את הבאר השלישית והם משתתקים הוא מבין שכנראה סוף סוף ה' עומד לעזרו מול אותם פלשתים אלא שבעיני הפלשתים התרחקותו של יצחק ממאגרי המים שלהם היא שהביאה בסופו של דבר  לעזיבתם אותו וכדברי הרשב"ם על פס' כב: ולא רבו עליה - לפי שנתרחק ממרעיתם דכתיב ויעתק משם: יצחק מבחינתם יכול לגדול כמה שהוא רוצה אבל לא על חשבונם. בעיניו של יצחק המאבק מקבל סיוע מלמעלה ולכן הוא ממשיך ועולה לבאר שבע אותה באר שבע כנראה ממוקמת בלב אזור פלשתי. במקרא מצאנו שתי ערים ששמן באר שבע האחת בתחומי נחלת שבט יהודה כפי שמצויין בספר שמואל ב פרק כד פס' ו-ז:

וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן: וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע

ובספר מלכים א פרק יט פס' ב-ג:

וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ

 והשניה בתחומי נחלת בני שמעון כאמור בספר יהושע פרק יט פס' א-ב:

וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה: וַיְהִי לָהֶם בְּנַחֲלָתָם בְּאֵר שֶׁבַע וְשֶׁבַע וּמוֹלָדה

באר שבע שבנחלת יהודה היא באר שבע של אברהם שלא מוזכרת ברשימת הערים ליהודה שבספר יהושע כנראה נכבשה אחר כך מיד פלשתים עם כיבושי שבט יהודה שמתוארים בתחילת ספר שופטים פרק א

(יז) וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה: (יח) וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ:

והיא לכאורה באר שבע שאליה עולה יצחק ונמצאת בתחומי פלשתים והוא אינו מתיירא מכיון שהוא יודע שה' יהיה אתו והגיעה מבחינתו העת להתרחב. אלא שעם הגיעו הוא מקבל אישור לכך מאת ה' שאומר לו

אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:

ממה אמור לפחד יצחק? הרי הוא עלה לבאר שבע בכדי לכאורה להמשיך ולחפור את הבארות שסתמום פלשתים מימי אברהם אביו[2]? לכאורה יצחק ממשיך להיות בטוח בעזרתו של ה'...

המפרשים מציעים שלל הסברים

הרמב"ן על בראשית פרק כו פסוק כד כותב כי "היה מתירא פן יאספו עליו ויכוהו הוא וביתו, והבטיחו הקב"ה שלא יירא מהם" . גם החזקוני שם מסביר כי פחדו של יצחק נבע מכך "שהיה מטולטל בשביל קנאת פלשתים ובמריבת רועי גרר נגלה עליו הקב"ה ואמר לו אל תירא" ואילו האור החיים שם הסביר שיצחק "ראה השפלה ממלך פלשתים שגרשו מארצו ולא ידע אן יפנה חש כי ה' עזבו, לזה אמר אל תירא לא עזבתיך אתך אני"

כל הפירושים הללו אינם מתיישבים עם דבריו של יצחק בפס' כג "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ"  מהם נראה שיצחק היה בטוח בחופשיות שתינתן לו כעת בעזרת השם.

ייתכן שהתשובה טמונה בפס' הבא:

(כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ:

בפס' מופיעה לשון עבר מושלם, דהיינו ברגע שיצחק ראה את מראות האלהים אבימלך כבר יצא אליו מגרר עם פיכל שר צבאו. המשלחת מגיעה אל יצחק באותו לילה והדברים נרמזים בתיאור זמן הנבואה 'בלילה ההוא' באותו לילה בו הגיעה המשלחת אל יצחק. יצחק כנראה מודע להגעתה של המשלחת עם שר צבאו של אבימלך ולמראית עין נראה כי פניהם מועדות לקרב בשל התיישבותו בבאר שבע, או אז מבטיח לו ה' כי יברכו ואת זרעו. ואכן על פי הבטחת ה' אבימלך בא אליו עם פיכל שר צבאו ולא זו בלבד שפניהם אינן מועדות לקרב הם גם מבקשים לכרות עמו ברית:

תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ: (כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהֹוָה:

 

 המפרשים הסבירו את הצטדקותם בדרכים שונות:

הרמב"ן כתב:

 וטעם לא נגענוך - שלא נפתה לבנו על אשתך ליגע באחד מכם, כלשון הנוגע באיש הזה ובאשתו:  ועשינו עמך רק טוב - לשמור את כל אשר לך בצוותינו את העם להשמר מכם: ונשלחך בשלום - כי גם בקנאתנו בך לא לקחנו מכל העושר אשר עשית עמנו, ונשלחך עם כל אשר לך בשלום:

בעלי התוספות הציעו פירוש אחר:

כאשר לא נגענוך ונשלחך בשלום. משל לארי שנכנס לו עצם בגרונו. ואמר כל מי שיוכל ליטלו מכם אתן לו ממון רב. בא עגור שקורין גרוא"ה והכניס ראשו בפי הארי עד גרונו והוציא העצם ושאל שכרו לארי א"ל הארי לא די לך שלא אכלתיך כשהיתה ראשך בפי אלא אף תשאל עוד שכרך. כך אמר אבימלך ליצחק עשינו עמך חסד גדול שלא נגענוך כי דרכנו להזיק כל הבא עלינו ונשלחך בשלום:

אמנם על פי דברינו ברורים דברי אבימלך: עד כה חשבנו כי אתה לוקח את משאבי ארצנו ואוצרותיה ועיקר גירושך לא היה מפני צרות העין אלא מפני דאגה לאוצרות ארצנו, עכשיו שראינו שאתה רואה ברכה גם בארצות אחרות הנה ברור כי לא מארצנו לקחת אלא מיד ה' – ברוך מה' אתה ולא מארצנו. וכדבריו של בעל הכתב והקבלה לעיל. ואכן יצחק כורת להם ברית ובמקביל באים עבדיו ומבשרים לו כי מצאו מים – יצחק קורא לבאר שבעה על שם השבועה שנשבעו לו כדברי רש"י. יצחק מזהה כעת את מציאת המים עם מציאת הברית – הקשר בין מים לשבועה מחזיר אותנו לפרשת אישה סוטה שם המים באים כפועלים מתוך השבועה וכאמור שם בפרק ה:

(כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהֹוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהֹוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה: (כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:

גם כאן המים מסמלים את קיום השבועה[3]. ולמעשה חשדם של אבימלך והפלישתים שיצחק מחזיק באוצרותיהם מביאה לקנאה שעשויה להתברר במציאת המים, מציאת המים וברכת ה' ששורה על יצחק היא מבררת כי לא "אשת איש" לקח יצחק כי אם מברכת ה' הנתונה לו. כעת יצחק מודע כי לא שנאה היתה זאת כי אם קנאות. הוא רואה בחוש כיצד ברכת ה' שורה עליו לא רק במציאת המים כי אם גם בברית הגויים. 


[1] ייתכן כי סתימת בארות המים בעפר שאול אף הוא מאותו עולם שכידוע אישה סוטה נבדקת כאמור בספר במדבר פרק ה פס' יז: וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּים ועוד נרחיב בכך לקמן.

[2] כדברי הרמב"ן: וקרוב לי שהוא הבאר שכרה אברהם כי סתמוהו פלשתים עם האחרים. וישב יצחק ויחפור אותו ויקרא לו גם הוא שם כשם אשר קרא לו אביו. ועל כן שם העיר באר שבע על שם הבאר אשר קראוהו כן האב והבן, כי שם נשבעו שניהם.

 

[3] הקשר בין המים לבין השבועה עולה גם מתיאוריו של  ספר היובלים לפרשה: (ל) ויגדל בארץ ויעל משם באר שבע בשנה הראשונה לשבוע הראשון ליובל הארבעה וארבעים. (לא) וירא אליו ה' בלילה ההוא בראש החודש הראשון ויאמר אליו: אנוכי אלוהי אברהם אביך, אל תירא כי אתך אנוכי, וברכתיך והרביתי את זרעך מאוד כחול הים בעבור אברהם עבדי. (לב) ויבן שם מזבח במקום אשר בנה שם בראשונה אברהם אביו, ויקרא בשם ה', ויזבח זבח לאלוהי אברהם אביו. (לג) ויכרו באר וימצאו מים חיים. (לד) ויחפרו נערי יצחק עוד באר ולא מצאו מים. (לה) וילכו ויגידו ליצחק כי לא מצאו מים ויאמר יצחק, נשבעתי היום לפלשתים וזה הדבר. (לו) ויקרא את שם המקום ההוא באר שבע, כי פה נשבע לאבימלך ואחוזת מרעהו ולפיכל שר צבאו. (לז) וידע יצחק ביום ההוא כי נשבעו לשקר להיות אתם בשלום. (לח) ויקלל יצחק ביום ההוא את הפלשתים וכו'

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)