פרק כז - ימי צקלג

  • הרב אמנון בזק

פרק כ"ז / ימי צקלג

א. סוף המרדף

למרות הדברים הנרגשים שהחליפו דוד ושאול בסוף המפגש השני ביניהם, בפרק הקודם, לא היו לדוד אשליות באשר להמשך:

(א) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ:

אף שבפרק הקודם אמר דוד לשאול, שיציאה מארץ ישראל כמוה כעבודה זרה - "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (כ"ו, יט) - הוא מבין כי לא ימצא מנוחה לנפשו בארץ, וכי הדרך היחידה להגיע לרגיעה זמנית היא לצאת את גבולותיה. דוד בורח אפוא שוב לפלשתים, והמקרא מעיד כי אכן צדק בשיקוליו:

(ד) וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָרַח דָּוִד גַּת וְלֹא יָסַף עוֹד לְבַקְשׁוֹ:

אין ספק, שפסוק זה מדבר בגנותו של שאול, שרק בפרק הקודם התחייב בפני דוד "לֹא אָרַע לְךָ עוֹד" (שם, כא), וכעת מתברר כי לולא ברח דוד לפלשתים, היה שאול ממשיך לרדוף אחריו. בד בבד, מלמד הדבר גם על צדקת צעדו של דוד, שאכן נקט בדרך היחידה שנותרה בידו.

דוד בורח שוב אל אכיש מלך גת:

(ב) וַיָּקָם דָּוִד וַיַּעֲבֹר הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ אֶל אָכִישׁ בֶּן מָעוֹךְ מֶלֶךְ גַּת: (ג) וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו אִישׁ וּבֵיתוֹ דָּוִד וּשְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִית:

כזכור, אין זו הפעם הראשונה שדוד בורח אל פלשתים ואל אכיש. בפעם הקודמת, בפרק כ"א, הסתיים צעד זה בהצלתו של דוד ברגע האחרון על ידי התחזות למשוגע; הפלשתים, שזכרו את דוד כהורג גלית גיבורם, לא ששו לקבלו לארצם, למרות המנהג המקובל שמתנגדי השלטון בורחים לארץ עוינת לו.[1] מדוע אפוא שב דוד על צעד זה?

רד"ק ביאר שבפרק כ"א הסתיר דוד תחילה את זהותו, והיא נחשפה על ידי הפלשתים מאוחר יותר, בעוד שכאן, כשבא עם שש מאות איש, תוֹאַם, מן הסתם, בואו לאכיש מראש ונעשה בגלוי. לחילופין, יש שטענו (כך כתב ר"י כספי) כי "אָכִישׁ בֶּן מָעוֹךְ" בו מדובר כאן אינו אכיש סתם המוזכר בפרק כ"א.

ואולם, דומה שאכן מדובר באותו מלך מפרק כ"א. כבר שם עמדנו על כך שאכיש עצמו דווקא גילה יחס סלחני כלפי דוד, ולא מיהר לפגוע בו כדרישת אנשיו. נראה, שבריחתו החוזרת של דוד אל אכיש רק מחזקת את טענתו כי הוא נרדף על ידי שאול, ומן הסתם מרדפי שאול אחרי דוד כבר נתפרסמו ברבים.[2] על כן מיהר אכיש לקבל אליו את דוד בזרועות פתוחות, מתוך אמונה שדוד, גיבור מלחמה ידוע, יוכל כעת לסייע לו במלחמותיו, ואולי אף לבגוד בעם ישראל.

ב. דוד בצִקְלָג

סביר להניח, שלא כולם הסכימו עם צעדו של אכיש, שאכן הוכח לבסוף כי הוא נבע מתמימות יתרה. אשר על כן, מבקש דוד מאכיש מקום לעצמו:

(ה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ יִתְּנוּ לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה וְאֵשְׁבָה שָּׁם וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה עִמָּךְ: (ו) וַיִּתֶּן לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת צִקְלָג לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:[3] (ז) וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים:

דוד העדיף להתרחק מעיר הממלכה, מעיני זרים חשדניים, וללכת להתיישב באחת מערי השדה; ומסתבר שהיו לו מניעים נוספים, שעליהם נעמוד בהמשך. מכל מקום, אכיש נותן לו את צקלג, ובכך יש בעיה מסוימת: בספר יהושע נמנית צקלג על ערי יהודה (יהושע ט"ו, לא), אך בהמשך (שם י"ט, ה) היא מופיעה ברשימת הערים שניתנו לשמעון "בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה" (שם, א); והנה בפרקנו נאמר כי אכיש נתנהּ לדוד, ועל כן הייתה "לְמַלְכֵי יְהוּדָה"! רד"ק (על פסוקנו וביהושע ט"ו, לא) מתייחס לשאלות אלו, ואחת מהצעותיו היא "כי לקחוה בני ישראל בעת כבוש הארץ ונפלה לחלק שמעון ואחר כך לקחה מלך גת מהם עד שישב דוד בה על כן היתה למלכי יהודה מהיום ההוא והלאה" (לשון רד"ק על יהושע שם).

לאכיש, מצדו, הייתה כנראה סיבה טובה לתת לדוד את צקלג. כפי שנראה בהמשך, את שהותו בצקלג ניצל דוד לפגיעה בשבטים הנודדים בדרום, הגשורי והגזרי והעמלקי, שמן הסתם הביאו צרות גם לפלשתים.

המקרא מציין שדוד ישב בשדה פלשתים "יָמִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים". מצודת ציון פירש בפשטות: "ימים - שנה", כמשמעות המילה "ימים" בכמה מקומות במקרא, כגון: "וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ" (ויקרא כ"ה, כט).[4] ברם, פירוש זה יוצר בעיה, שאותה ציין רד"ק:

לא יתכן לפרש 'ימים' זה שנה, שהרי שאול לא מלך אלא שתי שנים, וכל הענינים שהיו לדוד עם שאול אז, אפשר שבשמנה חדשים היו?! ועוד כי דוד לא ירד בשדה פלשתים אלא אחר מיתת שמואל, ומיתת שמואל לא קדמה למיתת שאול אלא שבעה חדשים. לפיכך אנו מפרשים 'ימים' - כמשמעו, ורוצה לומר: ארבעה חדשים וקצת ימים מהחדש החמישי.

המניע המרכזי לפירושו של רד"ק הוא ההתנגשות בין תיאור זה לבין הפסוק התמוה בתחילת פרק י"ג "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (י"ג, א). עמדנו שם (שיעור 22) על הפירושים השונים שהוצעו לפסוק זה, והזכרנו את דברי רלב"ג שם, שהוכיח מפרקנו כי אין להבין אותו כפשוטו. על כן נראה, שעל דרך הפשט יש לבאר את הפסוק הנזכר בכיוונים השונים שהצענו שם, ואילו פסוקנו יתבאר על פי פשוטו, ודוד אכן שהה אצל פלשתים תקופה ארוכה למדיי.[5]

ייתכן, שהמפרשים שהעדיפו לפרש כי היה זה פרק זמן קצר יותר, בחרו בדרך זו גם מסיבה אחרת. ניתן לומר, שהביטוי כפשוטו מתאר תקופה ארוכה מדי, ויש בכך ביקורת מסוימת כלפי דוד, שהתרחק למשך זמן רב מעמו ומארצו. ושמא רומז הביטוי "ימים וארבעה חדשים" למה שנאמר בתחילת פרשת פילגש בגבעה: "וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים" (שופטים י"ט, ב); גם שם מדובר היה בתקופת זמן ארוכה מדי, שבסופו של דבר הביאה לאסון גדול.[6]

בכך, אם כן, מתחילה גם ביקורת על ימי צקלג של דוד. ואכן, הבעייתיות במעשיו של דוד מחריפה והולכת בהמשך.

ג. וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד

את ימי שבתו בצקלג ניצל דוד לשתי מטרות נפרדות:

(ח) וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי[7] וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים וַיָּשָׁב וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ: (י) וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל[8] פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי: (יא) וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים:[9] (יב) וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד לֵאמֹר הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם:

ראשית, דוד מילא את תפקידו נאמנה, ופגע בעמים הללו, שהתפרנסו בדרך כלל משוד ומביזה.[10] שנית, בדרך זו פורס דוד בפני אכיש מצג שווא, כאילו השלל שהביא מעמים אלו הוא מישראל, ובכך הוא רוכש את אמונו של אכיש, כי דוד הבאיש בעם ישראל ויהיה נאמן לו לעולם.

האם רשאי היה דוד לנהוג כך? קשה להוכיח זאת באופן חד-משמעי, אך נראה שאכן יש ביקורת גם כלפי מנהגו זה. ראשית, אין ברור אם מותר היה להציג מצגת שווא שכזו, הגורמת, בסופו של דבר, למידה של חילול ה'. שנית, כדי להסתיר את מעשיו נאלץ דוד לנקוט בצעד דרסטי ולהמית את כל השבויים, כדי שלא ייוודע לאכיש כי השלל שהוא מביא לו אינו בא באמת מישראל.

סביר להניח, שבעיני המקרא היה צעד זה חריף וקיצוני. על כך ניתן לעמוד, בין היתר, מן האירועים בפרקים הבאים, שעל הזיקה ביניהם לבין המסופר בפרקנו נעמוד בע"ה בהמשך. בשלב זה נציין רק שבפרק ל' מסופר כיצד פשטו העמלקים על צקלג בעת היות דוד במחנה פלשתים, אך אפילו שבט שודדים נודע לשמצה זה, נהג בדרך שונה מדוד: בעוד שעל מנהגו של דוד כלפיהם נאמר "וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד", הרי שעל שבט העמלקים מסופר שהם שבו את בני משפחתו של דוד - "וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ" (ל', ב).

על הבעייתיות בהתנהגותו של דוד ביחס לשבטים אלו עמד רד"ק - אמנם לא בפרקנו, כי אם בפירושו לדברי דוד לשלמה, בהם הוא מסביר מדוע לא זכה לבנות את בית המקדש: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דה"א כ"ב, ח). וכך פירש רד"ק שם:

ובאמרו 'דמים לרוב שפכת ארצה' כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך כמו דם אוריה וזה 'לפני'... גם בדמי הגוים אשר שפך אותם שלא היו בני מלחמתו אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים, אף על פי כן לא נענש עליהם, כי כוונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים לא יחיה איש ואשה.

רד"ק עומד על כך שאמנם לא היה במעשה זה כדי לחייב את דוד בעונש, ובכל זאת, לא היה הדבר ראוי, ועל כן היה זה אחד הגורמים שמנעו מדוד את בניין המקדש. אכן, כפי שמציין רד"ק, דוד היה נתון במצוקה קשה, שלא הותירה לו בררות מרובות. ועדיין, דומה שהקריאה בפרק זה אינה מותירה את הקורא עם תחושה חיובית כלפי דרכו של דוד.

ד. היציאה למלחמה

חלוקת הפרקים הנוצרית העבירה לתחילת הפרק הבא שני פסוקים, שמבחינה עניינית ראויים היו בהחלט להיכלל בפרקנו:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ לָכֵן אַתָּה תֵדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד לָכֵן שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ כָּל הַיָּמִים (כ"ח, א-ב).

דומה שפסוקים אלו מציינים את הצלחת תכניתו של דוד. בסופו של דבר שכנע דוד את אכיש בנאמנותו לו עד כדי כך, שאכיש הורה לדוד להצטרף אליו, יחד עם אנשיו, למלחמה בישראל. דוד הגיב בצורה שיכולה בהחלט להשתמע לשני פנים: "לָכֵן אַתָּה תֵדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ", אבל אכיש נופל בפח גם הפעם, ומעלה את דוד בדרגה: "לָכֵן שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ כָּל הַיָּמִים".

ברם, גם כאן מתבקשת השאלה: האם אמור היה דוד לפעול באופן שיציג אותו כנאמן כל כך לאכיש, עד שיהא מוכן להילחם נגד בני עמו?! בשלב זה עוצר המקרא את הסיפור על דוד, וחוזר לתאר את קורותיו של שאול. אך כאמור, בפרקים שבהמשך נראה כיצד הסתיים הסיפור, וכיצד עתידים ימי צקלג להיחרת בתודעתו של דוד.[11]



[1] הרחבנו בעניין זה לעיל פרק כ"א (שיעור 41).

[2] ייתכן שפלישת הפלשתים בפרק כ"ג, בעיצומו של המרדף אחר דוד, נבעה משמועה שהגיעה אליהם כי שאול טרוד בעניינים אחרים.

[3] מובן, שההערה בחלקו השני של הפסוק נכתבה מאוחר הרבה יותר למאורעות, בשעה שכבר היו "מלכי יהודה". וכבר עמדנו בכמה הזדמנויות על כך שיש בספר פסוקים שנכתבו, כנראה, על ידי עורך הספר, בזמן מאוחר לאירועים עצמם; וכן הבאנו את דעת ר"י אברבנאל, שירמיהו הוא שערך את ספר שמואל.

[4] ועיין עוד בראשית כ"ד, נה, "וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ"; ושם פירש רש"י (על פי כתובות נז ע"ב) שהכוונה לשנה.

[5] במשך תקופה ארוכה זו גדל צבאו של דוד והתחזק, כמתואר בדה"א י"ב: "וְאֵלֶּה הַבָּאִים אֶל דָּוִיד לְצִיקְלַג עוֹד עָצוּר מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן קִישׁ וְהֵמָּה בַּגִּבּוֹרִים עֹזְרֵי הַמִּלְחָמָה. נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת מֵאֲחֵי שָׁאוּל מִבִּנְיָמִן..." (שם, א-ב).

[6] על הזיקה בין שני הפסוקים העמידני ידידי הרב משה רוזנברג מניו יורק.

[7] הכוונה כאן לגשורי שישב באזור הנגב, המוזכר גם ביהושע י"ג, ב-ג: "זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל הַגְּשׁוּרִי. מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם...". זאת בניגוד לממלכת גשור, שישבה בצפון-מזרח ארץ ישראל (עיין יהושע י"ב, ה; י"ג, יא-יג; שמ"ב י"ג, לח ושם ט"ו, ח).

[8] המפרשים הציעו פירושים שונים למילה זו. רש"י ביאר שהכוונה "אן פשטתם", בחילוף למנ"ר. חילופי ל-נ מוכרים לנו ממקומות שונים במקרא. רש"י עצמו ציין לפסוקים בנחמיה י"ג, ז-ח: "וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱ-לֹהִים. וַיֵּרַע לִי מְאֹד וָאַשְׁלִיכָה אֶת כָּל כְּלֵי בֵית טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה". כך גם בפסוק: "גַּן נָעוּל... גַּל נָעוּל" (שה"ש ד', יב). ועיין מה שכתבנו לעיל ו', יח בעניין "אבל הגדולה" (שיעור 10 הערה 7). רד"ק הביא שני פירושים נוספים: פירושו של ר' יונה אבן ג'נאח, שפירש "אל" במובן 'על', ובחסרון המילה 'מי', ושיעור הכתוב - 'על מי פשטתם'; ופירוש ראב"ע, ש"אל" = 'לא', והדברים נאמרו בתמיהה - 'כלום לא פשטתם היום?!'.

[9] נראה שיש לקרוא את הפסוק כך: 'וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה עָשָׂה דָוִד, כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים', דהיינו, יש לקרוא את המילים "כֹּה עָשָׂה דָוִד" פעמיים: בפעם הראשונה במסגרת הדיווח שמפניו חשש דוד; ובפעם השנייה - כתיאור של המְספר על דרכו של דוד. עוד על פסוקים הבנויים בדרך זו עמדנו לעיל י"ג, יג, עיין שם (שיעור 23 הערה 5).

[10] על דרכם הנבזית של עמים אלו עמדנו בתחילת פרק ט"ו (שיעור 27).

[11] הכותרת שבחרתי לפרק זה, "ימי צקלג", לקוחה כמובן משם ספרו המפורסם של הסופר ס' יזהר, שעליו זכה בפרס ישראל לפני כחמישים שנה. הגם שספר זה עסק רבות בשאלות של מוסר מלחמה, לא היה בכוונתי לרמוז כי אני מסכים עם תכניו של הספר או עם עמדותיו של הסופר, הרחוקות במידה ניכרת מהשקפת עולמי.