וישלח | המפגש עם המלאך והמפגש עם עשו

ספר בראשית פרקים לב – לג

(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: (ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: (ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: (ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: (ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: (ט) וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה: (י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהֹוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: (יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: (יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: (יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: (יד) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: (טו) עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים: (טז) גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה: (יז) וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר: (יח) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ: (יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ: (כ) וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ: (כא) וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי: (כב) וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה: (כג) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: (כד) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: (כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: (כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: (ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: (לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי: (לב) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ: (לג) עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:

(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: (ב) וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים: (ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו: (ד) וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ: (ה) וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ: (ו) וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ: (ז) וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ: (ח) וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי: (ט) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ: (י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי: (יא) קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח: (יב) וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן: (יד) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה: (טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי: (טז) וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה: (יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת:

עם שובו של יעקב ארצה עשו כבר נמצא בשעיר. מדוע ערק עשו לשעיר? בפרק לו פס' ו-ח התורה מספקת הסבר:

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו: כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם: וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:

אמנם אנו לא נוכל ליישם את ההסבר הזה על תחילת פרשתנו מכיון שבשעה זו עשו עדיין לא מודע לעשרו של יעקב. אם כן, מה גרם לעשו לערוק שעירה? ייתכן שעשו לא ערק לשעיר אלא ניהל שם חלקים ממשפחתו ומרכושו. הסיבה למעבר היתה, כפי שגם הארכנו להסביר בשיעור מספר 50 (פרק כה חלק 3), היא שעשו היה זקוק למים בכדי להתקיים כלכלית אותם השיג עם נשואיו ליהודית בת בארי החתי היא היא אהליבמה בת ענה בן צבעון החוי שהיה עשיר במים. מכל מקום מן האמור בפרק לו נראה כי עשו המשיך להאחז גם בארץ כנען.

לשם מה שולח יעקב מלאכים אל עשו?

יעקב מצהיר מפורשות באזני עשו:

עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:

יעקב מעוניין למצוא חן בעיני עשו, בשעה שיעקב שב ארצה הוא חש כי הוא נמצא בעמדת נחיתות לעומת אחיו, הרגשתו באה לידי ביטוי בתיאור היחסים ביניהם:

כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב

חלקו הראשון של הציטוט מונע מאיתנו לחשוב שיעקב משתמש בתיאורים הללו רק בכדי למצוא חן בעיני עשו, שהרי לא רק באזני אחיו הוא מכריז 'עבדך יעקב' כי אם גם באזני המלאכים עצמם מכריז יעקב 'אדני עשו'. יעקב לאחר כל השנים עדיין רואה את עצמו בעמדת נחיתות לעומת עשו.

נשים לב גם למפרט בתוך דבריו של יעקב:

וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה

יעקב פורט באזני עשו את כל רכושו. מה יעקב לא מציין? יעקב אינו מציין את שתי נשיו, שתי פילגשיו ואת שנים עשר ילדיו. מדוע?

שאלה זו  נובעת כנראה מן הסיפא של דברי יעקב:

וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:

מה באמת יעקב רוצה מעשיו?

רש"י הבין שיעקב מעוניין לפגוש את עשו:

 ואשלחה להגיד לאדוני - להודיע שאני בא אליך:

אמנם האב"ע הבין כי יעקב מעוניין לפייס את עשו:

ואשלחה להגיד - כי רצוני לעשות כל אשר יצוה וזה טעם למצא חן:

אם צדקו דברי האב"ע הרי שברור מאוד מדוע יעקב חושש מלחשוף את משפחתו לפני עשו, שהרי אם אכן קיימים יחסי עבד ואדון בין יעקב לעשו הרי שכל שקנה עבד קנה רבו. ליעקב אין בעיה שעשו ייקח את רכושו אך הוא בהחלט לא מעוניין שייקח את נשיו וילדיו. יעקב מעלים את משפחתו מעשו מתוך חשש של פגיעה בהם על ידיו[1].

המלאכים שבים אל יעקב עם מידע מאוד  מעורפל:

בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ:

מתוך דבריהם של המלאכים לא ברור האם פניו של עשו למלחמה או לשלום, מדוע הם אינם מוסרים הערכת מצב ברורה? הרמב"ן (על פס' ח) התייחס לנקודה זו וכתב:

והנראה בעיני בענין הזה, כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל, כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה ענינו ועניני ביתו ובניו, וקראו לו בשלומו, ואמרו לו כי אני הולך לקראתו לראותו, והם היו מגידים כן ליעקב, והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו, אבל עברתו שמורה בלבו, ולעשות לו רעה היה הולך בחיל הזה והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב:

דברי הרמב"ן ייתכנו בעיקר אם נניח שמלאכי יעקב הינם מלאכי בשר ודם. אמנם לרש"י היתה דרך אחרת וכבר בתחילת הפרשה (פס' ד) הוא כותב בשם המדרש:

וישלח יעקב מלאכים - מלאכים ממש[2]:

אם אכן כך, ייתכן שהמידע שמוסרים המלאכים ליעקב הינו מעורפל בכוונת מכוון. המלאכים מונעים עצמם בכוונה מלמסור ליעקב את המידע האמיתי. מדוע? בטרם נענה על שאלה זו נשים לב לנקודה נוספת בתוך דברי המלאכים.

המלאכים חוזרים ומדווחים ליעקב:

            בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו

בניגוד לתיאור של יעקב את עשו כ'אדני', באים המלאכים ומתארים אותו כ'אחיך'. בין השורות המלאכים למעשה מוסרים מסר ליעקב: חדל לך מן ההתרפסות בפני אחיך, לא אדון הוא לך אלא אח הוא לך. בנוסף,  אם נשים לב טוב נראה כי המלאכים הפרידו בין שני המושאים 'אחיך' ו'עשו'. הם לא אומרים ליעקב: 'באנו אל אחיך עשו', אלא 'באנו אל אחיך אל עשו'. רש"י הביא את דברי המדרש שהסביר תופעה זאת כך:

באנו אל אחיך אל עשו - שהיית אומר אחי הוא אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע עודנו בשנאתו:

גם אם לא מאמצים את דברי רש"י במלואם הרי שההבחנה בין 'אחיך' ל'עשו' עדיין קיימת. בניסוח עדין יותר היה ניתן לומר שהמלאכים למעשה מציגים ליעקב שתי אפשרויות: עשו יכול להיות אחיך האהוב ויכול להיות עשו המנוכר. אמנם, במה הדבר תלוי? גם מן הפסוקים כאן וגם מן האמור בהמשך נראה שההכרעה בין שתי האפשרויות כבר אינה בידי המלאכים אלא בידיו של יעקב ולקמן נעמוד על כך.

יעקב שומע את דברי המלאכים, בשילוח הבא של המנחה הוא מנחה את השליחים בשתי לשונות: 

1.        כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי

2.        כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ:

נשים לב שלשון 'אדוני' כבר לא מופיעה בכלל. מאידך יעקב משתמש בשתיה לשונות בהן דיברו המלאכים:

אחיך מחד ועשו מאידך. האם יעקב הכריע בין שתי ההתייחסויות? דומה שעדיין לא. מכל מקום יעקב ירא מאוד, אולי דוקא מפני שאינו יודע האם עשו בא אליו כאח או כעשו, ויתרה מזאת כיצד  הוא אמור להתייחס אליו כאח או כעשו?

בתגובה יעקב נוקט כמה צעדים, חלקם קשורים ל'אחיך' וחלקם קשורים ל'עשו':

ראשית  כל הוא מתגונן מפני 'עשו': יעקב חוצה את העם אשר אתו ואת מקנהו לשתי מחנות. מה כלול בכל מחנה לא כל כך ברור אמנם מדבריו של יעקב נראה שקיים יתרון מסויים למחנה אחד על משנהו:

וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:

רש"י מעיר על תופעה לשונית מעניינת שקיימת בפסוק:

המחנה האחת והכהו - מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה. (תהלים כז) אם תחנה עלי מחנה הרי לשון נקבה (לקמן לג) המחנה הזה לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה (לעיל יט)

למרות דבריו של רש"י ולאור הגמרא בקידושין בדף ב ע"ב ייתכן מכל מקום להציע הסבר לעובדה שדוקא המחנה המוכה מופיע בצורת נקבה ואילו המחנה הנשאר מופיע בצורת זכר והוא שהמחנה שמתואר כזכרי דהיינו כחזק יותר הוא זה שישרוד ולעומתו המחנה שמתואר כנקבי – 'שתש כחו כנקבה' הוא המחנה החלש יותר שיוכה. גם רש"י הסב את תשומת ליבנו לעובדה שיעקב מניח שבכל מחיר מחנה אחד ישרוד והסביר זאת בכך:

 והיה המחנה הנשאר לפליטה - על כרחו כי אלחם עמו

זאת אומרת: יש מחנה אחד שהוא חזק יותר מפני שיעקב מוכן להלחם עליו. מהו המחנה הזה? כפי שניתן לראות בפרק לג בהמשך, יעקב חוצה את העם אשר אתו:

וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים:

נשים לב שבחצי אחד נמצאות השפחות וילדיהן ראשונים ואילו בין האחרונים נמנים לאה ורחל וילדיהן. אם החציה הראשונה זהה לחציה האחרונה הרי שהמחנה האחת – החלש יותר הוא מחנה השפחות וילדיהן – אותו מחנה שיעקב גם דיווח עליו לעשו 'ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה', המחנה שיעקב לא מדווח עליו לעשו ולא מוכן לשים אותו ראשונה הוא מחנה האמהות וילדיהן שעליו, ע"פ דברי רש"י, הוא מוכן להלחם וכפי שהסברנו לעיל.

לאחר ההתגוננות יעקב פונה בתפילה (פס' י-יג). נשים לב למבנה של התפילה:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:

1.        אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק

2.        יְהֹוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ:

3.        קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ:

4.        כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה

5.        וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:

6.        הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו

7.        כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים:

8.        וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ

9.        וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:

נשים לב שהתפילה בנויה במבנה מחזורי. המילים שמדגישות את המבנה הזה הן אלו גם שמודגשות לפניכם וחוזרות פעמיים במהלך התפילה בתחילה ובסוף (אברים 2 ו-8): 'אמרת' 'איטיב עמך'. בעקבות המילים הללו מתגלה מחזוריות גם באברים נוספים בתפילה:

ניתן לשים לב שההבטחה שנאמרת באבר 9 לא נאמרה מעולם ליעקב. רש"י כבר עמד על כך וכתב:

ושמתי את זרעך כחול הים - והיכן א"ל כן והלא לא א"ל אלא (שם כח) והיה זרעך כעפר הארץ. אלא שא"ל (שם) כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך ולאברהם אמר הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים:

העובדה שיעקב מצטט את ההבטחה שנאמרה לאברהם אבינו בפרק כב קושרת בין האבר בו היא מופיעה (9) לאבר מספר 1 שם פתח יעקב את תפילתו 'אלהי אברהם ואלהי יצחק'. רש"י עצמו גם הביא את דברי המדרש שדרש את דברי יעקב באבר 8:

היטב איטיב - היטב בזכותך איטיב בזכות אבותיך (ב"ר):

אם דברינו כנים הרי שניתן למצוא מחזוריות גם בין אברים 4 ו-7 ובין אברים 5 ו-6. הראשונים מייצגים את מצבו התחילי של יעקב עם צאתו למסע בברחו מפני עשו אחיו ואת חששו של יעקב מפני החזרה לאותו מצב לאחר שעשו יכה אותו אם על בנים. ואילו האחרונים מייצגים את מצבו העכשוי של יעקב שהוא בעל שני מחנות וחרד לגורלם מפני עשו. המבנה של התפילה מעיד גם על החשש הגדול כפי שהוא בא לידי ביטוי בדברי יעקב והוא החשש מהנסיגה אחורה. יעקב שזכה לכל מה שזכה מפחד שלא יוותר מכך דבר לאחר המפגש עם אחיו עשו. באופן טבעי המפגש עם עשו מחזיר את יעקב אחורה לאותה תרמית ארורה שליותה אותו כל חייו עד הנה, יעקב ירא שהחזרה למפגש עם עשו תחזיר אותו גם למצבו בעת הבריחה ולכן הוא מבקש מהקב"ה להיות עמו כפי שהיה עמו עד עכשיו.

לאחר התפילה יעקב מתפנה לשלוח מנחה אל עשו. מה מכילה מנחתו של יעקב?

עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים: גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה:

נשים לב שבתוך המקנה יש זוגות ויש אמהות ובנים:

עזים מאתיים ותיישים עשרים – זוגות

רחלים מאתים ואילים עשרים – זוגות

גמלים מיניקות ובניהם שלושים – אמהות ובנים

פרות ארבעים ופרים עשרה – זוגות

אתונות עשרים ועירים עשרה – אמהות ובנים

ייתכן להסביר את מרכיבי המנחה במישור הפשוט שיעקב מעניק לעשו לא צאן בלבד אלא גם יכולת ממשית להרבות אותו. אמנם בהחלט ייתכן שבין השורות נרמזים כאן דברים של יעקב בתפילתו 'פן יבוא והכני אם על בנים' נתינת הצאן במתכונת המשפחתית באה כביכול לכפר על משפחתו של יעקב וכפי שיעקב אומר לאחר מכן בפס' כא:

וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:

יעקב אמנם מרצה את פני עשו במנחות ובשבחים, אך דומה שהסתכלותו מראשית הפרשה השתנתה מעט, וכפי שכבר ציינו לעיל, יעקב כבר לא רואה את עשו כאדונו כי אם כאחיו:

וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי

אמנם קיימים גם דיבורים שיעקב רואה את עשו בעין חשדנית יותר:

כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ:

התייחסותו של יעקב אל עשו היא מעורבת פעם 'אחי' ופעם 'עשו'. כך הוא גם אומר בתפילתו: 'מיד אחי מיד עשו'. מכל מקום, לאחר שילוח המנחה מובא התיאור הבא:

וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה:

יעקב נח באותו לילה במחנה, עד שפתע פתאום מופיע התיאור הבא:

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ:

מדוע יעקב מתעורר באמצע הלילה ומחליט לנוע? הרושם שנוצר אצלנו כקוראים הוא שיעקב נמלך על מה שעשה עד כה והחליט לשנות כיוון באמצע הלילה. הדברים נאמרים במפורש על ידי החזקוני בפסוק כב:

ויקם בלילה - נתכוין לברוח דרך אחרת.

יעקב שניצב מול המפגש הגורלי עם עשו, לפתע נתקף פחד מחליט לקום בעוד לילה ולהעביר צפונה את כל משפחתו מעבר לנחל הרחק מעיניו של עשו. יעקב בדרכו שעירה עבר כבר פעם אחת את היבוק דרומה אלא שכעת היה מעוניין לעמוד מול עשו אחיו לבדו בלי משפחתו. הוא מעביר אותם צפונה אל המקום שהוא עתיד להמשיך משם את מסעו לארץ כנען (סוכות שהיא היעד הבא של יעקב (לג יז) נמצאת על הגדה הצפונית של היבוק) וחוזר לצדו הדרומי של הנחל ואזי מופיע התיאור הבא:

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:

אותו איש שיתגלה בלא שום ספק כמלאך אלהים בפס' לא, נשלח אל יעקב בכדי למנוע ממנו את הבריחה השניה מעשו. ברגע שיעקב מעביר את משפחתו ומחליט להעלים כביכול את השגיו מעשו מגיע המלאך ומתעמת עמו. אותו מלאך מתקשה להתמודד עם יעקב ולכן נוגע בכף רגלו. קשה שלא לשים לב לדמיון שבין המאבק של יעקב עם המלאך לתיאור של לידת התאומים יעקב ועשו  בפרק כה פס' כב-כו:

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יְהֹוָה: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גֹייִם \{גוֹיִם\} בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:  וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:

המאבק שמתרחש בבטנה של רבקה בין התאומים דומה מאוד למאבק שמתרחש בין יעקב למלאך. ייתכן שזו הסיבה שחז"ל זיהו את המלאך כ'שרו של עשו' (רש"י בשם מדרש רבה). אלא שבמאבק זה שבין יעקב למלאך כעת לא ידו של יעקב היא זו שאוחזת כי אם ידו של המלאך שלא יכול ליעקב. המפגש עם המלאך גורם ליעקב להוציא מן הכח אל הפועל את כל מה שהשתנה אצלו מאז עזב את בית הוריו. בלידה המחודשת הזאת נקרא הילד שוב בשם והפעם בשם אחר 'ישראל', לא יעקב המתרפס והאוחז בעקב כי אם ישראל שר ומושל.

אלא שיעקב ברגעיו הראשונים של המאבק טרם מודע לאישיות שניצבת מולו. מול מי חשב יעקב שהוא נאבק? ייתכן כי יעקב סבר כי מי שתקף אותו בשעת לילה לא היה אחר מאשר אחיו עשו[3], מבחינת יעקב - אשר יגור ממנו בא לו: רק עכשיו סיים להעביר את משפחתו את הנחל מפני עשו אחיו והנה כבר תופס אותו האיש ממנו פחד. אמנם יעקב לא משתתק מפחד. בחשכת הליל ובמיסוך האבק הוא מנהל את אותו מאבק, כך הוא חש מול אחיו עשו, מסרב להכנע. כאשר עשו כמעט מובס אומר לו יעקב 'לא אשלחך כי אם ברכתני' יעקב מבקש מעשו את ברכתו שלו וכפי שהסביר רש"י על אתר:

הודה לי על הברכות שברכני אבי שעשו מערער עליהם

רק כאשר המלאך מברך את יעקב בתוכן הברכה הנשגבת, יעקב מבין כי אין זה עשו שעומד מולו אלא מלאך בדמותו של אחיו וכפי שיאמר באזני אחיו בהמשך (פרק לג פס' י):

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי:

המלאך מוסר ליעקב ברכה שהיא נבואה:

לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:

הוא מודיע לו כי באיזשהו שלב[4] שמו ישתנה בעקבות נצחונותיו על אלהים ואנשים. מכך יעקב מבין כי האדם שעומד מולו הוא 'אלהים' וגם שהוא יוכל ל'אנשים' נוספים – וכנראה שהכוונה כאן היא לעשו עצמו.

כאמור המלאך משולח כאשר עולה השחר אמנם יעקב עובר את פנואל רק כאשר זורחת השמש הפרש של שעה פחות או יותר. מה עשה יעקב באותה שעה? מדוע רק אז הוא עובר את פנואל? לכאורה על פי תיאור הדברים לשון 'עובר' מתאימה פחות מלשונות אחרים דוגמת 'נסע מפנואל' או 'עזב את פנואל'[5]? גם טווח הזמן וגם הלשון מרמזים על כך שיעקב שב וחצה את היבוק בכדי להעביר בחזרה את משפחתו לקראת המפגש עם עשו. כעת יעקב כבר אינו מעלים את משפחתו מעיני עשו הוא יודע שהם העדים והם האות לברכת ה' ששורה במעשה ידיו.

ניתן לשים לב לשינוי שחל אצל יעקב לאחר פגישתו עם המלאך:

יעקב מבחין בעשו עם ארבע מאות אנשיו אך לא מתעוררות אצלו תחושות פחד ומורא. הוא אכן חוצה שוב את העם אשר אתו אמנם הוא עובר לפניהם ובמקום להלחם הוא  משתחוה שבע פעמים עד הגעתו אל אחיו. ברגע זה יעקב מרגיש שלא עשו ניצב מולו אלא אחיו. במקביל להשתחויה של יעקב פותח עשו במרוצה – ייתכן שיעקב באותו רגע שראה את עשו רץ, עדיין חשש מהמפגש עצמו אמנם הוא ממשיך בהשתחויה עד לפגישה. מאחורי ההשתחויות טמון אומץ לב ובטחון שהמפגש עם עשו יהיו מפגש חיובי ושאותה מרוצה תיגמר בחיבוק בנפילה על צואר בנשיקה ובבכי. גם חז"ל ראו מעבר לשורות את הפוטנציאל הטעון שנמצא באותו מפגש שהיה נתון לשבט או לחסד:

אר"ש בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו (ב"ר):

אותה מרוצה שהיתה מרוצת קרב נהפכה למרוצת שלום ואהבה, ובהשתחוויותיו הצליח יעקב להפוך אויב לאוהב. ניתן לחושב שהשתחוויות של יעקב היו עוד התרפסות בפני עשו אלא שלא כך הדבר: השתחוויותיו של יעקב לא היו כלפי עשו אלא כלפי ה'. זאת ניתן להסיק מהקבלה בין שני חלקי הסיפור: החלק שלפני המפגש עם המלאך והחלק שלאחריו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בטבלה  הבאה:

 

משתי העמודות הקיצוניות של הטבלה ניתן לראות אם כן שלכל שלב בהכנה קיים שלב מקביל במפגש עצמו. אמנם השלב של התפילה לא מוצא לא מקבילה בעת המפגש, אלא אם כן נאמר כי השתחוויותיו של יעקב אינן מכוונות כלפי עשו אלא כלפי הקב"ה[6] ויעקב ממשיך להתפלל אל ה' עד שעשו אחיו מגיע אליו ומחבק אותו. יעקב לא חדל מלהתפלל גם כאשר עשו פותח במרוצתו לקראתו.

לאחר שעשו מבחין לראשונה במשפחתו של יעקב הוא שואל אותו לזהותם ויעקב משיב לו:

הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ:

יעקב טורח להדגיש שילדיו אלו באו לו מאת ה': 'אשר חנן אלהים' יעקב למעשה רומז כאן לברכת אביו יצחק:

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים:

אמנם יחד עם זאת יעקב גם טורח להשמיע באזני עשו: 'את עבדך' אני עבדך, וכאן למעשה יעקב מודה כי הברכה שגנב מאת אביו "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" לא  ראויה כי אם לעשו. במשפט הזה יעקב למעשה אומר לעשו: הברכה שאני גנבתי אכן ראויה לך ואני עבדך אמנם דע לך שילדי אלה הם מתוך חן ה' עלי.

לאחר מכן שואל עשו את יעקב:

מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:

כבר רש"י ציין כי:

פשוטו של מקרא על מוליכי המנחה.

עשו שואל את יעקב לפשר המנחה אשר הלכה לפניו, ויעקב משיב לו כי התכלית מאחורי כל זאת היתה בכדי 'למצוא חן בעיניך'. יעקב מנסה לפצות את עשו על העוול שגרם לו עוד בימי נעוריהם כאשר גנב את ברכותיו. אמנם תשובת עשו ליעקב מעניינת:

יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ:

באופן פשוט עשו מודיע ליעקב שאין לו צורך במנחה. אמנם ברובד עמוק יותר עשו למעשה אומר ליעקב כי אכן הוא זכה לרוב טוב ממש כברכתו של אביו יצחק:

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ:

אמנם יעקב לא נשאר חייב למשמע דבריו של עשו. הוא מפציר בו לקחת את מנחתו. יעקב מודה לעשו ואף את ברכתו של הוא מחזיר לאחיו 'קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ' אמנם הוא מודיע לו כי אמנם אין לו את ברכת יצחק אך 'חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל' גם כאן רומז יעקב לברכת אברהם אשר קיבל אותה מיצחק אביו (בראשית כח ד):

וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם:

מהי ברכת אברהם?

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:

הברכה בכל, עליה מספר יעקב, היא היא ברכתו של אברהם. יעקב מודה בפני עשו כי ברכותיו אינם ראויות לו אך יש לו את ברכת אברהם שבה זכה כדין על פי יצחק אביו. על אותה ברכת אברהם שרמוזה גם בתפילתו 'ושמתי את זרעך כחול הים'.

לאחר שהודה יעקב באדנותו של עשו אומר לו עשו:

נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ

לאן היו פניהם מועדות?

זאת ניתן ללמוד מן הכתוב בהמשך:

(יד) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה:

יעקב אומר לעשו שהוא ילך בקצב שלו עד אשר יגיע לשעיר מקום מושבו של עשו. מה יש ליעקב לחפש בשעיר? מדוע עליו להגיע לשם?

כזכור מדברי רש"י שבראשית הפרשה (פס' ו) זו היתה כוונתו הראשונית של יעקב:

ואשלחה להגיד לאדוני - להודיע שאני בא אליך:

יעקב מעוניין להגיע לארצו של עשו בכדי לפייס אותו, אמנם עשו פגש אותו על אם הדרך וכעת מבקש עשו שיעקב יתלוה אליו לארצו לגור עמו שם במקום בו עשו הוא התושב ויעקב עדיין גר, מה שמביע ומנציח את אדנותו של עשו על יעקב. יעקב מתחמק מהצעתו של עשו בתואנות שונות:

עד אשר אבא אל אדני שעירה - לא היה כך דעתו של יעקב לשוב לשעיר אבל רצונו היה להתרחק ממנו, וע"כ הרחיב לו הדרך. וזהו שאמרו רז"ל שאלו להיכן אתה הולך ירחיב לו הדרך כדרך שהרחיק יעקב לעשו:

מדוע יעקב לא ניצב בפני עשו ומסרב לו? יעקב מבין שחלק מברכת אברהם היא גם ההבטחה שניתנה לו בברית בין הבתרים: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" ייתכן, כך מבין יעקב שאם הנך מקבל את ברכת אברהם מאליו ברכתו של עשו 'הוי גביר לאחיך' כמעט בלתי אפשרית, לכן הוא מתרפס בפני עשו ומבין שאכן ביום מן הימים הוא עוד עשוי לבוא אליו שעיר אל ארץ לא לו. כרגע, יעקב מעדיף לשוב אל ארץ אבותיו, אמנם הוא עוד יודע שיום אחד הוא עוד ייאלץ בעל כרחו ללכת אל אדונו עשו שעירה.

לאחר שמתחמק יעקב מהצעתו של עשו הוא מגיע לסוכות:

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת:

מה מוזר התיאור שמסכם את המפגש של שני האחים. יעקב בונה לו בית ולמקנהו סוכות, אמנם שם המקום נקבע דוקא על פי מגורי המקנה שלו[7]. נראה שיעקב מייחס חשיבות יתרה למקנהו מאשר לו עצמו ולמשפחתו. אם לפני הפגישה יעקב ייחס חשיבות יתרה לילדיו ולנשותיו יותר מצאנו ובקרו הרי שלפתע כאן ניכרת עדיפות של המקנה. מדוע?

לאורך כל הפרשה ניכרת זיקה של כפרה בין מקנהו של יעקב לאנשי ביתו:

כבר עמדנו על כך לעיל שמנחתו של יעקב מכילה:

עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים: גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה:

בתוך המקנה יש זוגות ויש אמהות ובנים:

עזים מאתיים ותיישים עשרים – זוגות

רחלים מאתים ואילים עשרים – זוגות

גמלים מיניקות ובניהם שלושים – אמהות ובנים

פרות ארבעים ופרים עשרה – זוגות

אתונות עשרים ועירים עשרה – אמהות ובנים

הסברנו שבין השורות נרמזים כאן דברים של יעקב בתפילתו 'פן יבוא והכני אם על בנים' נתינת הצאן במתכונת המשפחתית באה כביכול לכפר על משפחתו של יעקב וכפי שיעקב אומר לאחר מכן בפס' כא:

וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:

הזיקה הזו ממשיכה גם לאחר מכן כאשר עשו שואל את יעקב לאחר שנגשות אליו נשות יעקב ושפחותיו:

וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:

בביאור דברי עשו חלקו המפרשים:

יש שהסבירו כי פשוטו של מקרא הוא שעשו שואל את שאלתו לא על משפחתו של יעקב כי אם על מוליכי המנחה. אמנם על פי הסמיכות למעבר נשות יעקב ושפחותיו לפני עשו ניתן לסבור כי שאלת עשו מוסבת  דוקא על מחנה נשיו ושפחותיו של יעקב. הערפל ששורה בעניין זה גורם לעמימות וחוסר הבחנה אצל הקורא בין מחנה הצאן למחנה הנשים של יעקב, ותופעה זו מצטרפת לתופעות הראשונות שהצביעו על קשר בין מקנהו של יעקב למשפחתו.

גם העובדה שיעקב מפציר בעשו לקחת את מנחתו למרות שעשו כבר התרצה לכאורה מתחילת המפגש ביניהם מצביעה על כך שיעקב ראה במקנהו תיקון וכפרה על חטאו כלפי אחיו. יעקב מאמין שהרכוש הרב שהוחזר כביכול לעשו הוא זה שהשיב את חמתו וסגר את העניינים ביניהם וגרם להצלת נשותיו וילדיו.

תפיסה זו גם באה לידי ביטוי בקריאת שמה של סוכות. בעיניו של יעקב, המקנה הוא זה שהציל את משפחתו, ולכן יעקב רואה חשיבות יתרה בקריאת שם המקום דוקא על שם המגורים שבנה למקנהו. אמנם לא כך הוא. עשו סלח ליעקב בזכות תפילותיו לה' שברגע האחרון גרם להתעוררת רחמיו של עשו ולא בזכות שום פדיון נפש כזה או אחר[8]. אמנם תפיסתו השגויה של יעקב עוד עתידה ללוות אותנו בהמשך ונעמוד בעז"ה גם על השלכותיה.