פרק ל"ג / סיומה של תקופת האלם

  • הרב אמנון בזק
א. פתיחה
 
לאחר סיומן של שתי היחידות הראשונות בספר – הנבואות על ישראל עד החורבן (פרקים א'–כ"ד) וקובץ הנבואות על העמים (פרקים כ"ה–ל"ב) – באה כעת היחידה השלישית, האחרונה בספר, העוסקת בגאולת ישראל העתידה. ביחידה זו שני חלקים מרכזיים: פרקים ל"ג–ל"ט עוסקים בגאולת ישראל, ופרקים מ'–מ"ח עוסקים במקדש, בירושלים ובחלוקת הארץ לשבטים לעתיד לבוא.
 
פרק ל"ג מחזיר אותנו לחלקו השני של פרק ג', שם פגשנו לראשונה ב'נבואת הצופה' ובאלם שהוטל על יחזקאל עד החורבן.[1] נבואת הצופה מובאת כאן בהרחבה, והיא פותחת במשל:
 
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה: (ג) וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם: (ד) וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה: (ה) אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר[2] נַפְשׁוֹ מִלֵּט: (ו) וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ:
 
המשל מתאר ארץ הנתונה במלחמה, שאנשיה הטילו על אחד מהם לעמוד בתצפית ולהזהיר מפני בואו של אויב. אם הצופה עמד במשימה, תקע בשופר והזהיר את העם, אזי האחריות מוטלת על השומעים: מי שלא נזהר, ובשל כך נפל בחרב – הוא האשם במותו; ומי שנזהר – ימלט את נפשו. אך אם הצופה לא יתקע בשופר, ובשל כך נפלו אנשים מן העם בחרב, אזי האחריות מוטלת על הצופה, על אף שאותם אנשים נפלו בחרב כעונש משמיים על מעשיהם.
מייד לאחר המשל בא הנמשל, המגדיר את יחזקאל כ'צופה':
 
(ז) וְאַתָּה בֶן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי: (ח) בְּאָמְרִי לָרָשָׁע רָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ: (ט) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה וְלֹא שָׁב מִדַּרְכּוֹ הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ:
 
יחזקאל הוא 'צופה', ותפקידו להתרות בעם לשוב מדרכם הרשעה. אם לא יעשה כך, הוא נושא באחריות לגורלם, אף על פי שהם ייענשו על מעשיהם. אך אם יזהיר את העם והם לא ישובו, לפחות יוכל הנביא לדעת שהציל את נפשו. בפרק ג' הוצגו שני תרחישים אפשריים נוספים, כפי שראינו שם.
 
בפרק ג' עמדנו גם על הסתירה שבין נבואה זו לבין הנבואה השנייה שם, שגזרה על יחזקאל אלם, והתירה לו לדבר רק כאשר יפתח ה' את פיו: כיצד ייתכן להטיל על אדם אחריות להזהיר את העם ובה בשעה ליטול ממנו את רשות הדיבור? הצענו שם שני כיוונים ביישוב הסתירה, שעשויים להשלים זה את זה. ההצעה הראשונה, בעקבות פירוש דעת מקרא, הייתה לחלק בין תקופות שונות: האלם נגזר על יחזקאל עד החורבן, שנתפס כעובדה מוגמרת כבר מנבואת ההקדשה שלו; ואילו תפקידו כ'צופה' מתחיל רק בשלב שאליו הגענו כעת בספר, כלומר לאחר החורבן. ההצעה השנייה הייתה לחלק בין נבואות ליחידים לנבואות לכלל ישראל: במה שנוגע לכלל הוטל על יחזקאל אלם; אך אפילו לפני החורבן יכול יחזקאל להזהיר את הפרטים, ולכל אדם כשלעצמו הייתה יכולת לתקן את דרכו.
 
מכל מקום, ברור שכעת, לאחר החורבן, נעשתה משימת 'הצופה' המזהיר את העם – בין כפרטים בין כציבור – תפקידו המרכזי של יחזקאל, ומעתה זהו עיקר עבודתו.
 
ב. התמודדות עם טענות העם
 
כעת הנביא מצטווה להתמודד עם טענות שונות הנשמעות מפי העם, ומקצתן כבר עלה בפרקים קודמים. הינה הטענה הראשונה:
 
(י) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה: (יא) אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל:
 
כמעט אותן מילים אמר הנביא לעיל י"ח, כג: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה", אלא ששם הן אמורות במסגרת מענה נרחב לדברי העם "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה" (שם, ב). שם נשמעה טענת העם כקנטור;[3] בדבריהם כאן, לעומת זאת, אין משום פולמוס עם הנביא. נראה שלאחר החורבן הבין העם שהם נענשו על חטאיהם – "כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים" – ומתוך הכרה זו הגיעו לכלל ייאוש: "וְאֵיךְ נִחְיֶה?!". יחזקאל נקרא לנחם אותם, ולהסביר להם ששערי תשובה לא ננעלו: יש בכוחם לחזור לדרך ה', ואז יחיו.
 
כעת יחזקאל שב ומציג בפני העם את תורת הגמול שהציע לפניהם בחלק השני של פרק י"ח, ועל פיה האדם נדון על שם סופו:
 
(יב) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ: (יג) בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צִדְקֹתָו לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת: (יד) וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: (טו) חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת: (טז) כָּל חַטֹּאתָו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה: (יז) וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲ‑דֹנָי וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן: (יח) בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם: (יט) וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה: (כ) וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲ‑דֹנָי אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:
 
דברים אלו חוזרים כמעט במדויק על האמור לעיל י"ח, כא–לב,[4] וגם שם הוצגו שתי האפשרויות: צדיק ששינה את דרכו ועשה רע, ולכן ימות, ורשע שעשה תשובה, ולכן נגזר דינו לחיים. גם שם הגיב העם בחוסר אמון וסבר שדבר זה "לֹא יִתָּכֵן",[5] וגם שם טען ה' כנגדם: "הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן?! הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ!". תמצית הרעיון היא שדבר אינו מוחלט: בכל זמן שהוא אפשר לתקן ואפשר לקלקל. כמובן, בשלב זה המסר היותר חשוב הוא שאפשר לתקן. בניגוד לטענת העם, שנגזר גורלם להינמק בעוונם, הנביא מכריז ששערי תשובה לא ננעלו. בזה תמה הנבואה הראשונה שלאחר החורבן, הפותחת את החלק של נבואות הגאולה בספר, שתכליתן להרגיע את עם ישראל ולהציג בפניו אופקים של תשובה, תיקון וגאולה.
 
ג. בוא הפליט
 
בד בבד עם התחלת תפקידו של יחזקאל כ'צופה' באה לסיומה תקופת האלם:
 
(כא) וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר: (כב) וְיַד ה' הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט וַיִּפְתַּח אֶת פִּי עַד בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר[6] וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד:
 
זמן רב חלף מאז חורבן ירושלים ועד בוא הפליט. החורבן היה "בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה[7] שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר" (ירמיהו ל"ט, ב), כלומר בחודש תמוז בשנה האחת עשרה לצדקיהו, והפליט הגיע רק בחמישה בטבת בשנה השתים עשרה לצדקיהו.[8] סתם המקרא ולא פירש מה גרם למעשה לעיכוב זה, אך השאלה העקרונית עומדת לפנינו: מדוע הגיעה הידיעה על החורבן לבבל וליחזקאל באיחור כה גדול, כשנה וחצי לאחריו?[9] ייתכן שהזמן התארך כדי להכין את העם, שהיה בוודאי שרוי במתח מחוסר הידיעה על המצב בירושלים, לקראת החורבן עצמו, וממילא גם לקראת השינוי הנדרש מהם לאחריו.
 
סביר להניח שהידיעה על חורבן ירושלים והמקדש מילאה צער גדול את ליבות הגולים שהיו משכבר בבבל.[10] אבל עבור יחזקאל, שלדידו כבר היה החורבן בגדר עובדה מוגמרת מזה שנים רבות, מתחילה כעת דווקא תקופה חדשה, הצופנת בחובה הזדמנויות חדשות וחיוביות. כפי שראינו בפרק כ"ד, יחזקאל עצמו כבר חווה את האבל הגדול על חורבן ירושלים ביום תחילת המצור, הוא יום מותה הסמלי של אשתו. כעת בא עידן חדש, שבו יש בכוחו להשפיע על המציאות, אם יצליח להביא את עם ישראל לאמונה בכוחה של תשובה ולהבנה שעליהם לחזור ללכת בדרך ה'. על כן כבר בערב שלפני בוא הפליט קיים ה' את מה שהבטיח בסופן של נבואות עשרה בטבת – "בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' " (כ"ד, כז) – ובשעה שבא הפליט אל יחזקאל, כבר סרה מעליו גזרת האלם.
 
ואכן, מייד לאחר מכן התעוררה מציאות שחייבה תגובה מצד הנביא.
 
ד. וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!
 
המידע הראשון שיחזקאל מקבל על אודות יושבי יהודה לאחר החורבן, שארית הפלטה שלא הוגלתה, מעיד שהם טרם למדו את הלקח:
 
(כג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (כד) בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה:
 
בפרקי החורבן עמדנו על כמה סיסמאות קנטרניות שנקטו יושבי ירושלים לבטא את ביטחונם המופרז, סיסמאות שחיזקו את ליבם ומנעו מהם חשיבה מחדש על הצורך בתיקון וחזרה בתשובה.[11] כעת מתברר שגם לאחר החורבן הם ממשיכים ברוח זו, ובפיהם 'קל וחומר': אם אברהם, שהיה אחד, ירש את ארץ כנען, הרי שאנו, הפליטים, שבכל זאת נשארנו יותר מאחד, בוודאי נירש את הארץ כולה! טענה זו ממשיכה בקו שנקטו יושבי ירושלים כמה שנים קודם לכן, כשטענו כלפי הגולים עם יהויכין לבבל "רַחֲקוּ מֵעַל ה' ", ואילו על עצמם, שנותרו ביהודה, אמרו: "לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה!" (י"א, טו). ושמא היא מבוססת גם על דברי נחמה מנבואה אחרת: "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נ"א, ב). אלא שהעם לא נתן את ליבו להבדל משמעותי אחד: אברהם שמר את דרך ה', ואילו שארית הפלטה לא עשו כן. על כך יחזקאל מוכיח אותם נחרצות:
 
(כה) לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ[12] וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ: (כו) עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם[13] עֲשִׂיתֶן[14] תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:
 
יחזקאל פונה ליושבי הארץ בשאלות רטוריות: כלום באמת סבורים אתם שתוכלו לאחוז במעשיכם הרעים – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ובכל זאת לרשת את הארץ?!
 
יחזקאל מונה שתי רשימות, בכל אחת מהן שלוש עבירות, וכל אחת חותמת בתמיהה: "וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!". נראה שיש כאן מבנה כיאסטי:[15]
 
עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ
וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם
וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ...
עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם
עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה
וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם
 
המעגל הפנימי עוסק בעבירות של שפיכות דמים. המעגל השני עוסק בעבודה זרה, המכונה פעמים רבות 'תועבה' לאורך כל הספר,[16] ובמיוחד הוא מזכיר את י"ח, יב: "וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה". אשר למעגל החיצוני, שהקשר בין שני חלקיו איננו מובהק, נראה שהוא מבקש להצביע על העוול המוסרי שבמעשים אלו.
 
אכן, שארית הפלטה היו רבים מאברהם ומהאנשים שהיו לצידו. אבל אברהם ירש את הארץ בגלל מעלותיו הרוחניות, והללו נהגו בדיוק להפך ממנו. נראה שהנותרים בארץ סברו שבחורבן כבר בא עם ישראל על עונשו, וכעת הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. בפרק ה' ראינו את רעיון 'הפורענות שאחר הפורענות', שבא להפריך מחשבה זו. החורבן אינו מעניק לאיש 'תעודת ביטוח'. הנותרים בארץ מחויבים לקיום דבר ה' בה במידה שהיו לפני החורבן, ואם לא יעשו זאת, הם ישובו וייענשו, כפי שמפורט בפסוקים הבאים:
 
(כז) כֹּה תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' חַי אָנִי אִם לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב[17] יִפֹּלוּ וַאֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ: (כח) וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר: (כט) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ:
 
יחזקאל שב ומזכיר עונשים שהזכיר פעמים רבות בנבואות שלפני החורבן – חרב, חיה רעה ודבר[18] – וכן את השיממון הצפוי לארץ. בכך הוא ממחיש שדבר לא השתנה, והעונשים שכבר באו יכולים בהחלט לבוא שוב, הן על הנותרים הן על הארץ עצמה.
 
מתי התרחשה הפורענות המתוארת כאן? לכאורה הדברים עולים בקנה אחד עם מה שהתרחש בארץ ישראל לאחר רציחתם של גדליה בן אחיקם ואנשיו וגלות שארית הפלטה למצרים (ירמיהו מ"א–מ"ג). קודם רציחתו של גדליה שררה תחושה של אופטימיות בין הנותרים בארץ, כפי שהבטיח גדליה לנותרים: "שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִטַב לָכֶם" (שם מ', ט). לאחר הרצח השתנה המצב לחלוטין: העם חשש מנקמה של הבבלים, ובסופו של דבר ברחה שארית הפלטה למצרים, בניגוד לנבואתו של ירמיהו. נראה אפוא שהנבואה שלפנינו נאמרה לפני רצח גדליה והירידה למצרים. אומנם לכאורה יש בהצעה זו קושי: הרי המאורעות הללו התרחשו בחודש השביעי באותה שנה, עוד לפני בוא הפליט. אך אפשר שניתן ליישב קושי זה מתוך ההבנה שנבואתו של יחזקאל איננה מיועדת ליושבים ביהודה, אלא לגולים שאיתו בבבל, שנבהלו, כפי שראינו בפרק י"א, מעמדתם של תושבי יהודה; ואפשר שהשמועה על אירועים אלו הגיעה לגולים באיחור, כשם שהתעכבה השמועה על החורבן. יחזקאל מבקש אפוא לחדד בקרב הגולים את מסר המחויבות לדבר ה' גם בתקופה שלאחר החורבן על פי הידע המונח לפניהם כעת.[19]
 
ה. וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים
 
בסיומו של הפרק ה' מבאר ליחזקאל שיש לפניו עוד עבודה רבה גם במה שנוגע לגולים הנמצאים איתו בבבל:
 
(ל) וְאַתָּה בֶן אָדָם בְּנֵי עַמְּךָ הַנִּדְבָּרִים בְּךָ אֵצֶל הַקִּירוֹת וּבְפִתְחֵי הַבָּתִּים וְדִבֶּר חַד[20] אֶת אַחַד אִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר בֹּאוּ נָא וְשִׁמְעוּ מָה הַדָּבָר הַיּוֹצֵא מֵאֵת ה': (לא) וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם[21] וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ כִּי עֲגָבִים בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים[22] אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ: (לב) וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם: (לג) וּבְבֹאָהּ הִנֵּה בָאָה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם:
 
על פי הנאמר כאן, לאחר החורבן חלה תפנית קלה ביחסם של הגולים ליחזקאל. לפני החורבן באו רק "זקני יהודה" (ח', א) לשמוע באמת את דברי הנביא, והינה כעת החלו הגולים להתעניין בדבריו. הם משוחחים על כך בינם לבין עצמם, "אֵצֶל הַקִּירוֹת וּבְפִתְחֵי הַבָּתִּים", ואף החליטו שיש מקום לשמוע מיחזקאל "מָה הַדָּבָר הַיּוֹצֵא מֵאֵת ה' ". אין ספק שלאחר שהגיעה השמועה על החורבן הבינו הגולים כי יחזקאל, שניבא על כך במשך שנים קודם לכן, הוא אדם שראוי לשמוע מה יש לו לומר.
 
ואולם, מתברר שהגולים עדיין אינם בשלים לערוך שינוי משמעותי באורחות חייהם. הם שמעו את דברי יחזקאל, אך לא הפיקו מהם מאומה: דבריו נכנסו באוזן אחת ויצאו בחברתה. הם שומעים את דברי הנביא "כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן", נהנים מ"נועם מליצותיו" (מלבי"ם) – ואוחזים בדרכם הרעה: "וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם".
 
אבל ה' מבשר לנביא שגם זה עתיד להסתיים: "וּבְבֹאָהּ הִנֵּה בָאָה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם". כשתגיע אליהם גם השמועה על המכה שתבוא על הנשארים בארץ, הם ישתכנעו סופית באמיתות דברי הנביא, ואז תתגשם סוף סוף המטרה שהוזכרה כבר בשעת הקדשתו של יחזקאל לנביא (ב', ה): "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם".
 
בזה תמו נבואות הפורענות והתוכחה של יחזקאל לעם ישראל, בארץ ובגולה. מכאן ואילך יחזקאל מנבא אך ורק נבואות נחמה, שגם אם יש בהן ביקורת על התנהגותו של עם ישראל, שהביאה לחורבן ולגלות, הרי מבטן מופנה כלפי העתיד, הצופן גאולה ותיקון.
 

[1]   להבנת הדברים מוצע לקוראים לרענן את זיכרונם בשיעורנו שם. הדברים שלהלן יצאו מהנחה שמה שנידון שם כבר ידוע לקורא, ועל כן בנוגע לדברים שכבר עמדנו עליהם נסתפק ברמיזה בלבד.
[2]   רוצה לומר: אבל אם נזהר – ימלט את נפשו.
[3]   וראו דברינו שם על משמעותה של טענה זו.
[4]   ולפיכך נקצר גם בביאור הקטע הזה, והחפץ בכך יוכל לעיין בדברינו שם.
[5]   הצירוף "לֹא יִתָּכֵן" מופיע בסך הכול שבע פעמים במקרא כולו: ארבע בפרק י"ח, ושלוש כאן.
[6]   "כלומר בעוד בואו אלי בבקר, כמו: לפני בואו אלי בבקר" (רש"י).
[7]   "עשתי עשרה" מובנו אחת עשרה, ראו למשל במדבר ז', עב; כ"ט, כ.
[8]   היא השנה השתים עשרה לגלות יהויכין.
[9]   מצודת דוד כתב שהייתה זו רק חצי שנה, שכן שנות הגלות נמנו מתשרי, "כי חשבון שנות העולם הוא מתשרי", ואילו שנות מלכי יהודה נמנו מניסן, ואם כן, החורבן היה בשנה השתים עשרה לגלות. במקרא לישראל הובאה הצעה זו, משום מה, בשמם של פרידי ורדפורד, ולא בשם פרשן שקדם להם כשלוש מאות שנים. מכל מקום, יש בדבר דוחק, שכן על דרך הפשט כל התאריכים במקרא מבוססים על השנה המתחילה בניסן.
[10]  עד שלדעת רבי שמעון, "צוֹם הָעֲשִׂירִי" הנזכר בין הצומות על החורבן (זכריה ח', יט) איננו צום עשרה בטבת, כפי שנפסק להלכה וכפי שאנו נוהגים עד היום, אלא יום חמישה בטבת, שבו הגיע הפליט אל יחזקאל, "ועשו יום שמועה כיום שריפה" (ראש השנה יח ע"ב).
[11]  כגון "אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (ח', יב); "לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר" (י"א, ג); "רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" (שם, טו); "יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן" (י"ב, כב).
[12]  אזכורו של חטא זה כאן מפתיע במקצת. החטאים האחרים הוזכרו בפרקים הקודמים: בעיקר עבודה זרה ושפיכות דמים, אך גם גילוי עריות (ראו י"ח, יא, "וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם"; כ"ב, ט–יא). אבל אכילה על הדם לא הוזכרה כלל. בפשטות הדברים מוסבים כלפי האיסור הנזכר בויקרא י"ט, כו, "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ", שעל טיבו נאמרו פירושים שונים (ראו בספרי נקודת פתיחה, 2018, עמ' 264–265). מתוך הקשר הדברים בספר ויקרא הסיק הרמב"ן שם שאכילה על הדם הייתה פעולה פולחנית לצורך גילוי עתידות; לפי פירוש זה ניתן להסביר את הופעתו כאן, בסמיכות לחטא העבודה הזרה. בכיוון אחר ביאר רש"י כאן: "על הדם תאכלו – את מאכלי תפנוקים אתם אוכלים על ידי רציחה, שהורגין את בעלי ממון ונוטלין את ממונם"; לפי פירושו, מילים אלה באות להעצים את חומרת החטא של שפיכות הדמים, שנעשתה על מנת לגזול את ממונם של ההרוגים.
     וייתכן שאכן יש להבין את החטא בהקשר המוסרי, אך בדרך שונה. איסור האכילה על הדם נזכר גם במלחמת שאול בפלשתים (שמ"א י"ד). מסופר שם שבתום יום המלחמה "וַיָּעַף הָעָם מְאֹד, וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם" (שם, לא–לב). כששמע שאול על כך נזעק: "בְּגַדְתֶּם! גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה... וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם" (שם, לג–לד). נראה שהבעיה המרכזית במעשי העם הייתה השחיטה "אָרְצָה", וכתיקון לכך הורה שאול לשחוט על אבן גדולה. מכאן ניתן ללמוד, שאיסור "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" משמעו אכילה על יד הדם (המילה 'על' משמשת פעמים רבות במובן 'על יד', כגון "כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם" [בראשית י"ח, ה], "וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" [שם מ"א, א]): לא ייתכן שאדם יאכל בהמה בשעה שדמה שפוך לפניו על הארץ. התיקון של שאול היה שדם השחיטה יהיה על האבן הגדולה, ולא על האדמה, בקרבת מקום האכילה. אם כנים הדברים, נמצא שאיסור זה מצטרף לאיסורים התובעים עדינות מוסרית גם ביחס לבעלי החיים, כמו "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כ"ג, יט), "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כ"ב, כח) ו" לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים" (דברים כ"ב, ו). איסורים אלו מלמדים את האדם להשתלט על תאוותיו הגשמיות, ולכפוף את יצרו בפני נורמות מוסריות בסיסיות.
[13]  זוהי ההופעה היחידה במקרא של הצירוף 'לעמוד על החרב'. אפשר שגם כאן, כמו בפסוק הקודם, מדובר בשפיכות דמים, ואפשר שהכוונה להתנהגות אלימה באופן כללי.
[14]  "עֲשִׂיתֶן"=עשיתם. חילופים מעין זה באים לעיתים בספר יחזקאל, כגון להלן מ"ד, ח: "וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי", במובן 'ותשימום'.
[15]  כפי שציין ג' ברין, 'זמנה ועניינה של הנבואה על "ישבי החרבות" (יחזקאל לג 23–29)', בתוך: א' הורביץ (עורך), מקדש, מקרא ומסורת – מנחה למנחם הרן, ירושלים תשנ"ו, עמ' 30–31.
[16]  ראו במיוחד בפרק ח', המכנה בשם זה סוגים שונים של עבודה זרה.
[17]  לשון נופל על לשון.
[18]  כגון לעיל ה', יז; י"ד, כא; ועוד.
[19]  אומנם יש שהציעו (מקרא לישראל) שהפורענות הנידונה כאן התרחשה לאחר רצח גדליה ומה שקרה בעקבותיו. ואכן, מספר ירמיהו עולה שכארבע שנים לאחר החורבן הייתה גלות נוספת מן הארץ: "בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה כָּל נֶפֶשׁ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת" (ירמיהו נ"ב, לב).
[20]  "חַד"=אחד, כמו בארמית.
[21]  "כמבוא עם החפצים לשמוע וחרדים על דבר ה' " (רד"ק).
[22]  כלומר הם עושים את דבריך כאילו הם 'שיר עגבים' (כפי שנאמר בפסוק הבא), שהוא "שיר חשק ודברי שחוק" (רד"ק). השורש עג"ב מופיע כמה פעמים גם בפרק כ"ג, שם הוא מלווה את תיאורי הזנות של האחיות אהלה ואהליבה (שם פס' ה, ז, ט, יא, יב, טז).