וישלח | העלייה לבית אל ומות רחל

ספר בראשית פרק לה

(א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: (ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: (ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: (ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם: (ה) וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב: (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: (ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו: (ח) וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת: (ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: (י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: (יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: (יב) וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ: (יג) וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ: (יד) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: (טו) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל: (טז) וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: (יז) וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן: (יח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין: (יט) וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: (כ) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם:

לאחר מה שאירע את יעקב בשכם, הקב"ה פונה אליו בבקשה לעלות לבית אל. עמדנו על כך שיעקב נמנע מלעלות לבית אל, מכיון שרצה לשוב אל בית אביו רק כאשר יוולדו לו שנים עשר בניו. כאן הקב"ה למעשה דורש מיעקב לעלות לבית אל ללא דיחוי ומבלי קשר לקיום הברכה. יעקב מבין ממה שארע לדינה שמצבה הרוחני של משפחתו דורש תיקון ובטרם יעלה בית אל הוא דורש מהם להסיר את אלהי הנכר אשר בקרבם שנלקחו משלל שכם. זו היא למעשה תשובת יעקב לשאלת שמעון ולוי: "הכזונה יעשה את אחותנו?", "אכן" אומר להם יעקב "אחותכם נעשתה לזונה, אך לא רק מעשיו של שכם גרמו לכך אלא גם מעשיכם שלכם! אחותכם זונה כי אתם זונים אחרי אלהים אחרים! דינה נטמאתה ע"י שכם מכיון שאנו נטמאנו באלהים אחרים, השליכו אותם והיטהרו מהם ונרפא מצרותינו אלו"

ייתכן שדברים אלו שנטענו בפיו של יעקב קשורים גם לבקשתו להחליף את  שמלותיהם. רוב המפרשים הבינו שהחלפת השמלות נדרשת מכיון שעבדו בהם עבודה זרה (רש"י, רבינו בחיי, חזקוני) לעומתם האב"ע לא רואה בכך ניקוי של העבר אלא הכנה לעתיד:

והחליפו שמלותיכם - מהמקום הזה נלמוד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים:

ברצוני להציע כיוון נוסף, והוא שהשמלות שנדרשו בניו להחליף לא היו שמלות של עבודה זרה אלא שמלות של אבל על אינוסה של דינה[1]. כאשר תמר נאנסת בידי אמנון מסופר לנו בספר שמואל ב פרק יג  פס' יח-כ:

וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ: וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ:

רוב החלפת שמלות שבמקרא הן של שמלות אבלות. כך נראה מן האמור בספר שמואל ב פרק יב, פס' יט-כ:

וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת: וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו \{שִׂמְלֹתָיו\} וַיָּבֹא בֵית יְהֹוָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל:

ייתכן שגם בעקבות אינוסה של דינה ישבו בני ביתו אבלים, כעת אומר להם יעקב: במקביל להסרת הע"ז מאצלכם הסירו גם את אבלכם על דינה שהרי לדעתו של יעקב קיים קשר הדוק בין השניים.

ואכן בני ביתו של יעקב מסלקים מקרבם את כל אלהי הנכר אשר בידם ויעקב טומן אותם מתחת לאלה, כנראה בשל היותה נעבדת[2], טמן שם עוד מיני אלהים נעבדים.

בני יעקב נוסעים ועמי הארץ יראים מהם. לכאורה, יש בכך הפרכה לחששותיו של יעקב 'ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי' האם חשש יעקב לשוא? ייתכן שדוקא  בשל שאלתנו הכתוב מדגיש "ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" הכתוב מדגיש שני דברים:

הפחד בקרב עמי הארץ התעורר רק לאחר שנסעו משכם ולא לאחר שהרגו באנשיהם

הפחד לא היה פחד טבעי אלא 'חתת אלהים' והוא התעורר בהתאם לדבריו של יעקב רק לאחר שבניו הסירו את הע"ז והרכוש שיש איתם משלל המלחמה.

ואכן יעקב מגיע ללוז היא בית אל ובונה שם מזבח כפי שהבטיח לה' בברחו מפני עשו אחיו: 'והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים'. אמנם הקשר הוא חד כיווני: יעקב פונה אל ה' וקורא למקום 'אל בית  אל' אך ה' טרם נדבר עם יעקב מאז הגיעו ארצה. עוד  אירוע אחד פוקד את אבינו והוא מיתתה של דבורה מינקת רבקה. מותה של דבורה וקבורתה מתחת לאלון מזכיר במשהו את קבורת הנזמים ואלהי הנכר מתחת לאלה בשכם. מי היתה דבורה מינקת רבקה ומדוע היא מתלווה ליעקב במסעיו? שאלה זו נשאלה גם לרש"י:

מה ענין דבורה בבית יעקב? אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם ומתה בדרך מדברי רבי משה הדרשן למדתיה:

יש שזיהו את דבורה עם אותה מינקת שמופיעה בספר בראשית פרק כד פס' נט-ס:

וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו: וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו:

ויש שחלקו על הזיהוי וטענו שבשתי מניקות הכתוב מדבר[3]. המשותף להם ששתי הדעות סבורות שמדובר כאן במי שהניקה את רבקה. אמנם קיימת אפשרות נוספת והיא שאותה מינקת לא הניקה את רבקה אלא הניקה לרבקה את בניה[4], דוגמת האמור בספר שמות פרק ב פס' ז:

וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד

מכל מקום מתברר שכאן נסגר מעגל, האשה שהניקה את רבקה או את בניה של רבקה נפטרת כעת. מהי משמעות האזכור דוקא כאן? נביא כאן מדברי המדרש רבה על ספר שמות פרשה א פסקה כה:

ותאמר אחותו אל בת פרעה וגו' למה אמרה מרים מן העבריות וכי אסור לו למשה לינק מחלב נכרית לא כן תנינן בת ישראל לא תניק בנה של כותית אבל כותית תניק בן ישראל ברשותה אלא למה אמרה כן לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן ולמה פסלן אמר הקב"ה הפה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא והיינו דכתיב (ישעיה כח) את מי יורה דעה וגו' למי יורה דעה לגמולי מחלב וגו' ד"א למה פסל דדיהן אמר הקב"ה זה עתיד לדבר עמי למחר יהיו המצריות אומרות זה שמדבר עם השכינה אני הניקתיהו

למרות שאין איסור בהנקת יהודי על ידי גויה, חכמינו ראו השפעה מסויימת בין האשה המניקה לילד[5]. מותה של דבורה מהוה למעשה הפסקה של הקשר הזה שטבוע בבית יעקב עוד מילדות. דבורה הינה השריד האחרון לבית נחור, בית של עובדי עבודה זרה. עם  מותה של דבורה פוסקת למעשה היניקה מבית נחור באופן סופי. ייתכן שזו הסיבה לקבורתה של דבורה דוקא מתחת לאלון ששימש אף הוא לעבודה זרה ביחד עם האלה כאמור בספר הושע פרק ד פס' יב-יג:

עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם: עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה:

ייתכן שזו גם הסיבה שמיד לאחר מיתת דבורה נראה ה' אל יעקב ומדבר עמו סוף סוף. בדיבור הזה הקב"ה מקיים את דברי 'שרו של עשו' ליעקב ונותן לו את ברכת אברהם:

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ:

אי אפשר שלא לשים לב לדמיון שבין ברכה זו לברכתו של אברהם בפרק יז פס' א-ח:

אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים... אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: ..וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:

רק לאחר שתם הקשר עם בית נחור באופן סופי יעקב מקבל את ברכת אברהם באופן סופי. מכאן, יעקב ממשיך במסעו חזרה הביתה וברכת ה' אליו עוברת לעשייתה: רחל יולדת את הבן השנים עשר ליעקב – הלא הוא בנימין. אלא שרחל מתקשה בלידתה וניחומי המילדת[6] שגם זה לה בן אינם מתיישבים על ליבה. רחל לא שרדה את לידתו של בנימין. קריאת שמו על ידה מבטאת את רחשי ליבה באותה שעה: בן אוני[7]. רחל מודעת באותה שעה לדבריו של יעקב ללבן (פרק לא פס' לב):

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה

היא יודעת שמותה נגרם לה בעקבות דברי בעלה ויתרה מזאת בעקבות לקיחתה את התרפים משום שחדל להתפלל בעדה (עי' שיעור מס' 61 לפרק לא). רחל יולדת את בנימין מתוך צער עמוק. היא סיימה את שליחותה בהולדת בניו של יעקב ודבריו שלו מונעים ממנה את החיים בהמשך. מדוע יעקב משנה את שמו לבנימין? מדוע לא נוח היה ליעקב בשמה של רחל לבנה?

הרמב"ן על בראשית פרק לה פסוק יח מסביר:

והנכון בעיני כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי, מלחם אונים (הושע ט ד), לא אכלתי באוני (דברים כו יד), ואביו עשה מן אוני כחי, מלשון ראשית אוני (להלן מט ג), ולאין אונים (ישעיה מ כט) ולכן קרא אותו בנימין, בן הכח או בן החוזק, כי הימין בו הגבורה וההצלחה, כענין שכתוב (קהלת י ב) לב חכם לימינו, ימינך תמצא לכל שונאיך (תהלים כא ט), ימין ה' רוממה (שם קיח טז), רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה:

בכיוון דומה מסביר הרד"צ הופמן:

"בן -אוני - כלומר בן הכאב, האבל ובנימין - צד ימין נחשב בימי קדם כצד המזל הטוב ופירושו של השם איפוא בן המז"ל הטוב".

אנו נציע אפשרות נוספת והיא שיעקב רואה בלידת בנימין התגשמות ברכת אביו אליו. יעקב מברך את בניו של יוסף בספר בראשית פרק מח פס' ט – יט:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ: וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה: וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם:

אפרים שמקבל את ברכת הזרע מבורך ביד ימינו של יעקב. ייתכן שיעקב ראה בבנימין התגשמות מלאה של ימינו של אביו, אותה יד ימין שבה ברך יצחק את יעקב בברכת אברהם ויעקב מברך בה את בניו של יוסף, אמנם את ברכת הזרע מקבל אפרים 'וזרעו יהיה מלא הגוים'. גם בנימין – הבן השנים עשר – מקיים את ברכת יצחק ליעקב האמורה בספר בראשית פרק כח פס' ג:

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים:

אמנם יחד עם זאת יעקב לא יכול שלא לכאוב את מיתתה של רחל. יתרה מזאת, מותה של רחל בדרך, היא טראומה מבחינתו של יעקב. עד כה הוא הובטח רק על דברים טובים, מדוע פתאום מתה רחל? מיתתה של רחל גורמת ליעקב לעצור במסעו[8] ולערוך חשבון נפש שוב:

הקמת המצבה על קברה של רחל דומה למנהגו של יעקב כאשר הקים מצבה בבית אל[9]. יעקב רואה מאחורי מיתת אשתו יד אלהית מכוונת והוא מנסה למצוא מה הסיבה לכך. ואכן בעצירתו מהלאה למגדל עדר מגלה יעקב את הסיבה:

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל

ברצוננו לטעון ששמיעתו של יעקב היתה בשני רבדים:

רובד אחד, הוא על השמיעה הפשוטה של המעשה הבעייתי של ראובן.

אמנם הרובד הנוסף הוא על השמיעה על מה ארע ככה לרחל, מתוך מה שאירע לו עם בנו ראובן.

כיצד יש במעשהו של ראובן בכדי להעניק ליעקב מושג כלשהו על מיתת אשתו האהובה? נעמוד על כך מתוך עיון במעשה עצמו.

השאלה שכמובן יש לשאול היא: מדוע ראובן רואה לנכון לשכב עם בלהה פילגש אביו שפחתה של רחל?

בתחילת תשובתנו נשים לב לנסיבות הולדתו של ראובן. ראובן נולד בעקבות שנאת אביו את אמו וליתר דיוק מתוך אהבתו את צרתה – רחל:

וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה: וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:

(בראשית כט, לא-לב)

בעקבות כך ניתן להסביר את תמיהתם של הראשונים על דבריו של יעקב בפרק מט (פס' ג) שמתייחסים להולדתו של ראובן:

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי

וכפי שהיא מובאת בפירוש הריב"א על אתר:

וראשית אוני. פירש רש"י הוא טיפה ראשונה שלי, והקשה ר"ת מאורליינש דאמרינן אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, וי"מ שמעכה בתוליה באצבעותיה

ההתעברות מזרעו הראשון של יעקב לכאורה מנוגדת לדרך הטבע ולכן הראשונים מנסים למצוא סיבה טבעית לעיבור. אמנם, ייתכן באמת שפתיחת ה' את רחמה של לאה התגברה אף על המכשול הזה. מכל מקום לא רק פוריותה של לאה תלויה ביד ה' כי אף ובעיקר עקרותה של  רחל אחותה. בין כך ובין כך מהזיווג הראשוני הזה יצא ראובן. גם בהמשך אנו מוצאים את ראובן שעוזר לאמו במאמציה להרות לאביו כאשר הוא הולך וקוטף לה דודאים מהשדה כפי שמסופר בפרק ל פס' יד:

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:

כעת, ראובן בא על בלהה פילגש אביו. בלהה ניתנה ליעקב ע"י רחל לאחר  הדו שיח הקשה  שהיה ביניהם כפי שמסופר בפרק ל פס' א-ד:

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:  וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה: וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:

לאחר שיעקב מבהיר לרחל שה' מנע ממנה פרי בטן ולא ממנו, רחל מציעה ליעקב לממש את פוריותו עם שפחתה בתקווה שזו תדביק גם אותה בכך. יעקב נעתר לבקשת רחל ואכן בלהה יולדת לרחל מיעקב. ביאתו של ראובן על בלהה מסרסת את יכולת ההולדה של יעקב מבלהה. לאחר שראובן בא על בלהה שוב בלהה אינה ראויה ליעקב וכעת יעקב נמנע מלבוא עליה מאחר שנבעלה לאחר. יעקב רואה כי עקרותה של רחל נמצאת גם אצל בלהה שפחתה אלא שהפעם הדבר נובע ממעשהו של ראובן בקנאתו לאמו ולא מאיזשהו פגם ביולוגי. כעת יעקב מבין שכעקרות אחרונה כך גם עקרות ראשונה: מרחל נמנע פרי בטן לא בגללה אלא בגלל אהבת יעקב  אותה ושנאתו את לאה. השנאה של לאה שגרמה לעקרותה של רחל גורמת גם לאחר מיתתה לעקרותה מביאתו של יעקב. כל זה שומע ישראל.

המילה 'אוני' נזכרת בספר בראשית בשני מקומות:

בברכת יעקב לראובן בפרק מט פס' ג-ד:

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:

ובדברי רחל עם פטירתה:

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין:

ייתכן שיעקב בהשתמשו בביטוי דומה לביטוי שהשתמשה בו רחל עם לידת בנימין מקשר את שני האירועים לאחד[10]: לידת ראובן מחד היא ראשית אונו וכוחו של יעקב אך כעת הבין יעקב שבעיני רוחה של רחל אשתו הלידה הזו היתה גם ראשית האוני והצער שלה שעם לידתו של ראובן נסגר רחמה על ידי ה' ושיאה מתרחש במותה עם לידת בנימין. אלא שכעת מבין יעקב שלא באשמתה של רחל נסגר רחמה אלא בשנאתו שלו את לאה.

ואכן לאחר מעשיו של ראובן יעקב משווה את שנים עשר ילדיו, וכדברי רש"י על בראשית פרק לה פסוק כב:

ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולן שוין וכולן צדיקים שלא חטא ראובן[11]:

קולו של ראובן נשמע אצל יעקב. דבר זה ניתן לראותו גם מן המבנה של בני יעקב: משני הקצוות החיצוניים נזכרים בניהן של לאה וזלפה שפחתה ואילו בלב הרשימה מופיעים בניהן של רחל ובלהה שפחתה. בעל העמק דבר נתן פשר לבניית הרשימה באופן הזה וכתב (פסוק כה):

שפחת רחל. שהיתה מתנהגת נגד רחל כשפחתה וכן זלפה נגד לאה:

אמנם ייתכן גם להציע שהמבנה שובר את הדיכוטומיה שבין לאה ורחל למעשה לאה ורחל לא ניצבות אחת ליד השניה אלא האחת בתוך השניה מה שמעיד על החיבור שנוצר כאן לאחר מעשהו של ראובן.

לאחר מכן יעקב שב אל יצחק אביו. נסגר המעגל.