פרק ל"ז / חזון העצמות היבשות; שני העצים שיהפכו לעץ אחד

  • הרב אמנון בזק
א. המשל
 
בפרק ל"ז שתי נבואות מפורסמות הנוגעות להיבטים שונים בגאולה: חזון העצמות היבשות וחזון שני העצים ההופכים לעץ אחד. נבואות אלו חותמות בעיקרון את קובץ נבואות הגאולה שבספר, מלבד פרקים ל"ח–ל"ט, העוסקים במרכיב שונה לחלוטין בתהליך זה: מלחמת המגוג.
 
חזון העצמות היבשות נפתח באירוע שאינו אלא משל, אשר משמעותו תתברר בהמשך:
 
(א) הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה'[1] וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה[2] וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: (ב) וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם[3] סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: (ג) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲ‑דֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ: (ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': (ה) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: (ו) וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי[4] עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': (ז) וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ[5] עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ:[6] (ח) וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: (ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: (י) וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד:
 
ה' פנה ליחזקאל בשאלה: "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?". התשובה הפשוטה אמורה להיות: מובן שלא. כיצד יכולות עצמות לחזור לחיים?! ואולם, יחזקאל הבין שאם נשאלה השאלה, כנראה אין התשובה פשוטה כל כך, ועל כן השיב במענה הנכון ביותר שיכול לתת: "אֲ‑דֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ". וכך עוד בטרם החל המשל, כבר נאמר אחד המסרים החשובים שלו: אין בכוחו של אדם לדעת מתי הגיעו דברים עד כדי ייאוש שאין ממנו חזרה; ברצות ה', גם עצמות יבשות תקומנה לתחייה.
 
ואכן, כך מתרחש לנגד עיניו של יחזקאל, והדבר הבולט ביותר בשובן של העצמות לתחייה הוא שהתהליך נחלק לשני שלבים.[7] אומנם בהצהרת ה' תואר התהליך בשלמותו: "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם". אבל בפועל לא נעשה הדבר בבת אחת. תחילה נאמר: "וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ, וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם". יחזקאל מדגיש שהחלק הפיזי בהצהרה אומנם התקיים – על העצמות עלו גידים, בשר ואף עור – אך טרם ניתנה בהן רוח, כפי שהובטח. לשם כך נדרש יחזקאל לשוב ולהינבא: "הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ", ורק אז הושלם התהליך: "וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם".[8] מה הצורך בשני השלבים? מדוע לא באה הרוח בעצמות מתחילה?
 
ב. הנמשל
 
התשובה לשאלה זו עולה בנמשל:
 
(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ:[9] (יב) לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: (יג) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: (יד) וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':
 
תחילה ה' מבאר ליחזקאל שהנמשל הוא "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". מסתבר שלאחר החורבן תקף את בית ישראל ייאוש מוחלט ותחושת אובדן ללא תקווה, כפי שראינו כבר בפרק ל"ג, י: "כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה". חזון זה בא להתמודד עם תחושות אלו ולתת להם תקווה: גם לעצמות יבשות יש תקומה.
 
כמו במשל, גם בנמשל יש שני שלבים. השלב הראשון בגאולה הוא התחייה הפיזית, שמשמעותה קיבוץ הגלויות לארץ ישראל: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל". רק לאחר מכן בא השלב השני, התחייה הרוחנית: "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם". החידוש העיקרי הוא שכל אחד משני השלבים אמור להביא את עם ישראל להכרה בגדלות ה': אחרי השלב הפיזי – "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי"; וכמובן אחרי השלב הרוחני – "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ".[10]
 
ג. הגישות לחזון בחז"ל ובמפרשים
 
אף על פי שבדרך כלל עיקר ענייננו בפשוטי הכתובים, לא נוכל שלא לעמוד על הגישות השונות במדרש ובמפרשים בשתי שאלות עקרוניות בנוגע לנבואה מפורסמת זו.
 
השאלה הראשונה היא מה משמעותו של החזון. הדברים שלעיל הם על פי הגישה הראשונה שהביאו המפרשים הקלאסיים, ובהם רש"י ורד"ק, שהמשל כולו בא ללמד על תחיית עם ישראל לעתיד לבוא: "הראה לו הקדוש ברוך הוא למשל כי בני ישראל יצאו מהגלות שהם בו, והם בו כעצמות היבשות, על דרך משל" (רד"ק לפס' א). ברם, שני המפרשים הביאו גם אפשרות שנייה – שהנבואה היא ביטוי לתחיית המתים לעתיד לבוא: "או הראה לו זה להראות לו שעתיד להחיות מתי ישראל בעת הישועה כדי שיראו גם הם בישועה" (שם). דומה שעל דרך הפשט האפשרות הראשונה סבירה יותר, שהרי יש כאן משל ונמשל. אם כוונת הדברים לתחיית המתים, הרי המשל והנמשל חד הם. מפשט הדברים נראה שמשמעות הנמשל אינה שהמתים עתידים לחיות,[11] אלא שעם ישראל עתיד לשוב לארצו ולהתחדש מבחינה מדינית ומבחינה רוחנית.
 
השאלה השנייה, שעליה אין דרך לענות מתוך פשוטו של מקרא, היא מה קרה לאותן עצמות יבשות שקמו לתחייה. בברייתא הובאו כמה דעות בנושא:
 
דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו...
רבי יהודה אומר: אמת, משל היה...
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם (סנהדרין צב ע"ב).
 
שלוש הדעות מבטאות שלושה כיווני חשיבה שונים. רבי אליעזר (בן הורקנוס) נוקט בעמדת ביניים: המעשה אכן התרחש במציאות, אך מאחר שלא נועד אלא לשמש כמשל, לא הייתה שום סיבה שהמתים לא ישובו למקומם לאחר שהסתיים המחזה יוצא הדופן.
 
רבי יהודה נוקט עמדה קיצונית, שאכן לא היה זה אלא משל בלבד, והדברים לא התרחשו במציאות. כאמור, אין דרך לענות מתוך פשוטו של מקרא על השאלה הנידונה, אך מכל מקום, אין בנבואה עצמה שום אמירה ברורה שהדברים היו במראה בלבד, כשם שנאמר בכמה מקומות אחרים בספר (כגון א', א; ח', ג; י"א, כד; מ', ב). וכבר עסקנו בפרק ה' בהרחבה בהנחתם של מקצת הפרשנים שתיאורים הנראים בכתובים כתיאורים ריאליים אינם אלא משל.[12]
 
העמדה הקיצונית השנייה היא עמדתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, שהמעשה אכן אירע במציאות, ולא זו בלבד, אלא שהמתים גם המשיכו לחיות; ורבי יהודה בן בתירא אף העיד שהוא מצאצאיהם. מסתבר שלדעתם, אילו חזרו המתים שהחיה יחזקאל לעפרם, היה ניטל כל העוקץ מרעיון הגאולה שבא המשל ללמד.[13]
 
ד. וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ
 
נעבור עתה לנבואה השנייה בפרק. יחזקאל מצטווה לעשות מעשה סמלי, ולאחר מכן הוא מצטווה פעמיים לדבר אל בני ישראל ולבאר את משמעותו של המעשה. נפתח בציווי על המעשה הסמלי ובדיבור הראשון לישראל:
 
(טו) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (טז) וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וּלְקַח[14] עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו:[15] (יז) וְקָרַב[16] אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: (יח) וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: (יט) דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: (כ) וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:
 
יחזקאל מצֻווה לקחת שני עצים ולכתוב על אחד מהם את שמו של יהודה ועל השני את שמו של יוסף. צעד זה מזכיר, במבט ראשון, את מבחן המטות שנעשה לאחר מותם של קורח ועדתו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ, וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם" (במדבר י"ז, יז–יח). אלא ששם נכתבו שמות השבטים על המטות על מנת להגדיר את השבט הנבחר ואת האדם הנבחר – "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח" (שם, כ) – ואילו כאן מתברר שהמטרה הפוכה: לא לבדל, כי אם לאחד.
 
בדברים אלו יש חידוש שלא נאמר עד כה בנבואת יחזקאל ובדברי הנביאים שקדמו לו, ישעיהו וירמיהו. ישעיהו דיבר על שתי ממלכות החיות זו לצד זו בשלווה: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" (ישעיהו י"א, יג). אבל יחזקאל מתאר כאן חזון רחוק, שלא התגשם בימי הבית השני, ולפיו בסופו של דבר ישובו יהודה וישראל להיות עם אחד, ויחדל הפילוג שהחל לאחר מותו של שלמה המלך.[17]
 
הדיבור השני לישראל חוזר על רעיון האחדות, ומוסיף עוד מרכיבים בגאולת עם ישראל המאוחד:
 
(כא) וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: (כב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ [יהיה כתיב] עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד: (כג) וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם[18] וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא‑לֹהִים: (כד) וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: (כה) וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: (כו) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: (כז) וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא‑לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: (כח) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:
 
החידוש המרכזי בדברים אלו הוא ששני חלקי העם יהיו מאוחדים גם במלך האחד שיהיה עליהם. הנבואה מזכירה פעמיים את שמו של דוד, וכבר הערנו בפרק ל"ד שאין הכוונה לדוד המלך עצמו, כי אם למלך שיהיה ממשיך דרכו המובהק. אלא ששם היה הדגש באופיו של דוד, ואילו כאן באה הבחירה בדוד להדגיש שהממלכה תשוב ותתאחד כשם שהייתה בימיו של דוד. בשנות מלכותו הראשונות של דוד הייתה הממלכה מפולגת: דוד מלך רק על שבט יהודה, ואילו על שאר שבטי ישראל מלך איש בושת בן שאול. משהומלך על כל שבטי ישראל, עמל דוד רבות לאחד את הממלכה. הצעד הראשון היה כיבוש ירושלים וקביעתה כבירתו; אי-הבהירות בדבר שיוכה השבטי של ירושלים, בשל מיקומה בגבול בין יהודה ובנימין, עשה אותה עיר בירה אידיאלית עבור הממלכה המאוחדת.[19] דוד גם הקפיד על איזון בין השבטים כולם, ולא נתן עדיפות לבני שבטו.[20] שלמה, לעומתו, כבר גרם תחושות קיפוח בקרב שבטי ישראל, עד שבסופו של דבר שבה הממלכה והתפלגה לאחר מותו, ומאז לא התאחדה עוד. הגדרת המלך שיאחד את הממלכה בעתיד כ'דוד' היא אפוא הגדרה קולעת ביותר.
 
חידוש אחר הוא הקביעה בדבר נצחיות נבואות הגאולה. הנבואה מדגישה ארבע פעמים, בנוגע לארבעה מרכיבים שונים בגאולה, שהם לא יהיו תופעה חולפת, אלא יימשכו לעולם:
 
1.   מלכות בית דוד המאוחדת: "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".[21]
2.   הישיבה בארץ: "וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם".[22]
3.   השלום שישרור בארץ: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם".[23]
4.   ולבסוף, השראת השכינה במקדש: "וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם... וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם".
 
בדברים אלו יש נחמה גדולה. החורבן והסבל שהיו מנת חלקם של ישראל, שתוארו בפירוט רב בחלקו הראשון של הספר, לא יחזרו על עצמם. הגאולה, לכשתבוא, לא תהיה הפיכה, אלא תיעשה מציאות נצחית.
 
בצד חידושים אלו יחזקאל גם חוזר על דברים שכבר נאמרו בנבואות קודמות:
 
1.   הפסקת העבודה הזרה: "וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם", כמו, לדוגמה, מה שנאמר לעיל י"ד, יא: "לְמַעַן לֹא יִתְעוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכָל פִּשְׁעֵיהֶם".
2.   טוהרת עם ישראל: "וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא‑לֹהִים", בדומה לאמור לעיל ל"ו, כה–כח: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם... וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא‑לֹהִים".
3.   הבטחת הישיבה בארץ לעולם: "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם... וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא‑לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם", בדומה לאמור לעיל ל"ו, כח: "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא‑לֹהִים".
 

[1]   על פי הטעמים הפיסוק הוא: "וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ, ה' ".
[2]   מסתבר כדברי רד"ק, שהכוונה לאותה בקעה ידועה שנזכרה בנבואת ההקדשה של יחזקאל (לעיל ג', כב–כג; וראו גם לעיל ח', ד).
[3]   המילה 'עצם' משמשת הן בלשון נקבה הן בלשון זכר, וכך גם בנבואה שלפנינו: "עליהם... יבשות... התחיינה... אליהם..." וכו'.
[4]   פועל זה נזכר במקרא רק כאן ובפס' ח, ומובנו לפרושׂ.
[5]   הצורה "וַתִּקְרְבוּ" יוצאת דופן – שילוב של צורת הנקבה ('ותקרבנה') וצורת הזכר ('ויקרבו'), כמו בירמיהו ב', יט: "וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ".
[6]   כל עצם קרבה לעצם המתאימה לה, שהייתה מחוברת אליה מחיים.
[7]   על משמעותם של שני השלבים בחזון זה למדתי מפי מורי הרב ד"ר מרדכי סבתו.
[8]   ניתן להבחין בשני השלבים כבר ביצירתו של אדם הראשון: "(1) וַיִּיצֶר ה' אֱ‑לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה (2) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים – וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב', ז).
[9]   "נִגְזַרְנוּ לָנוּ" – נכרתנו, אבדנו, כמו: "צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי" (איכה ג', נד).
כבר ראינו כמה וכמה פעמים שיחזקאל מצטט פתגמים ואמרות של בית ישראל ומשתמש בהם ובמושגיהם להביע מסרים הפוכים. ראו למשל ח', יב ובדברינו שם; י"א, ג, ז; י"ב, כב–כג; י"ח, ב–ד.
[10]  דומה כי זהו המקור המרכזי לחשיבותו של יום העצמאות במדינת ישראל המתחדשת. גם אם טרם הגענו לשלב השני בשלמותו, ורוח ה' עדיין אינה מפעמת בנו כדברי החזון, עדיין יש חובה ברורה להכיר בגדלות ה' גם מן השלב הראשון – העלייה מקברות האפר והאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. יש מן החרדים המכנים את יום העצמאות בלעג 'יום העצמות'. מפי רעייתי ענת שתחי' שמעתי, שזהו אכן השם הראוי ביותר ליום הזה: יום הודיה לה' על העצמות שעלו עליהן גידים, בשר ועור, על העם שעלה מקברותיו לארץ ישראל, יום של הודיה על אתחלתא דגאולה, מתוך ציפייה להשלמתו של התהליך, עד אשר יבוא גם 'יום הרוח'.
[11]  לא ניכנס כאן לעובי הקורה של עניין תחיית המתים בתנ"ך בכלל. רעיון זה מופיע במפורש בספר דניאל (י"ב, ב): "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם", אך הוא עולה גם בדברי נביאים קדומים יותר, כמו למשל בנבואת ישעיהו (כ"ו, יט): "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל". על כל פנים, ברור שהתנ"ך, המשקף את מעורבותו הגלויה של ה' בעולם בתקופת הנביאים, רואה את מוקד החיים, השכר והעונש, בעולם הזה, וממעט להיזקק למה שמעבר לו.
[12]  ואכן, הרמב"ם (מורה הנבוכים ח"ב פמ"ו), שסבר, כפי שראינו שם, שמעשי הנבואה הסמליים של יחזקאל היו רק משל, ולא התבצעו בפועל, כתב כך גם על חזון העצמות היבשות.
[13]  אשר להמשך דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, מו"ר הרב עמיטל זצ"ל ראה בהם ביקורת חריפה על אותם אנשים, שזכו לנס כה עצום ואחר כך 'נעשו בעלי-בתים': "עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות" – ותו לא! אף אנו, ביאר הרב, החיים בדור שזכה לראות בהתגשמות נבואות אלו ברמה מסוימת, אל לנו לשקוע בעניינינו הפרטיים, כי אם להשתדל להיות ראויים לתקופה הגדולה שאנו חיים בה.
[14]  "וּלְקַח"=קח, כמו: "לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר" (שמות כ"ט, א).
[15]  על העץ הראשון נכתב שהוא לשבט יהודה ולשבטים שנלוו אליו, דהיינו בנימין ושמעון; ועל העץ השני נכתב שהוא ליוסף ולשאר השבטים, שהלכו בפילוג הממלכה אחרי ירבעם, שהיה משבט אפרים. מאחר שרוב שבטי ישראל הלכו אחרי ירבעם, נאמר בעץ יוסף "וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו", ואילו בעץ יהודה נאמר "וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו" (דעת מקרא).
[16]  "וְקָרַב"=וְקָרֵב, בהשפעת הארמית.
[17]  האם הדברים עשויים להתגשם לעתיד לבוא? דבר זה תלוי במחלוקת התנאים במסכת סנהדרין (פ"י מ"ג): "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה' (דברים כ"ט, כז) – מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים; דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן".
[18]  המילים "וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם" קשות, במיוחד לאור ההקבלה לאמור לעיל ל"ו, כט: "וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם". ומסתבר שיש לפרש "מוֹשְׁבֹתֵיהֶם" במובן 'משובותיהם', כלומר חטאיהם ופשעיהם, כמו בירמיהו ה', ו: "כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם".
[19]  ראו על כך בספרי שמואל ב – מלכות דוד, ירושלים תשע"ג, עמ' 63–65.
[20]  ראו בספרי הנזכר בהערה הקודמת, עמ' 203.
[21]  לכאורה אין כאן חידוש, שהרי כבר בחזון נתן הובטחה לדוד מלכות נצח: "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" (שמ"ב ז', טז). ברם, מהקשר הדברים נראה שיש כאן בכל זאת חידוש. הגם שבחזון נתן הובטחה לדוד מלכות נצח, סוף סוף כבר אלפי שנים אין מלך מבית דוד, ועל כן ברור שיש לפרש את הדברים שם כהבטחה שמלכות בית דוד לא תוחלף לעולם בבית מלוכה אחר, ולא כהתחייבות לרציפות דווקא (ראו בספרי הנזכר לעיל [הערה 19], עמ' 100–104). בנבואה שלפנינו, לעומת זאת, נראה מההקשר שאכן הכוונה למלכות רצופה, שלא תיפסק עוד "לעולם", כמו ההבטחות האחרות שבנבואה. אכן, ההבטחה לשובה של מלכות דוד הופיעה כבר לעיל ל"ד, כד, אך בלא ההיבט הנצחי: "וַאֲנִי ה' אֶהְיֶה לָהֶם לֵא‑לֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם".
[22]  גם הבטחת הישיבה בארץ כבר הופיעה בספר, אך לא בהיבט הנצחי, ראו למשל כ"ח, כה: "וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב".
[23]  גם הבטחה לשלום כבר הופיעה, ושוב – בלא ההיבט הנצחי: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח" (ל"ד, כה).