דילוג לתוכן העיקרי

וישב | יוסף אצל פוטיפר

קובץ טקסט

ספר בראשית פרק לט

(א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה: (ב) וַיְהִי יְדֹוָד אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: (ג) וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְדֹוָד אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְדֹוָד מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ:  (ד) וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ: (ה) וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְדֹוָד אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְדֹוָד בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה: (ו) וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה: (ז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי: (ח) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: (ט) אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים: (י) וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ: (יא) וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: (יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: (יג) וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה: (יד) וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: (טו) וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: (טז) וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ: (יז) וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי: (יח) וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה: (יט) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ: (כ) וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִורֵי \{אֲסִירֵי\} הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר: (כא) וַיְהִי יְדֹוָד אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְדֹוָד אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְדֹוָד מַצְלִיחַ:

 

נשים לב לכך שבראשית הפרשה קיימת כפילות בשתי יחידות: בפסוקים ב-ג. ובפסוקים ד-ו. נתמקד כרגע בשני הפסוקים ב ו-ג:

(ב) וַיְהִי יְדֹוָד אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי:

(ג) וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְדֹוָד אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְדֹוָד מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ:  

האברים הדומים, כפי שניתן לראות, מסומנים בצבעים זהים.

כמובן שההבדל בין פסוק ב לפסוק ג הוא שפסוק ג נכתב מזוית הראיה של אדונו של יוסף. מכל מקום הכפילות הזו זוקקת ביאור.

הכפילות מוסיפה להופיע גם בפסוקים ד-ו:

(ד) וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ:

(ה) וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְדֹוָד אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְדֹוָד בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה:

(ו) וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה:

נשים לב שתיאור הפקדת ההון של פוטיפר נזכר בשלושת הפסוקים. יחד עם זאת ראוי לשים לב לניסוח של שלושת הפסוקים בעניין זה:

בפסוק ד: וכל יש לו נתן בידו

בפסוק ה: ועל כל אשר יש לו

                  בכל אשר יש לו בבית ובשדה

בפסוק ו: ויעזוב כל אשר לו

נשים לב שהניסוח של פסוק ה משלב בתוכו הן את הניסוח של פסוק ד והן את הניסוח של פסוק ו. פסוק ה' עומד כנגד פסוקים ד ו-ו בנקודה נוספת והיא שיד ה' שעומדת בבסיס הצלחתו של יוסף נזכרת רק בפסוק ה ולא בפסוקים ד ו-ו.

בטרם שנתרץ את הכפילות הכפולה, הייתי רוצה להסב את תשומת לבכם לדמיון שקיים בין פרשת אשת פוטיפר לפרשת מכירת יוסף. נציג את הדמיון בטבלה:

 

מדד השוואה

מכירת יוסף

אשת פוטיפר

תיאור צפיה מקדים

 

(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק

 

 

וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ

 

הזדעקות כנגד המעשה

 

(כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ:

(כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו:

(כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ:

(כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:

 

הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי:

(ט) אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים:

 

תיאור הביאה אל מקום האירוע

 

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו

 

(יא) וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ

 

התפשטות יוסף מבגדיו

 

וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:

 

וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:

 

שמירת הבגד כסימן

 

(לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא:

 

וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ:

 

השלכה אל הבור

 

(כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה

 

וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִורֵי \{אֲסִירֵי\} הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר:

 

וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר:

 

בעיני יוסף סיפור המכירה חוזר לנגד עיניו במעשה אשת פוטיפר, בדיוק כפי שהאחים הפשיטו אותו והשליכו אותו לבור כך גם היא, אלא שהפעם יוסף לא יכול לתלות את גורלו בזדון ליבם של אחיו, אפשר לנחש כי יוסף מרגיש כעת שגורלו מתאכזר אליו. ייתכן שזהו פשר הכפילות שבראש הפרשה: סיפור מציאת החן של יוסף בעיני אדונו המצרי נכפל, פעם אחת הפסוקים מדגישים את זהות האדון כ'מצרי' ובפעם הנוספת זהות האדון עלומה. ייתכן שהכפילות באה לרמז שבעיני יוסף נשיאת החן שלו בעיני פוטיפר הזכירה לו את אותה נשיאת החן בעיני אבא. כל התיאורים שמופיעים בראשית הפרשה:

וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְדֹוָד אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְדֹוָד מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ:  (ד) וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ:

מתאימים גם לשהותו של יוסף, לא רק בבית פוטיפר אלא גם בביתו של יעקב אביו.

            (ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:

וכפי שהסביר הרמב"ן שם:

והנראה בעיני כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו, והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד,

יחד עם זאת, יש לשים לב להבדל המרכזי שבין שני האירועים וכפי שהוא בא לידי ביטוי גם בטבלה: בעוד שראובן ויהודה נזעקים למנוע את מעשה הנבלה של אחיהם כאן יוסף בעצמו ניצב מול אשת פוטיפר ומסרב לעשות את המעשה, 'ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים' יוסף נמצא כאן שותף למעשה העבירה שמנסה להוביל את פוטיפר בעוד שבפרשת מכירתו הוא היה סביל לחלוטין. ייתכן שיוסף רואה בעצמו אחראי בצורה מסויימת גם למכירתו. המעמד הגבוה והרם שהגיע אליו ויופיו החיצוני משכו אליו את האש של אשת פוטיפר. יוסף מבין כעת שייתכן ואלו גם הסיבות שגרמו לשנאת האחים אותו ולמכירתו. אולי, כך סבור יוסף, זה מה שמביא אותו להיות מושלך לבור פעם אחר פעם.

נשים לב לעובדה שיוסף רואה בפגיעה באדונו פגיעה גם בקב"ה. ייתכן שהדבר נובע מכך שיוסף ראה בכל הצלחתו בבית אדונו את יד ה' שהובילה אותה, הוא  רואה בנשיאת החן בעיני אדוניו גם נשיאת חן בעיני האדון בשמים ולכן בגידה באדונו כמוה כבגידה בכל מה שה' נתן לו. כמה מפתיע שדוקא ההתעקשות של יוסף לשמור את מוסר ה' היא זו שמביאה אותו אל הבור, מה שעשוי לעורר אצלו אחת משתי הרגשות:

הרגשה אחת שתיתכן היא שאכן רצון ה' הוא שהוא ייזרק אל הבור, אולי כעונש, על התנהגותו אל האחים. יוסף שהביא את דיבת אחיו רעה אל  אביהם , נוכח לראות כיצד אשת פוטיפר מוציאה את דיבתו אל בעלה. 

הרגשה אחרת היא שיוסף טעה בקריאת המציאות. לא יד ה' ליותה את הצלחתו בבית אדוניו כי אם יד המקרה, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה.

באיזו הרגשה החזיק יוסף? ייתכן שלעולם לא נדע, ואולי היו אצלו הרגשות מעורבים. אולי כך גם ניתן להסביר את הכפילות השניה: בפסוקים ד ו-ו ההצלחה בבית פוטיפר היא מקרית והיא בזכות יוסף. אמנם לפי פסוק ה' ההצלחה באה בעקבות ברכת ה' ליוסף וממנו לאדונו. אלו שתי ההסתכלויות האפשריות בעיני יוסף לאחר שנזרק אל הבור.

מכל מקום הפסוקים של סוף הפרשה מושכים אותנו לכיוון ההרגשה הראשונה:

             (כא) וַיְהִי יְדֹוָד אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית             הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהֹוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה        יְדֹוָד מַצְלִיחַ:

בדיוק כפי שמצא חן בעיני פוטיפר כך מוצא כעת יוסף חן בעיני שר בית הסוהר, כשם שפוטיפר הפקיד את ביתו ביד יוסף, כך גם שר בית הסוהר מפקיד את כל האסירים אשר בבית הסוהר בידו. וכשם שפוטיפר לא ידע מאומה ממעשיו של יוסף כמו כן גם שר בית הסוהר לא ראה כל מאומה בידו. והדגש החשוב שמופיע בראשית הפסוקים ובאחריתם: "ויהי ה' את יוסף"

לכאורה יש בכך עידוד ליוסף, אמנם יוסף שכבר חוה מפלה אחת ושתיים עשוי להתייחס להצלחתו הזאת בערבון מוגבל. הרי מצבו היה טוב בדיוק אם לא יותר אצל פוטיפר ומשם הוא הגיע לכאן. אנחנו הקוראים בודאי יודעים שיד ה' היתה מאחורי כל זאת, אך האם יוסף מודע לכך גם כן?

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)