פרק ל"ט / המלחמה עם גוג (המשך)

  • הרב אמנון בזק
א. השמדת גוג ונשקו וקבורת חלליו
היחידה השלישית בנבואה על מלחמת גוג, בפס' א–טז בפרקנו, נפתחת בלשון דומה מאוד לפתיחת היחידה הראשונה (ל"ח, ב–ד):
(א) וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא עַל גּוֹג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל: (ב) וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ[1] וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן וַהֲבִאוֹתִךָ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל:
אלא שהיחידה הראשונה הרחיבה בתיאור צבאו של גוג, ואילו כאן פסוקי הפתיחה אינם אלא קישור לתיאור נרחב של עונשו:
(ג) וְהִכֵּיתִי קַשְׁתְּךָ מִיַּד שְׂמֹאולֶךָ וְחִצֶּיךָ מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל: (ד) עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ לְעֵיט צִפּוֹר[2] כָּל כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה: (ה) עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (ו) וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים[3] לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה': (ז) וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל: (ח) הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' הוּא הַיּוֹם אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי:
הדגש הייחודי בתיאור זה הוא הקביעה שגוג אף לא יספיק להשתמש בכלי נשקו: ה' יכה את קשתו שביד שמאלו ואת חיציו שביד ימינו.[4] גוג ואנשיו ייפלו, ויהיו מאכל לעופות ולחיות השדה בכל חלקי הארץ: על הרי ישראל ועל פני השדה. ובד בבד יכה ה' גם את המקומות שהאויבים ישבו בהם לבטח בארצם, במגוג ובאיים.
גם כאן נאמר שהמטרה המרכזית של כל האירוע היא קידוש שמו של ה' לאחר שהתחלל, אלא שכעת נוסף ממד חדש. בפרק הקודם הייתה המטרה "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' " (ל"ח, כג), ואילו כאן יש גם מגמה פנימית: "וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל... וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל".
הפסוקים הבאים מספרים על אמצעי השפלה ייחודי לגוג וצבאו לאחר מפלתם:
(ט) וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ[5] בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה[6] בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד[7] וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים: (י) וְלֹא יִשְׂאוּ עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה וְלֹא יַחְטְבוּ מִן הַיְּעָרִים כִּי בַנֶּשֶׁק יְבַעֲרוּ אֵשׁ וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
לראשונה בנבואה יש פעילות של יושבי ישראל, והיא איננה מלחמתית, אלא בדיוק להפך: יושבי ישראל ישתמשו בנשק של האויב כחומר בערה, ובמשך שבע שנים – לשון הפרזה, כמובן[8] – לא יצטרכו לחטוב עצים כלל. לתיאור זה יש משמעות כפולה. מצד אחד, הוא מדגיש את כמות הנשק העצומה של האויב. מצד שני, הוא מבטא את שאיפות השלום של יושבי הארץ, שלא ביקשו אלא לשבת בטח בארצם, כפי שנאמר בפרק הקודם (ל"ח, יא), ולכן לא יהיה להם עניין לשמור את כלי הנשק הרבים לצורכי מלחמה, והם ישתמשו בהם להסקה בלבד. בכך תסתיים המלחמה 'מידה כנגד מידה': האויב ביקש "לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז" (שם, יב), אך סוף דבר שישראל הם אשר "וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם", כשישתמשו בנשק של האויב להסקה.
המפלה הגדולה של האויב באה לביטוי גם בקבורת חלליו:
(יא) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר[9] בְּיִשְׂרָאֵל גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם[10] וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִים[11] וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כָּל הֲמוֹנֹה וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג: (יב) וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֳדָשִׁים: (יג) וְקָבְרוּ כָּל עַם הָאָרֶץ וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם[12] יוֹם הִכָּבְדִי[13] נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (יד) וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ[14] מִקְצֵה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים יַחְקֹרוּ:[15] (טו) וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן[16] עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג: (טז) וְגַם שֶׁם עִיר הֲמוֹנָה[17] וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ:
קבורת כמות החללים העצומה תתבצע בשני שלבים. בשלב הראשון ייקברו המתים הגלויים; יהיה זה מבצע המוני, בהשתתפות "כָּל עַם הָאָרֶץ", ויידרשו שבעה חודשים – שוב לשון הפרזה (כמו בפס' ט) – לקבור את כל הגופות "לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ". בשלב השני ייערך סקר מעמיק יותר לגילוי עצמות שנותרו. שלב זה יבוצע באמצעות צוותים ייעודיים – "אַנְשֵׁי תָמִיד" – ויסתיים בתוצאה דומה: "וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ". כל אחד משני השלבים יצוין בשינוי שם, זֵכר לגילוי כבוד ה' במפלה הגדולה של האויב ובהמוני חלליו: הגיא שהמתים ייקברו בו ייקרא מעתה "גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג", והעיר הסמוכה תיקרא "הֲמוֹנָה".
בפרק הקודם הודגשה מחשבתו של גוג באמצעות חזרה על המילה 'ארץ': "תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב" (פס' ח); "תָבוֹא כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ" (ט); "וְאָמַרְתָּ אֶעֱלֶה עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת" (יא); "לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבֹת... יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ" (יב); "וְעָלִיתָ עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ" (טז). עתה מודגשת גם מפלתו באמצעות מילה זו: "וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ... וְקָבְרוּ כָּל עַם הָאָרֶץ... וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ... וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ... וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ".
 
ב. גוג כזבח לבעלי החיים
גם היחידה הרביעית פותחת בקריאה ליחזקאל לפנות בדברים, אך הפעם לא לגוג, כבשלוש היחידות הקודמות, כי אם לבעלי החיים, כביטוי סמלי לעונשו של גוג:
(יז) וְאַתָּה בֶן אָדָם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הֵאָסְפוּ מִסָּבִיב עַל זִבְחִי אֲשֶׁר אֲנִי זֹבֵחַ לָכֶם זֶבַח גָּדוֹל עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר וּשְׁתִיתֶם דָּם: (יח) בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ וְדַם נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ תִּשְׁתּוּ[18] אֵילִים כָּרִים וְעַתּוּדִים פָּרִים מְרִיאֵי בָשָׁן כֻּלָּם:[19] (יט) וַאֲכַלְתֶּם חֵלֶב לְשָׂבְעָה וּשְׁתִיתֶם דָּם לְשִׁכָּרוֹן מִזִּבְחִי אֲשֶׁר זָבַחְתִּי לָכֶם: (כ) וּשְׂבַעְתֶּם עַל שֻׁלְחָנִי סוּס וָרֶכֶב גִּבּוֹר וְכָל אִישׁ מִלְחָמָה נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
זהו למעשה פירוט של האמור בפס' ד: "לְעֵיט צִפּוֹר כָּל כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה", וברור שמבחינה כרונולוגית הוא קודם להליכי הקבורה שתוארו לעיל. עוד לפני קבורת החללים, הם יינתנו למאכל לעוף השמיים ולחיית השדה. בשר האויבים ודמם ייעשה 'זבח' עבור בעלי החיים. זוהי המחשה סמלית נוספת למפלתו של גוג, המדגישה אף היא שאותם "גִּבּוֹרִים" ו"נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ" שעלו על תושביה שוחרי השלום של הארץ לא יועילו לעצמם דבר בגבורתם, אלא יהיו מאכל לבעלי החיים. התיאור קיצוני וחריג,[20] ונראה שתכליתו להעצים את גודל מפלתו של גוג, כביטוי לחומרת מחשבתו לעלות על ישראל בשלב האחרון של גאולתם.
 
ג. סיום
הנבואה מסתיימת בדברי סיכום, הנחלקים לשניים. תחילה מובהרות מטרותיו העיקריות של האירוע:
(כא) וְנָתַתִּי אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם וְרָאוּ כָל הַגּוֹיִם אֶת מִשְׁפָּטִי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְאֶת יָדִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָהֶם: (כב) וְיָדְעוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיהֶם מִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה: (כג) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי בַעֲוֹנָם גָּלוּ בֵית יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וָאַסְתִּר פָּנַי מֵהֶם וָאֶתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיִּפְּלוּ בַחֶרֶב כֻּלָּם: (כד) כְּטֻמְאָתָם וּכְפִשְׁעֵיהֶם עָשִׂיתִי אֹתָם וָאַסְתִּר פָּנַי מֵהֶם:
מטרתה של מפלת גוג כפולה: ידיעה של בית ישראל וידיעה של הגויים. הגם שהכתוב מפריד בין שתי הידיעות, נראה ששתיהן נדרשות לבית ישראל: עליהם לדעת שהם נענשו בגלות בגלל מעשיהם הרעים, ולא בגלל 'חולשתו' של הא‑ל כביכול; ולהבין שלמרות הכול, ה' יהיה א‑לוהי ישראל גם בעתיד. אשר לגויים, הללו צריכים להבין שעם ישראל נפגע בגלות לא מפני שלא היה ביכולתו של ה' להגן עליהם, אלא כעונש על מעשיהם הרעים.
לאחר מכן נחתמת היחידה כולה בדברי נחמה לישראל:
(כה) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' עַתָּה אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת [שבית כתיב] יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי: (כו) וְנָשׂוּ אֶת כְּלִמָּתָם[21] וְאֶת כָּל מַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי בְּשִׁבְתָּם עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד: (כז) בְּשׁוֹבְבִי[22] אוֹתָם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם רַבִּים: (כח) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיהֶם בְּהַגְלוֹתִי אֹתָם אֶל הַגּוֹיִם וְכִנַּסְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם שָׁם: (כט) וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
מה שהיה לא יחזור עוד. אומנם בזמן מסוים התקיים בבני ישראל "וָאַסְתִּר פָּנַי מֵהֶם" (פס' כג–כד) בגלל חטאיהם, אך לעתיד לבוא: "וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם". דבר זה יקרה כשיתחולל בבית ישראל שינוי גדול: "אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל", כלומר כאשר ייעשו ישראל כולם נביאים, כאמור בנבואת יואל (ג', א): "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ". לאחר השינוי הרוחני העצום הזה, לא יהיה עוד חשש מפני חזרת הגלגל לאחור, כפי שנאמר גם בנבואות הגאולה הקודמות. בזה מסתיימת נבואת גוג, וסיום זה הוא גם חתימה נאה לכל יחידת נבואות הגאולה שבפרקים ל"ג–ל"ט.
 
נספח: מלחמת גוג ומגוג
לסיום עיוננו בפרקי גוג נעמוד בקצרה על הפער שבין מלחמת גוג בפשטי המקראות ובין 'מלחמת גוג ומגוג' על פי מדרשי חז"ל. כפי שראינו, הנבואה אומרת כי לאחר שישובו ישראל לארצם ויבקשו לשבת בה בבטחה ובשלום, יעלה עליהם גוג מלך המגוג עם עמים רבים. רצונו של גוג ואנשיו לשלול שלל מעם שאך עתה שב מן הגלות נתפס כעוול מוסרי, על כן יהיה עונשו של גוג גדול, ותבוסתו תיכרך בהשפלה רבתי. בכך יגדל כבוד ה' בעיני הגויים, עם ישראל יפנים עד גמירא את משמעות חטאיו ואת שובו אל ה', והמלחמה תהיה אפוא השלב האחרון בגאולת ישראל.
והינה, בדברי חז"ל קיבלה מלחמה זו משמעויות נוספות, שיש מהן שאיננו עולה מפשוטי המקראות כפי שראינום. ההבדל הבולט הראשון הוא עצם המונח 'מלחמת גוג ומגוג', הרווח בדברי חז"ל,[23] שלא כלשון הנבואה "גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג" (ל"ח, ב): במקרא 'מגוג' הוא שם המקום, ואילו מחז"ל נראה יותר שהוא שם עם.
מבחינה מהותית, נראה שחז"ל הרחיבו את מושגי המלחמה הזו והבינו כי המאפיין המרכזי שלה הוא היותה המלחמה האחרונה, מלחמת 'אחרית הימים', גם אם אין כל פרטיה עולים בקנה אחד עם התיאור המדויק שביחזקאל. כך למשל דרשו חז"ל: "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג" (סנהדרין צד ע"א). מובן שהעלאת האפשרות שהמלחמה בין סנחריב לחזקיהו תהיה בגדר הגשמת נבואת 'גוג ומגוג' (שנים רבות לפני שנאמרה נבואה זו!) יוצאת מהנחה שהרעיון היסודי של 'גוג ומגוג' הוא רעיון המלחמה האחרונה, ורק בשלב מאוחר יותר נוסף לו הממד של המלחמה שאחרי שיבת ישראל לארצו, ממד שכלל לא היה רלוונטי בזמנו של חזקיהו.
יתרה מזאת, בנבואת יחזקאל משתמע שבמלחמה זו לא יאונה כל רע לישראל, ומחשבתם הרעה של אנשי גוג לא תצא לפועל, ואילו בכמה ממדרשי חז"ל נראה שמדובר בפורענות קשה, והגם שבסופה יינצל עם ישראל, רבים עתידים להיפגע בה, לדוגמה: "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג" (שבת קיח ע"א). מן הנאמר בפרקנו אין ברור מה הרבותא בהצלה ממלחמת גוג. ומסתבר כי המדרש הבין שעונשם של גוג ואנשיו מלמד לא רק על מגמתם, אלא גם על ביצוע, לפחות במידה מסוימת, של מזימתם להרע לישראל.[24]
וכבר כתב הרמב"ם בסיום משנה תורה:
יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם... וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר... אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו (הלכות מלכים פי"ב ה"ב).
 
[1]   על המילה "וְשֹׁבַבְתִּיךָ" עמדנו בפרק הקודם. המילה "וְשִׁשֵּׁאתִיךָ" יחידאית, ומתוך ההקשר ניתן לשער שמובנה 'ונשאתיך'. וראו במפרשים להצעות אחרות.
[2]   "לעופות הדורסים ולחית השדה אתנך למאכל" (מצודת דוד).
[3]   הכוונה לאיים שבסביבות יוון ואסיה הקטנה, שתומכיו של גוג באו מהם.
[4]   כאשר הקשת ימני, הוא אוחז את הקשת ביד שמאל, ואת החיצים הוא יורה בידו החזקה, הימנית.
[5]   "וְהִשִּׂיקוּ"=והסיקו, ישתמשו להבערת אש, כמו בישעיהו מ"ד, טו: "וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם".
[6]   מגן וצינה נזכרו גם בפרק הקודם (פס' ד), אך מכיוון שהדגש כאן הוא על כלי הנשק, נזכרו עוד ארבעה כלים אחרים, ובסך הכול מנויים כאן יותר כלי נשק משמנויים שם.
[7]   הצירוף 'מקל יד' איננו נזכר במקומות אחרים במקרא, אך עצם הלקיחה של מקל ביד לצורך לחימה נזכרת בקרב של דוד עם הפלשתי: "וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים... וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי" (שמ"א י"ז, מ).
[8]   המספר שבע מציין הפרזה במקומות רבים, כמו "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד', כד), "וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כ"ו, יח; וראו גם שם, כא, כד, כח), ועוד.
[9]   "כמו הפוך: 'מקום קבר שם'. וכן: 'כל הרע אויב בקדש' (תהילים ע"ד, ג) כמו: 'כל אויב הרע בקדש'... 'כל תשא עון' (הושע י"ד, ג) – 'כל עון תשא'. והדומים להם רבים" (רד"ק).
[10] המתים של גוג ייקברו ב"גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם". על פי תרגום יונתן, הכוונה לגיא ממזרח לים כינרת, אך לדעת רד"ק ייתכן שהכוונה לים התיכון. אשר למילה "הָעֹבְרִים", נראה שהגיא שימש את מי שעברו ממזרח לים (לדעת רש"י: "גי שהם עוברים את ים כנרת להביא משם פירות גינוסר תמיד").
[11] מילוי הגיא בקברים יגרום לחסימת המעבר שהיה שם קודם לכן.
[12] נראה שהכוונה היא שמקום הקבורה הגדול יהיה ל'שֵם' – מעין אנדרטה, המנציחה את ניצחונו של ה' על גוג. למילה 'שם' במובן זה ראו ישעיהו נ"ו, ה: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת". הצירוף "יד ושם" מסייע להבנה זו, שכן גם המילה 'יד' משמשת במובן דומה, כאמור במלחמת שאול בעמלק: "בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד" (שמ"א ט"ו, יב), וראו גם שמ"ב י"ח, יח: "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם".
[13] היום שכבודי נודע בו על ידי הפגיעה באויבי ישראל, כמו "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו" (שמות י"ד, יח).
[14] תחביר הפסוק קשה, אך כוונתו ברורה: ימונו אנשים מיוחדים להמשיך לקבור את המתים הנותרים, שלא נקברו בשבעת החודשים הראשונים. הצירוף 'אנשי תמיד' יחידאי, ומובנו כמשמעו: אנשים שיעסקו דרך קבע בתפקיד זה. 'יבדילו' – יפרישו ויוציאו מכלל שאר העם לצורך תפקיד זה, כמו: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' " (במדבר ט"ז, ט). המשפט כולו, "וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ", ניתן להתפרש בשתי דרכים: או שעם ישראל 'יבדילו' 'אנשי תמיד' שיעברו דרך קבע בארץ ויחפשו מתים נוספים; או ש'אנשי תמיד' שיהיו ממונים על המשימה בכללותה 'יבדילו' אנשים שיעסקו בפועל במלאכה – 'עוברים בארץ'. אשר למילים "מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים", נראה שה'את' הראשון מובנו 'עִם', כמו במקומות רבים במקרא, דהיינו שיהיו שתי קבוצות: 'מקברים', שתפקידם לקבור בפועל, ו'עוברים', שתפקידם לסקור את השטח ולסמן את מקום הגופות, כמבואר ביתר הרחבה בפסוק הבא.
[15] עם תום שבעת החודשים הראשונים, שבהם ייקברו המתים הגלויים, יתחיל התהליך של חקירת הארץ וסקירתה להשלמת טיהורה מחללים.
[16] 'העוברים' יסמנו את מקומותיהן של העצמות (את המילה 'ציוּן' ככינוי לסימון של קבר מצאנו במל"ב כ"ג, יז: "וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱ‑לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה"), עד אשר יגיעו 'המקברים', יישאו אותן משם ויקברו אותן בגיא.
[17] שם העיר הסמוכה לגיא יוחלף ל'המונה', כשם ששם הגיא יוחלף ל'גיא המון גוג'.
[18] צירוף 'גיבורים' ו'נשיאים' הופיע גם בנבואה על מצרים, בתיאור שוכני השאול (לעיל ל"ב, כא–ל). ואולי באה ההקבלה ללמד שגוג וחילו אף לא ירדו לשאול, אלא גופם יינתן כולו מאכל לחיות השדה (מקרא לישראל).
[19] בעלי החיים השמנים והמפוטמים הם משל לגיבורים ולמפקדים בחילו של גוג, כמו "חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים" (ישעיהו ל"ד, ו).
[20] הרעיון שה' עושה זבח מאויבי ישראל הובע גם בדברי נביאים אחרים, אך בלא התיאור הססגוני הקשור בבעלי החיים, ראו למשל: "כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם" (ישעיהו ל"ד, ו); "כִּי זֶבַח לַא‑דֹנָי ה' צְ‑בָאוֹת בְּאֶרֶץ צָפוֹן אֶל נְהַר פְּרָת" (ירמיהו מ"ו, י); "כִּי קָרוֹב יוֹם ה' כִּי הֵכִין ה' זֶבַח הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו" (צפניה א', ז).
[21] "וְנָשׂוּ"=ונשאו (כמו לעיל כ"ח, טז: "מָלוּ"=מלאו). נשיאת הכלימה משמעותה בושה במעשיהם הרעים (ראו ט"ז, נב).
[22] ראו ל"ח, ד ובהערתנו שם.
[23] הן במקורות תנאיים, כגון בתוספתא ברכות פ"א הי"א ובספרי במדבר פיסקא עו, הן בתלמוד הבבלי (ברכות ז ע"ב; יג ע"א; נח ע"א ועוד) ובמדרשי אגדה רבים.
[24] בפרק הקודם עמדנו על צדדי הדמיון שבין נבואת גוג ארץ המגוג ובין נבואת זכריה בפרק י"ד, והערנו שם גם על ההבדל ביניהן בשאלה האם יאונה לבני ישראל רע במלחמה זו. ייתכן אפוא שחז"ל שילבו את שתי הנבואות וציירו מכלל שתיהן תמונה אחת של מלחמת אחרית הימים, שעצם דבר קיומה היה לדעתם ידוע עוד קודם לכן, כעולה מדברי המדרש "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג".