וישב | יוסף בבית האסורים

ספר בראשית פרק מ

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם: (ב) וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים: (ג) וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם: (ד) וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר: (ה) וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר: (ו) וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: (ז) וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם: (ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי: (ט) וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי: (י) וּבַגֶּפֶן שְׁלשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים: (יא) וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה: (יב) וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלשֶׁת יָמִים הֵם: (יג) בְּעוֹד שְׁלשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ: (יד) כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה: (טו) כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר: (טז) וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי: (יז) וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי: (יח) וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלשֶׁת יָמִים הֵם: (יט) בְּעוֹד שְׁלשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ:  (כ) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו: (כא) וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה: (כב) וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף: (כג) וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ:

שותפות הגורל שקיימת בין יוסף לשרי פרעה ניכרת בפסוקים הראשונים של הפרשיה. בדומה ליוסף גם שר המשקים והאופים חטאו לאדוניהם, בדומה אליו גם הם הושלכו אל בית הסוהר.  בהמשך מסתבר ששותפות הגורל שלהם קיימת בתחום נוסף והוא חלומותיהם, כך שבדומה ליוסף גם הם חולמים חלומות. ייתכן שלא רק אנחנו כקוראים שמים לב לקוי הדמיון שבין הדמויות אלא גם יוסף עצמו שם לב לקוי הדמיון שבינו לבין שרי פרעה. ייתכן שכך ניתן להסביר את אריכות הדברים שיש בפסוק ז:

            (ו) וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: (ז) וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ          בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם:

האם לא נכון יותר היה לקצר בפסוק ז ולכתוב כך: וישאל אותם לאמר מדוע פניכם רעים היום[1]?

בהחלט נראה שהתורה מדגישה את העובדה שיוסף דיבר אל סריסי פרעה שהיו איתו במשמר בית אדניו. כאומרת: פנייתו של יוסף אליהם כנראה נבעה מתחושת שותפות הגורל שביניהם ולכן הוא כל כך מוטרד מעובדת היותם זועפים כאילו היה נוגע הדבר אליו באופן אישי. שרי פרעה מספרים לו כי חלמו חלום והינם טרודים בכדי לדעת את פתרונו וללא הועיל. או אז פונה אליהם יוסף ואומר:

            הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי:

למה מתכוון יוסף במשפט זה?

האבן עזרא על אתר הסביר זאת כך:

            כי פתרון החלומות לשם הוא. כי הוא יודע העתיד והראה בחלום מה יהי' למי שירצה.   ואם אני אפתר אותו לטוב או לרע לא יועיל ולא יזיק

יוסף מרגיע את השרים באמרו כי דבריו על חלומותיהם לא  יועילו ולא יזיקו. אמנם פתרונו של האב"ע את הפסוק קשה מאוד מכיון שאזי יש לשאול מה התועלת בלספר את סיפור החלום מבלי שמישהו יפתור אותו – הרי זו היא מצוקתם 'ופותר אין אותו'?

הרמב"ן הציע אפשרות אחרת שיותר קרובה לפשוטי המקראות:

             והנכון בעיני כי אמר הלא לאלהים פתרונים בכל החלומות הנעלמים והסתומים, והוא יכול להודיע פתרון חלומכם ואם הוא נעלם בעיניכם, ספרו נא לי, אולי יישר בעיניו    לגלות סודו אלי:

אמנם, מדוע חשב יוסף שפתרון חלומם של השרים יופקד דוקא בידיו?

על כך משיב החזקוני:

            הלוא לאלקים פתרנים - ושמא גזר עלי הקב"ה לפתור חלומותי בם.

ההבנה של יוסף, מתוך שותפות הגורל לשרי פרעה, שייתכן ויש בחלומותיהם מסר לא רק כלפי החולמים עצמם אלא גם כלפיו עצמו. יוסף מנסה לדלות מתוך חלומות השרים פתרון גם לחלומותיו. ייתכן, כך סבור יוסף, כי מניעת הפתרון עד כה מאת השרים, נבעה מרצון ה' לגלות דוקא ליוסף את פתרון חלומותיהם, בכדי להעביר אליו מסר דרך חלומותיהם.

בכדי להבין היטב את מרכיבי כל חלום ואת משמעותם נציג את הניתוח שלנו בטבלה:

 

לאור הצגת הדברים בטבלה ניתן לשים לב לכמה הבדלים משמעותיים בין חלומו של שר המשקים לזה של שר האופים:

בחלומו של שר המשקים שוררת אקטיביות וצמיחה: הגפן פורחת הוא עצמו שוחט אותה אל כוס פרעה שמתמלאת ביין ומביא אותה אל כף ידו.

לעומת זאת בחלומו של שר האופים שוררת פסיביות ודעיכה: שר האופים אינו עושה כלום בחלומו, סלי החורי מונחים על ראשו מאליהם והוא עצמו משמש רק מקום להניח אותם, תוכן הכלי הינו מוצר מוגמר שלא מתפתח ונאכל על ידי עוף השמים.

נשים לב שהפסיביות של שר האופים בא לידי ביטוי, לא רק בחלומותיו, כי אם גם בהתנהגותו במציאות: הראשון שסיפר את חלומו ליוסף היה שר המשקים רק לאחר שראה כי טוב פתר הצטרף שר האופים וסיפר את חלומו.

יוסף קורא את המגמות הללו ובהתאם מפרש את החלומות. אמנם יוסף מבין גם שחלומו של שר המשקים טומן בחובו מסר גם כלפיו ולכן הוא מצרף בצד הפתרון גם בקשה:

            כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן          הַבַּיִת הַזֶּה: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר:

יוסף לוקח את גורלו בידיים, הוא מאמץ את האקטיביות של שר המשקים וקושר את גורלו בגורלו. ייתכן שהאמירה שלו 'וגם פה לא עשיתי מאומה' מבטאת את אזלת היד שלו בעיני עצמו: עד כה הייתי פסיבי והגורל התאכזר אלי, אולי כעת הגיע הזמן לגלות יותר אחריות ופעלתנות כלפי החיים ומתוך כך תתרחש ההתקדמות והצמיחה.

אולם פתרונו של יוסף, שכנראה נאמר מתוך תחושותיו ומצוקותיו, לא התייחס לפרט אחד בחלומו של שר המשקים. יוסף פותר באופן פשוט:

            בְּעוֹד שְׁלשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ:

ההבנה של יוסף היא שנתינת הכוס בכף פרעה מבטאת את חזרתו של שר המשקים להשקות את פרעה. אולם אם נשים לב בחלום לא מתואר שפרעה אכן שותה מן הכוס. שר המשקים אמנם עושה הכל בכדי שבכוס פרעה יהיה יין, אך אין ביכולתו לגרום לכך שפרעה אכן ישתה מן היין בסופו של דבר. לא תמיד השתדלות מביאה לידי הצלחה. האדם יכול לעשות כל מה שביכולתו אמנם יש נקודה שממנה והלאה כבר אין לו השפעה על המציאות והוא יכול רק להתפלל. זה מה שיוסף לא הבין. יוסף השליך את יהבו על שר המשקים והרבה את השתדלותו וסמך על כך שהנה בעוד זמן קצר הוא יצא מן הבור בעקבותיו. אבל שר המשקים לא זכר את יוסף. הפעלתנות שלו הפכה להיות פסיבית. שנתיים ימים חיכה יוסף, אימתי יבוא יומו, סביר להניח שכבר התייאש. נביא  כאן מדבריו של רש"י על פסוק כג:

            וישכחהו. לאחר מכאן מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים     שנאמר (תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ולא בטח על       מצרים הקרוים רהב:

יוסף שהשתדל כל כך בעד גורלו לא השאיר מקום להקב"ה להתערב. רק כחלוף שנתיים כאשר יוסף כמעט והתייאש, הרפה מגורלו והיה נתון לחסדי שמים בלבד זכר שר המשקים את יוסף. יוסף למד כי אכן חובת השתדלות מוטלת על האדם אך עדיין יש לו להבין כי הצלחת הדבר נתונה בידי ה'.