פרק מ"א (2) / קישוטי המקדש והמזבח

  • הרב אמנון בזק
א. הכרובים והתימורים
לאחר תיאור מבנה הבית וסביבותיו, יחזקאל עובר לעיצוב המיוחד של המבנים:
(טו) ...וְהַהֵיכָל הַפְּנִימִי וְאֻלַמֵּי הֶחָצֵר:[1] (טז) הַסִּפִּים[2] וְהַחַלּוֹנִים הָאֲטֻמוֹת[3] וְהָאַתִּיקִים סָבִיב לִשְׁלָשְׁתָּם[4] נֶגֶד הַסַּף שְׂחִיף עֵץ[5] סָבִיב סָבִיב וְהָאָרֶץ עַד הַחַלּוֹנוֹת וְהַחַלֹּנוֹת מְכֻסּוֹת: (יז) עַל[6] מֵעַל הַפֶּתַח וְעַד הַבַּיִת הַפְּנִימִי וְלַחוּץ וְאֶל כָּל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב בַּפְּנִימִי וּבַחִיצוֹן מִדּוֹת:[7] (יח) וְעָשׂוּי כְּרוּבִים וְתִמֹרִים[8] וְתִמֹרָה בֵּין כְּרוּב לִכְרוּב וּשְׁנַיִם פָּנִים לַכְּרוּב: (יט) וּפְנֵי אָדָם אֶל הַתִּמֹרָה מִפּוֹ וּפְנֵי כְפִיר[9] אֶל הַתִּמֹרָה מִפּוֹ עָשׂוּי אֶל כָּל הַבַּיִת סָבִיב סָבִיב: (כ) מֵהָאָרֶץ עַד מֵעַל הַפֶּתַח הַכְּרוּבִים וְהַתִּמֹרִים עֲשׂוּיִם וְקִיר הַהֵיכָל: (כא) הַהֵיכָל מְזוּזַת רְבֻעָה[10] וּפְנֵי הַקֹּדֶשׁ הַמַּרְאֶה כַּמַּרְאֶה:[11]
הסיפים, החלונות והאתיקים שבהיכל הפנימי ובאולמי החצר מצופים עץ סביב סביב, מהקרקע ועד החלונות, וכן בין החלונות. הציפוי נמשך עד מעל הפתח, ומצפה הן את הבית הפנימי, דהיינו קודש הקודשים, הן את החיצון, דהיינו ההיכל. נראה שהציפוי היה מפנים ומחוץ; וגם בזה דומה המקדש שראה יחזקאל למקדש שלמה, שצופה בעץ מחוץ ("וַיֶּאֱחֹז אֶת הַבַּיִת בַּעֲצֵי אֲרָזִים" [מל"א ו', י]) ומפנים ("וַיִּבֶן אֶת קִירוֹת הַבַּיִת מִבַּיְתָה בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִקַּרְקַע הַבַּיִת עַד קִירוֹת הַסִּפֻּן צִפָּה עֵץ מִבָּיִת" [שם, טו]).
על העצים מגולפים כרובים ותימורים לסירוגין: בין כל שני כרובים יש 'תימורה'. לכל כרוב שני פנים, פני אדם ופני אריה, והם פונים בכיוונים מנוגדים. נמצא שכלפי כל תימורה מופנים פני אדם מצד אחד ופני כפיר מהצד השני. עצם הצירוף של כרובים ותימורים מוכר לנו ממקדש שלמה: "וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת" (מל"א ו', לב). אך כאן יש לתת את הדעת על שני עניינים.
ראשית, הפניית פניהם של הכרובים כלפי התימורים מפתיעה: מה חשיבותן של התימורות, שפני הכרובים מוסבים אליהן? אפשר שאין זה אלא קישוט גרידא. ואולם, עיון בהקשרים קודמים של פני הכרובים עשוי להוביל למסקנה אחרת. אחד ההבדלים הבולטים בין המשכן ובין מקדש שלמה היה בכיוונם של פני הכרובים. על הכרובים במשכן נאמר: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כ"ה, כ), ואילו במקדש נאמר: "וְהֵם עֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת" (דה"ב ג', יג).[12] נראה שהבדל זה משקף את הייעודים השונים של המשכן והמקדש.[13] אחד הייעודים המרכזיים של המשכן היה ההיוועדות של ה' עם משה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת" (שמות כ"ה, כב). המקדש, לעומתו, לא נועד לדיבור של ה' עִם עַם ישראל, כי אם לקשר בכיוון ההפוך: מקום שה' שומע בו את התפילות – "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה... וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מל"א ח', כט–ל). והינה, בשני המבנים הכרובים פונים אל מי שמדבר: במשכן פנו הכרובים זה לזה ופניהם לכפורת, שמעליה השמיע ה' את דבריו; ואילו במקדש פנו הכרובים אל תפילתם של בני ישראל הבאה אל הבית.
לאור זאת, אפשר שיש משמעות מיוחדת להפניית פני הכרובים אל התימורים במקדש שראה יחזקאל. אם אכן נשמר ייעוד התפילה גם במקדש זה (בע"ה נעמוד על כך בפרקים הבאים), ייתכן שהתימורים מסמלים את האנשים הבאים להתפלל במקדש, וכבר מצאנו לספר תהילים שדימה את עובדי ה' במקדש לתמר: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה, שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ‑לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ" (תהילים צ"ב, יג–יד).[14]
העניין השני שיש לעמוד עליו הוא הפנים שיש לכרובים כאן: פני אדם ופני כפיר. בתיאורי המרכבה בפרק א' ובפרק י' מדובר על ארבעה כרובים, וארבעה פנים להם: "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן" (א', י). עמדנו שם על ההבדל המהותי שבין הכרובים שבמקדש לבין כרובי המרכבה: הכרובים שבמקדש מציינים את מקום הקבע להשראת השכינה, ואילו ייעודה המרכזי של המרכבה הוא לשאת את כבוד ה' ממקום למקום, ועצם קיומה מעיד כי על האפשרות התמידית שכבוד ה' יסתלק מן הבית למקום אחר. משום כך יש במקדש רק שני כרובים, וביניהם מקום השראת השכינה, ואילו במרכבה יש ארבעה כרובים, על מנת לאפשר לה לנוע לכל כיוון ללא צורך להסתובב, כפי שלמדנו שם. עם זאת, עד עתה לא פורש בשום מקום מה מראה פניהם של הכרובים שבמקדש. בפרק א' הערנו שארבעת הפנים מייצגים את ארבעת הכוחות הגדולים בעולם החי. כעת מתברר, שכשיש צורך לבחור בשניים מארבעת הפנים, הבחירה היא בפני האדם ובנציג אחד מבעלי החיים – האריה – וזהו ביטוי נוסף להיות האריה סמל לכוח ולעוצמה, בבחינת 'מלך החיות'.
 
ב. המזבח
בפסוק הבא יחזקאל מתאר את המזבח:
(כב) הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':
פסוק זה מעורר קושי ברור, וכבר עמדו עליו חז"ל: "פתח במזבח וסיים בשלחן?" (ברכות נה ע"א). במה מדובר: במזבח או בשולחן? לכאורה ייתכנו שתי האפשרויות: או שמדובר במזבח, המכונה כאן מסיבה כלשהי גם 'שולחן', או שמדובר בשולחן, המכונה מסיבה כלשהי 'מזבח'. המפרשים נחלקו בשאלה זו, ורד"ק הביא את שתי האפשרויות. ואולם, דומה שניתן להוכיח שאכן מדובר במזבח, דהיינו במזבח הקטורת, שעמד במשכן ב'קודש', ובמקדש – ב'היכל' המקביל לו. אלא שלשם כך עלינו לעמוד תחילה על ייחודו של מזבח הקטורת מבין הכלים של המשכן והמקדש.
בציווי על המשכן יש הבחנה ברורה בין הארון, השולחן והמנורה, שהתורה מצווה עליהם בפרשת תרומה (שמות כ"ה, י–מ), ובין מזבח הזהב, שעשייתו נידונה רק בסוף פרשת תצווה (שם ל', א–י), לאחר הציווי על בגדי הכהונה ועל ימי המילואים. יתרה מזאת, הציווי על מזבח הזהב בא לאחר פסוקי הסיכום של ציווי מלאכת המשכן, הנראים כחותמים את העניין כולו: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא‑לֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיהֶם" (שם כ"ט, מג–מו). מכל זאת ברור שמעמדו של מזבח הזהב שונה ממעמדם של שאר הכלים שבקודש. הציווי על המזבח מציין קשר מהותי לקודש הקודשים: "וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" (שם ל', ו). מקומו של המזבח "לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת"; ומאחר שאין הוא מונח בקודש הקודשים גופו, הוא ניתן "לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת". ובכן, מה ההבדל המהותי שבין מזבח הקטורת ובין הכלים האחרים?
דומה שהכלים האחרים משמשים למילוי הייעוד של המשכן שנקבע הן בתחילת הציווי עליו (שמות כ"ה, ח) הן בפסוקי הסיכום שלו, שהובאו לעיל: ביטוי סמלי להשראת השכינה בישראל. המשכן הוא ביתו של ה' במחנה ישראל, ויש בו כלים המשמשים בכל בית מגורים, כדברי ר' עובדיה ספורנו (בפירושו לשמות כ"ה, כג): "אחר מעשה הארון, שהיה כדמות כסא לשכינה, כאמרו 'ונועדתי לך שם' (שמות כ"ה, כב), ציוה על שלחן ומנורה, כמנהגם לפני השרים, כענין השונמית באמרה 'ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה' (מל"ב ד', י)". מזבח לקטורת איננו כלי סטנדרטי בבית מגורים, ואין הוא מבטא את הרעיון שהמשכן הוא בית לה'.
על תפקידו של מזבח הקטורת אנו למדים ממקום אחר. הקטורת היא תנאי לכניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים: "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (ויקרא ט"ז, יב–יג). תפקידה של הקטורת לשמש כענן – מיסוך הכרחי לפני הכניסה לקודש הקודשים, "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (שם, ב). אפילו בשעה שהוא נכנס לפניי ולפנים, נאסר על הכוהן הגדול לראות את מקומה הסמלי של השכינה, ועל כן הוא נדרש ליצור שם ענן, שהוא הביטוי להשראת השכינה בכל מקום.[15] מסתבר שזה היה תפקידו של מזבח הקטורת בכל ימות השנה: הקטורת שמוקטרת עליו משמשת כמיסוך קבוע לפני קודש הקודשים, נוסף על הפרוכת.[16]
גם במקדש שלמה הודגש פן ייחודי זה. שני פרקים יוחדו בספר מלכים לבניין המקדש: פרק ו' במל"א מתאר את מבנה הבית, ופרק ז' – את כלי הנחושת וכלי הזהב. רק כלי אחד נזכר בפרק ו': מזבח הזהב, המכונה שם "הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לַדְּבִיר" (מל"א ו', כב), אף על פי שאין מקומו בדביר עצמו. זהו ביטוי נוסף לקשר של מזבח זה לדביר, הוא קודש הקודשים, בשל תפקידו המיוחד – הקטרת הקטורת עליו.
לאור דברים אלו, מסתבר שגם כאן מדובר במזבח הקטורת – הכלי היחיד שהתורה קובעת בפירוש שמקומו לפני ארון העדות, דהיינו "לִפְנֵי ה' " – והוא מכונה כאן שולחן, כמו במקומות אחרים.[17] הזיקה המיוחדת של מזבח זה לקודש הקודשים באה לביטוי גם כאן, בשתי האמירות המיוחדות של האיש המוליך את יחזקאל במבנה המקדש: קודם הפסיק את הסיור בהדגשה "וַיֹּאמֶר אֵלַי זֶה קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (פס' ד), וכעת הוא שב ועושה זאת בנוגע למזבח – "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' ". ודוק: יחזקאל סוקר את מבנה המקדש בפירוט ובהרחבה, אך איננו מזכיר שום כלי אחר מכלי המקדש, וגם בכך יש הקבלה לפרקי מקדש שלמה בספר מלכים, המציינים את המזבח בתיאור מבנה המקדש בפרק ו'. דבר זה יובן היטב לאור מה שלמדנו לעיל על ייחודו של מזבח הקטורת משאר כלי המקדש: אין הוא כלי תשמיש רגיל של בית מגורים, ובמובן מסוים ניתן לראותו כחלק מהמבנה – אמצעי נוסף להסתרת מקום השראת השכינה.
אם אכן מדובר במזבח הקטורת, הרי מידותיו שונות ממה שהיה במשכן: כאן מידות המזבח הן "שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת", ואילו במשכן נאמר "אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ" (שמות ל', ב). אבל בכך אין תמה, שהרי מידות המקדש היו כפולות ממידות המשכן, כפי שראינו בשיעור הקודם.[18] גם במשכן ובמקדש שלמה נעשה המזבח מעץ, אלא ששם נאמר שהוא צופה זהב (שמות ל', א–ג; מל"א ו', כ–כב), דבר שלא נזכר כאן, וכתב על כך המלבי"ם: "וליחזקאל לא הראהו ציפוי הזהב בשום דבר, ולא ראה רק העץ שהוא עתיד לקבל הציפוי".
 
ג. הדלתות
תיאור המקדש מסתיים בדלתות:
(כג) וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַהֵיכָל וְלַקֹּדֶשׁ: (כד) וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַדְּלָתוֹת שְׁתַּיִם מוּסַּבּוֹת דְּלָתוֹת שְׁתַּיִם לְדֶלֶת אֶחָת וּשְׁתֵּי דְלָתוֹת לָאַחֶרֶת: (כה) וַעֲשׂוּיָה אֲלֵיהֶן אֶל דַּלְתוֹת הַהֵיכָל כְּרוּבִים וְתִמֹרִים כַּאֲשֶׁר עֲשׂוּיִם לַקִּירוֹת וְעָב עֵץ אֶל פְּנֵי הָאוּלָם מֵהַחוּץ:[19] (כו) וְחַלּוֹנִים אֲטֻמוֹת וְתִמֹרִים מִפּוֹ וּמִפּוֹ אֶל כִּתְפוֹת הָאוּלָם וְצַלְעוֹת הַבַּיִת וְהָעֻבִּים:[20]
כפי שכבר הזכרנו לעיל, בכניסה להיכל ובכניסה לקודש הקודשים יש שתי דלתות כפולות, כלומר שכל אחת מהן מורכבת משתי כנפיים, הסובבות על ציר. בדומה לקירות, גם על הדלתות מגולפות דמויות של כרובים ותימורים.
הפסוק האחרון עוסק באולם. גם באולם יש חלונים אטומות, כמו בשערים (לעיל מ', טז), אבל באולם יש רק תימורים, ולא כרובים, להורות שאין הוא חלק ממקום השראת השכינה, בין הכרובים, אלא רק מבנה הכניסה.
בזה תם תיאור המקדש עצמו, ומכאן יחזקאל שב ויוצא אל החצר.
 
[1]   כבר ציין רש"י שסופו של פס' טו הוא תחילתה של פִּסקה חדשה: "סופו של מקרא זה אינו מוסב כלפי ראשו, אלא מחובר למקרא של אחריו".
[2]   כלומר המזוזות (רש"י) או המשקופים (מקרא לישראל) שכנגד הסיפים.
[3]   לעיל מ', טז נאמר שלתאים של שערי החצר החיצונה היו "חַלֹּנוֹת אֲטֻמוֹת". מסתבר שגם במקדש יש חלונות 'אטומות', כמו במקדש שלמה (ראו מל"א ו', ד).
[4]   סביב לשלושת הדברים הנזכרים בפסוק: הסיפים, החלונות והאתיקים.
[5]   ציפוי עץ (מקרא לישראל על פי האכדית).
[6]   הכוונה: 'עד מעל הפתח', כמו בפס' כ, ויש כאן חילוף ל' בד' (שניהם מעיצורי הלשון) בשל גרירה בעקבות המילה הבאה ('על מעל' במקום 'עד מעל').
[7]   "כל הכתלים שבפנים, בקודש הקודשים, ובחיצון, היינו בתוך ההיכל, כל אלה מכוסים 'מדות' – לוחות רחבים" (בניגוד למשטחים הצרים הנזכרים בפסוק הקודם, שצופו בנסרים דקים) (דעת מקרא). לפי פירוש זה, המילה "מִדּוֹת" באה כאן במובן 'מידות גדולות', כמו: "אנשי מִדות" (במדבר י"ג, לב), "בית מדות" (ירמיהו כ"ב, יד).
[8]   "צורת אילן תמר" (מצודת ציון), כמו לעיל מ', טז: "וְאֶל אַיִל תִּמֹרִים".
[9]   'כפיר' הוא כמובן אריה, כמו בנבואה בפרק י"ט. וראו שופטים י"ד, ה: "וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ".
[10] רש"י כתב "שהמזוזות היו מרובעות". ומלבי"ם פירש "שהיה בכל פתח ארבע מזוזות, כי היה לו שתי דלתות", כפי שנראה להלן פס' כג–כד.
[11] פני קודש הקודשים כפני ההיכל: המראה והתבנית של המזוזות והדלתות שבין ההיכל ובין קודש הקודשים הן כמראה וכתבנית של המזוזות והדלתות שבין האולם ובין ההיכל (על פי רד"ק).
[12] כך עולה גם מתיאור עמידת הכרובים שבמקדש שלמה בספר מלכים: "וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף" (מל"א ו', כז).
[14] גם הארז – הדימוי השני לצדיק בפסוקים אלו – תפס מקום מרכזי במקדש שלמה: "וְאֶרֶז אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה מִקְלַעַת פְּקָעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים הַכֹּל אֶרֶז" (מל"א ו', יח).
[15] ראו למשל שמות י"ט, ט; כ"ד, טז; ל"ד, ה; מ', לד–לח.
[16] שמזבח הזהב קשור לקודש הקודשים יותר משהוא קשור לקודש – שלא כרושם הראשוני המתקבל מעצם מיקומו בקודש – עולה גם ממתנות הדם בעבודת יום הכיפורים: הכוהן הגדול מכפר בדם הפר ובדם השעיר על שני כלים בלבד – הכפורת ומזבח הזהב (ויקרא ט"ז, יד–יט).
[17] ראו למשל מלאכי א', ז: "מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא". ובפשטות זו גם כוונת הדברים להלן מ"ד, טז: "הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי". שולחן הוא רהיט שמניחים עליו דברים לצורך שימוש בהם, וכשם שיש שולחן לערוך עליו את לחם הפנים, כך יש שולחן להקטיר עליו קטורת ושולחן להקריב עליו קורבנות.
[18] לדעת הגר"א, גם במקדש שלמה הוגדל המזבח שעשה משה על מנת להתאימו למידות הכפולות של המקדש. כך הוא מפרש את המילים "וַיְצַף מִזְבֵּחַ אָרֶז" (מל"א ו', כ): "לפי שהמזבח שעשה משה לא היה רק אמה על אמה, ורצה להוסיף עליו עוד אמה, שיהא כפל כשל משה, שכל המקדש היה כפל, שישים על עשרים, והמשכן היה עשר על שלושים, לכך ציפה התוספת בארז, ואחר כך ציפה על הארז בזהב".
[19] לא נתפרש 'עב' זה מהו. המונח מופיע גם במפעלי הבנייה של שלמה: "וְאוּלָם עַל פְּנֵיהֶם וְעַמֻּדִים וְעָב עַל פְּנֵיהֶם" (מל"א ז', ו), ונראה שהכוונה לקורת עץ עבה שבלטה מחוץ להיכל לכיוון האולם, כנראה מעל דלתות ההיכל, כעין משקוף.
[20] 'כתפות האולם' הן חלקי האולם שמשני עברי הפתח. "עֻבִּים" הם צורת הרבים של "עָב" שבפסוק הקודם, וביארו המפרשים בעקבות חז"ל (ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שפ ד"ה רבי שמעון אומר) שאלו "המרישות", דהיינו הקורות העבות שהתקרה נשענת עליהן. אשר ל'צלעות הבית', מסתבר שהכוונה למערכת התאים המקיפה את המקדש, שכונתה כך בחלקו הראשון של הפרק, וכן ביאר מלבי"ם. אומנם קשה להבין מה עניינם של התאים בכאן, וכנראה משום כך ביאר רש"י (ובעקבותיו רד"ק ובעל המצודות), על פי חז"ל (ילקוט שמעוני שם), שאלו "ארזים שנותנים בראש הכתלים להניח עליהן ראשי הקורות".