מקץ | האחים יורדים למצרים

בראשית מ"ב

(א) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ: (ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת: (ג) וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם: (ד) וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן: (ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (ו) וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה: (ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל: (ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ: (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם: (י) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל: (יא) כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים: (יב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת: (יג) וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ: (יד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם: (טו) בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה: (טז) שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם: (יז) וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלשֶׁת יָמִים: (יח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא: (יט) אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם: (כ) וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן: (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: (כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: (כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם: (כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: (כה) וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן: (כו) וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם: (כז) וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ: (כח) וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ: (כט) וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר: (ל) דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ: (לא) וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים: (לב) שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (לג) וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ: (לד) וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ: (לה) וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ: (לו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה: (לז) וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ: (לח) וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה:

 

 

 

בעקבות הרעב בכנען והשבר במצרים שולח יעקב את בניו מצרימה. יעקב פונה אל בני ושואל אותם: 'למה תתראו?' מה הוא שואל אותם למעשה? האבן עזרא על בראשית פרק מב פסוק א הסביר:

             למה תתראו - אל תתראו שיש לכם הון או אל תהיו מריבים זה עם זה. כמו נתראה       פנים:

כנראה שתקופת הרעב, הביאה למחלוקות בבית יעקב סביב חלוקת האוכל והנטל, ייתכן גם שיש למחלוקות אלו יסודות באירוע הקשה של מכירת יוסף וכפי שנסביר להלן. יעקב פונה אל בניו ואומר להם: חבל לריב! אפשר לרדת למצרים ולשבור משם אוכל מה שירגיע את מצוקת הרעב ומאליו גם את הויכוחים ביניכם. ייתכן שהרקע הזה מסביר מדוע לא שלח יעקב את בנימין 'פן יקראנו אסון' המילה אסון נזכרת עוד פעם אחת בתורה בהקשר דומה בספר שמות פרק כא פס' כב-כג:

            וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו           בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:

האסון הוא מה שנגרם לאשה כתוצאה מויכוח אלים בין אנשים. ייתכן שגם כאן חושש יעקב שכתוצאה מהמתחים השוררים בבית יעקב ייפגע בנימין ולכן הוא לא שולח אותו עמם.

זו השליחות השניה שיעקב שולח את בניו, השליחות הראשונה כזכור, היא של יוסף לשכם. ניתן לשים לב לקוי דמיון שקיימים בין שליחות יוסף לשכם ובין שליחות האחים למצרים. בהמשך נטען כי גם יוסף מודע לדמיון הזה ומנסה לרמוז לאחים כי הקורות אותם בהווה מושפעות מן העבר אך ראשית נציג את קוי הדמיון בטבלה:

 

הדמיון הזה כמובן גם ניצב לנגד עיניהם של האחים, וגם מן הכתובים ניתן להבין שהם הוטרדו מן ההקשרים בין שני האירועים. הדבר נרמז בדבריהם:

            אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:

האחים פותחים את הוידוי במילה 'אבל' שמשמעותה כפי שהסביר רש"י (פס' כא):

            אבל - כתרגומו בקושטא.

ייתכן שהאחים התלבטו האם יד המקרה היא או שהם באמת משלמים את מחיר השלכתו אל הבור של יוסף. יוסף ששמע את דבריהם מפי המליץ החליט להוכיח להם, כביכול, שאכן הדברים מכוונים משמים:

קודם כל הוא אומר להם את האלהים אני ירא – כביכול כל מה שאני עושה מפיו הוא

אבל יוסף גם משנה את הצעתו: מקודם הציע להם להאסר כולם והאחד יעלה להביא את בנימין. פתע פתאום, לאחר ששמע את דבריהם הוא מציע לאסור רק אחד מהם והשאר יעלו אל אביהם. כנראה שהאחים התלבטו בשאלה האם הדברים מכוונים משמים או לא. מה שיותר סביר להניח הוא שהאחים התווכחו ביניהם על שאלת האחריות לגורלם. כזכור, בשיעור 68 טענו כי בעת מכירת יוסף התחלקו האחים לשתי קבוצות נפרדות: קבוצתו של ראובן ובני השפחות וקבוצת יהודה ובני לאה. קבוצת ראובן השליכה את יוסף אל הבור ולאחר מכן הלכה קבוצת בני לאה ומכרה את יוסף. כאשר שב ראובן אל הבור לא מצא שם את יוסף. מה חשב ראובן באותה עת? אני משער, וסבור גם שיש לדבר הוכחות מפרקנו, כי ראובן חשד בבני לאה אחיו שהם רצחו את יוסף והעלימו את גופתו. כאמור לדברים אלו שתי ראיות מפרקנו:

1.       בהמשך לאחר שהאחים מודים 'אשמים אנחנו על אחינו' אומר להם ראובן: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: הנה כי ראובן בטוח משום מה שיוסף נרצח על ידי אחיו[1]. האם לא ידע ראובן שיוסף נמכר מצרימה? על פי דברינו הדברים מסתברים: ראובן שב אל הבור ולא מצא שם את יוסף וחשד באחיו בני לאה שרצחו אותו[2].

2.       כאשר ישובו האחים אל האביהם, יהיה ראובן ראש המדברים על לבו של יעקב בכדי להוריד עמם את בנימין מצרימה. בכדי לתת תוקף להתחייבותו מתנה ראובן עם יעקב: 'את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך' מניין שאב ראובן את הרעיון ההזוי הזה? לדברינו, ראובן זוכר היטב את שאירע לאחיו יהודה שמתו שני בניו ער ואונן, ראובן מאמין כי הצרות שפקדו את יהודה באו לו בעקבות כך שרצח את אחיו יוסף והמיט צער נוראי על יעקב אביו.

החשדות של ראובן לא מקבלים תגובה מפי אחיו אבל סביר להניח שעוד קודם האחים הכחישו את אשמותיו. הסיבה שהכתוב לא מפרט את דברי האחים מתארת באיזשהו מקום את המבוכה שבני לאה נמצאים בה: מצד אחד הם באמת לא רצחו את יוסף כפי שראובן מאשים אותם, מצד שני הם הרי מכרו אותו לישמעאלים ומכרו סיפור מומצא על כך ש'חיה רעה אכלתהו'. יוסף שומע את כל הויכוחים הללו ועושה מעשה שיחזיר את האחים עשרים שנה אחורה וכאן הדרמה מגיעה לשיאה: האחים צריכים לבחור אחד מהם שיושלך אל הבור ולחזור לשלום אל אביהם. בדיוק כפי שעשו בעצה אחת על יוסף כך השליט המצרי מאלץ אותם לעשות לאחד משלהם[3]. העמידה בסיטואציה ובהתלבטות דומה את מי להשליך ולאן טופחת בפניהם של האחים. "בבקשה" מבקש מהם יוסף "השליכו אחד מכם אל הבור ותחזרו אל אבא, נראה מה תגידו לו הפעם?" והם אכן מצדיקים עליהם את הדין ואומרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו" וכאן ראובן מוכיח אותם ואומר "הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד" וכאילו בכדי לאשר את דבריו של ראובן שמפיל את האשמה על אחיו בני לאה, בא יוסף ועושה צעד נוסף: הוא אוסר את שמעון לעיניהם, אותו שמעון מן הסתם יעץ להרוג את יוסף (הרי ראובן הציע להשליכו אל הבור ויהודה הציע למכרו, אם ההצעה להרוג את יוסף באה מבכירי האחים סביר להניח שהיה זה שמעון). מה עומד מאחורי מעשיו של יוסף? מדוע הוביל את אחיו בדרך הייסורים הזאת? נראה לי שליוסף יש שני מניעים:

1.       חשיפת האמת – לדברינו ראובן ובני השפחות עדיין לא מודעים באמת למה שנעשה עם יוסף, ולכן יוסף מנסה לרמוז בכל דרך שהיא על מה שאירע שם.

2.       פיוס משפחתי – יוסף עוד זוכר את חלומו הראשון שיום אחד אלומות אחיו ישתחוו לאלומתו, כפי שאנחנו הסברנו את החלום בשיעור 67 יוסף חיכה ליום שהאחים יפנו את מבטם אליו ויודו לו וכאן הוא רואה כיצד האחים שלו מסובבים את פניהם ורואים אותו נכוחה 'והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי' החזיון הזה מתגשם לנגד עיניו של יוסף: כמוהו גם האחים נשלחים בסופו של דבר למצרים כמוהו גם הם מרגלים כמוהו גם הם מושלכים אל הבור, לאט לאט רואה יוסף כיצד מצטמצם הפער שבינו לבין האחים והשיא של ההזדהות לפחות בסיטואציה הזאת הם דבריהם: אשמים אנחנו!

התערבותו של יוסף לא מסתיימת במצרים. עוד לפני שהוא משלח אותם הוא מצוה "לְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ" מה ראה יוסף לנכון לשים את כסף השבר שלהם בשקם? לפי דברינו, יוסף רומז לראובן ובני השפחות על מה שעשו לו בני לאה לפני 20 שנה. אז הם השליכו אותו וקיבלו תמורת זאת כסף, גם כאן השליכו האחים את שמעון ועוד יצאו מזה מורווחים[4]. האפשרות ששליט מצרים שהתעמר בהם עוד ישיב להם את כספם נתפסת בעיניהם כלא מציאותית וכאשר הם מגלים בהתחלה רק אחד מהם ולבסוף כולם יחד[5] תגובתם מאוד מובנת:

            וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה     וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ:

גם יעקב וגם בניו שמים לב לרצף האירועים התמוה:

1.       דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ:

2.       וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ:

3.       וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ:

גם יעקב זוכר את השליחות הראשונה של יוסף ששלח אותו לשכם לרגל למענו אצל אחיו 'לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר'. גם יעקב זוכר שמאותה שליחות יוסף איננו בדיוק כפי שעתה שמעון איננו. אלא שיעקב לא תיאר שכמו שבשליחות הזאת יצאו האחים מורווחים גם בשליחות הקודמת הם עשו הון על גב אחיהם[6]. ורק כאן פותח יעקב את פיו בתשובה לדברי האחים ואומר:

            וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה:

ניתן לשים לב לאשמה שיש בדברי יעקב: אותי שכלתם!

וכדברי רש"י על אתר:

            אתי שכלתם - מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף: