פרק מ"ב / הלשכות ומידות המתחם; פרק מ"ג (1) / שיבת ה' למקדש

  • הרב אמנון בזק
שיעורי השבוע מוקדשים במלאות שנה לפטירת מרת קוויני בת הרב שלמה ורבקה פיש
 ובמלאות ארבעים שנה לפטירת אברהם דב, בנם היקר של פסח וקוויני גרוסברג.
***************************************************************************************

 

פרק מ"ב / הלשכות ומידות המתחם

א. הלשכות
עם סיום הסיור במקדש עצמו, יחזקאל יוצא אל החצר החיצונה, ומשם הוא רואה את הלשכות:
(א) וַיּוֹצִאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה הַדֶּרֶךְ דֶּרֶךְ הַצָּפוֹן[1] וַיְבִאֵנִי אֶל הַלִּשְׁכָּה אֲשֶׁר נֶגֶד הַגִּזְרָה וַאֲשֶׁר נֶגֶד הַבִּנְיָן אֶל הַצָּפוֹן: (ב) אֶל פְּנֵי אֹרֶךְ אַמּוֹת הַמֵּאָה פֶּתַח הַצָּפוֹן וְהָרֹחַב חֲמִשִּׁים אַמּוֹת: (ג) נֶגֶד הָעֶשְׂרִים אֲשֶׁר לֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְנֶגֶד רִצְפָה אֲשֶׁר לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אַתִּיק אֶל פְּנֵי אַתִּיק בַּשְּׁלִשִׁים: (ד) וְלִפְנֵי הַלְּשָׁכוֹת מַהֲלַךְ עֶשֶׂר אַמּוֹת רֹחַב אֶל הַפְּנִימִית דֶּרֶךְ אַמָּה אֶחָת וּפִתְחֵיהֶם לַצָּפוֹן: (ה) וְהַלְּשָׁכוֹת הָעֶלְיוֹנֹת קְצֻרוֹת כִּי יוֹכְלוּ אַתִּיקִים מֵהֵנָה מֵהַתַּחְתֹּנוֹת וּמֵהַתִּכֹנוֹת בִּנְיָן: (ו) כִּי מְשֻׁלָּשׁוֹת הֵנָּה וְאֵין לָהֶן עַמּוּדִים כְּעַמּוּדֵי הַחֲצֵרוֹת עַל כֵּן נֶאֱצַל מֵהַתַּחְתּוֹנוֹת וּמֵהַתִּיכֹנוֹת מֵהָאָרֶץ: (ז) וְגָדֵר אֲשֶׁר לַחוּץ לְעֻמַּת הַלְּשָׁכוֹת דֶּרֶךְ הֶחָצֵר הַחִצוֹנָה אֶל פְּנֵי הַלְּשָׁכוֹת אָרְכּוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה: (ח) כִּי אֹרֶךְ הַלְּשָׁכוֹת אֲשֶׁר לֶחָצֵר הַחִצוֹנָה חֲמִשִּׁים אַמָּה וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַהֵיכָל מֵאָה אַמָּה: (ט) וּמִתַּחַת הַלְּשָׁכוֹת [ומתחתה לשכות כתיב][2] הָאֵלֶּה הַמֵּבִיא [המבוא כתיב] מֵהַקָּדִים בְּבֹאוֹ לָהֵנָּה מֵהֶחָצֵר הַחִצֹנָה: (י) בְּרֹחַב גֶּדֶר הֶחָצֵר דֶּרֶךְ הַקָּדִים אֶל פְּנֵי הַגִּזְרָה וְאֶל פְּנֵי הַבִּנְיָן לְשָׁכוֹת: (יא) וְדֶרֶךְ לִפְנֵיהֶם כְּמַרְאֵה הַלְּשָׁכוֹת אֲשֶׁר דֶּרֶךְ הַצָּפוֹן כְּאָרְכָּן כֵּן רָחְבָּן וְכֹל מוֹצָאֵיהֶן וּכְמִשְׁפְּטֵיהֶן וּכְפִתְחֵיהֶן: (יב) וּכְפִתְחֵי הַלְּשָׁכוֹת אֲשֶׁר דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם פֶּתַח בְּרֹאשׁ דָּרֶךְ דֶּרֶךְ בִּפְנֵי הַגְּדֶרֶת הֲגִינָה דֶּרֶךְ הַקָּדִים בְּבוֹאָן:
דומה שאלו הפסוקים הקשים ביותר בכל מראה המקדש. על פס' ה–ו כתב רש"י: "ואני לא יכולתי להבין בשלשת המקראות הללו כלל מהו 'כי יוכלו אתיקים', מה הם אותם 'אתיקים', והיאך אוכלות מן העליונות ואינם אוכלות מן התחתונות ומן התיכונות? וטעם שהוא נותן לדבר 'כי משולשות הנה ואין להם עמודים' לא ידעתי להבין בו. ואני לא היה לי לא רב ולא עוזר בכל הבנין הזה אלא כמו שהראוני מן השמים". והוסיף רד"ק: "ואיני יכול להבין בנין הלשכות האלה, איך ראה אותן הנביא ובאיזה ענין היה שהתחתונות רחבות מהעליונות, וגם רבינו שלמה ז"ל לא פירש דבר", וסיכם: "ואומר אני: פרשה זו עתיד אליהו לפרשה". ובכן, קצרה ידנו מלפרש פסוקים אלו, ונסתפק בסיכום קצר של מה שניתן בכל זאת להבין מהם: יחזקאל רואה לשכות מצפון ומדרום לבניין ולגזרה, דהיינו במתחם שממערב למקדש עצמו (ראו תרשים מקדש יחזקאל המצורף לעיוננו בפרק מ'); לצד הלשכות יש גדר, והלשכות עצמן בנויות במבנה מיוחד, שלא נוכל לעמוד על טיבו.
 
ב. תפקיד הלשכות
לאחר תיאור הלשכות יחזקאל שומע על ייעודן:
(יג) וַיֹּאמֶר אֵלַי לִשְׁכוֹת הַצָּפוֹן לִשְׁכוֹת הַדָּרוֹם אֲשֶׁר אֶל פְּנֵי הַגִּזְרָה הֵנָּה לִשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יֹאכְלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר קְרוֹבִים לַה'[3] קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שָׁם יַנִּיחוּ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְהַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם כִּי הַמָּקוֹם קָדֹשׁ: (יד) בְּבֹאָם הַכֹּהֲנִים וְלֹא יֵצְאוּ מֵהַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה וְשָׁם יַנִּיחוּ בִגְדֵיהֶם אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶן כִּי קֹדֶשׁ הֵנָּה וְלָבְשׁוּ [ילבשו כתיב] בְּגָדִים אֲחֵרִים וְקָרְבוּ אֶל אֲשֶׁר לָעָם:
הלשכות נחשבות 'מקום קדוש', שבו מותר לכוהנים לאכול את קודשי הקודשים – המנחה, החטאת והאשם – כאמור בתורה על קורבנות אלו: המנחה – "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ" (ויקרא ו', ט); החטאת – "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד" (שם, יט); והאשם – "כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא" (שם ז', ו). אומנם במשכן היה מדובר בכל חצר אוהל מועד, ואילו כאן, במקדש שראה יחזקאל, נאמר שלא בכל מקום בחצר יהיה מותר לאכול את קודשי הקודשים, אלא רק בלשכות המיועדות לכך. זהו ביטוי לרעיון שיפותח מאוד בהמשך, שלעתיד לבוא תהיה קדושת המקדש במדרגה גבוהה מכפי שהייתה עד כה.
הלשכות ישמשו גם להנחת בגדי הכוהנים לפני צאתם מן המקדש אל החצר החיצונה, שבה נמצא העם, כאמור להלן מ"ד, יט: "וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם". על משמעותו המדויקת של לשון מיוחד זה נעמוד בע"ה להלן בפרק מ"ד. מכל מקום, גם רעיון זה הוא בגדר חידוש – שיש איסור מגע של העם בבגדי הכוהנים, וכדי להימנע מכך הם יונחו במקום במקדש שאין למי שאינו כוהן רשות להיכנס אליו. זהו ביטוי לריחוק שבין הכוהנים ובין העם, עיקרון שעוד נרחיב עליו בע"ה בפרקים הבאים.
 
ג. היקף המתחם
הסיור במקדש נחתם במדידת היקף המתחם כולו:
(טו) וְכִלָּה אֶת מִדּוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי וְהוֹצִיאַנִי דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים וּמְדָדוֹ סָבִיב סָבִיב: (טז) מָדַד רוּחַ הַקָּדִים בִּקְנֵה הַמִּדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת [אמות כתיב] קָנִים בִּקְנֵה הַמִּדָּה סָבִיב: (יז) מָדַד רוּחַ הַצָּפוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת קָנִים בִּקְנֵה הַמִּדָּה סָבִיב: (יח) אֵת רוּחַ הַדָּרוֹם מָדָד חֲמֵשׁ מֵאוֹת קָנִים בִּקְנֵה הַמִּדָּה: (יט) סָבַב אֶל רוּחַ הַיָּם מָדַד חֲמֵשׁ מֵאוֹת קָנִים בִּקְנֵה הַמִּדָּה: (כ) לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל:
יחזקאל מסיים את מסעו בשער המזרח של החצר החיצונה, שבו נכנס אל מתחם המקדש בתחילת החזון: "וַיָּבוֹא אֶל שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִימָה" (מ', ו). מכאן האיש מתחיל למדוד את ההיקף, שצורתו ריבוע: כל אחת מארבע רוחותיו היא באורך "חמש מאות קנים", והחומה המקיפה את המתחם כולו היא "אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת". מידות אלו מעוררות קושי. כזכור, אורך קנה המידה היה שש אמות (לעיל מ', ה), ולכאורה עולה מכאן שמידותיו של המתחם כולו שלושת אלפי אמות על שלושת אלפי אמות.[4] אלא שאם כן, יש פער עצום בין היקף החומה ושטח המתחם כולו לבין מידות החצר הפנימית, המקדש, הגזרה והבניין כפי שלמדנו עד כה, והיחס ביניהם הוא בלתי-סביר בעליל. לעומת זאת, אם נפרש שהמידה היא אכן באמות, כנראה מפס' כ, והמילה "קנים" אינה אלא ביטוי נוסף לעובדה שהמדידה נעשית בקנה המידה,[5] נמצא שכל רוח היא חמש מאות אמה, ואז המידות נראות מדויקות, הן מצפון לדרום הן ממזרח למערב, כחשבון הזה:
ממזרח למערב:
 
אורך שער המזרח החיצון – 50 אמה (מ', טו)
 
רוחב החצר החיצונה (משער המזרח החיצון ועד השער הפנימי) – 100 אמה (מ', יט)
 
אורך השער הפנימי – 50 אמה (מ', לג)
 
אורך החצר הפנימית ורוחבה – 100 אמה (מ', מז)
 
אורך המקדש – 100 אמה (מ"א, יג)
 
אורך הגזרה והבניין – 100 אמה (שם)
 
סך הכול: 500 אמה
מצפון לדרום:
 
אורך שער הצפון החיצון – 50 אמה (מ', כא)
 
רוחב החצר החיצונה (משער הצפון החיצון ועד השער הפנימי) – 100 אמה (מ', כג)
 
אורך שער הצפון הפנימי – 50 אמה (מ', לו)
 
אורך החצר הפנימית ורוחבה – 100 אמה (מ', מז)
 
אורך שער הדרום הפנימי – 50 אמה (מ', כט)
 
רוחב החצר החיצונה (משער הדרום הפנימי ועד השער החיצון) – 100 אמה (מ', כז)
 
אורך שער הדרום החיצון – 50 אמה (מ', כה)
 
סך הכול: 500 אמה
על כן נראה שאכן מדובר במתחם רבוע, חמש אמות אמה על חמש מאות אמה, והוא מוקף חומה המבדילה "בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל". כפי שנראה לקמן, הבדלה זו חיונית להשבת השכינה למקדש. ואכן, עם סיום תיאור המקדש והחומה המבדילה בין המתחם לבין מה שמחוצה לו, הוכשרו התנאים לשיבת ה' למקדש.
 
 

פרק מ"ג (1) / שיבת ה' למקדש

לאחר שלושה פרקים שעסקו בהרחבה במתחם המקדש, בא בתחילת פרק מ"ג מראה נבואה בעל תוכן רוחני מפורש:
(א) וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים: (ב) וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ: (ג) וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר[6] וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי: (ד) וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים: (ה) וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת:
יחזקאל מוחזר שוב לשער המזרח, והפעם מסיבה מיוחדת: הוא צופה בשובו של כבוד ה' מן המזרח חזרה למקדש. יחזקאל רואה בפעם השלישית את 'המרכבה': לאחר שראה אותה בפרק י' נושאת את השכינה מן המקדש מזרחה, כפי שראינו בהרחבה שם ובסוף פרק י"א, הוא רואה כעת את המרכבה מחזירה את כבוד ה' למקדש דרך שער המזרח – השער שגלתה דרכו (לעיל י', יט). שיבת ה' למקדש מתבטאת בפועל במילים "וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת", ממש כשם שנאמר בהשראת השכינה במקדש שלמה – "כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' " (מל"א ח', יא) – וכפי שהיה גם בסיום מלאכת המשכן: "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', לד).
יש בדברים אלו משום סיום משמעותי לפרקים מ'–מ"ב. כזכור, נבואת העצמות היבשות שבפרק ל"ז נחלקה לשני שלבים, הן במשל הן בנמשל: תחילה דובר על תחיית הגוף "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם" (ל"ז, ח); ואז נתן ה' רוח הן בעצמות ובגידים שבמשל הן בעם ישראל שבנמשל. גם בניין המקדש מתואר בשני שלבים. השלב הראשון הוא הבניין החיצוני, שנידון בהרחבה בפרקים מ'–מ"ב. כעת מגיע השלב השני: השראת הרוח – השכינה – במקדש.
מייד לאחר מכן, ה' מדבר אל יחזקאל:
(ו) וָאֶשְׁמַע מִדַּבֵּר אֵלַי מֵהַבָּיִת וְאִישׁ הָיָה עֹמֵד אֶצְלִי: (ז) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם[7] אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי[8] אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם:[9] (ח) בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי: (ט) עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם:
יחזקאל שומע את הקול מתוך הבית.[10] אומנם האיש שליווה אותו בסיור עדיין "הָיָה עֹמֵד אֶצְלִי",[11] אך לא הוא המדבר. הקול מסביר ליחזקאל את הנסיבות שבעטיין חרב הבית ואת התיקון הנעשה כעת, שימנע את הישנותן.
מן הדברים עולה, שהגורם היסודי לכל הבעיות היה העדר הפרדה מספקת בין המקדש ובין בתי המלכים, קברותיהם ובתי העבודה הזרה. דברי ה' על המלכים אשר נתנו "סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי" מוסבים על תופעה בעייתית שתחילתה כבר בבניין מקדש שלמה. בניין המקדש מתואר בפרקים ו'–ז' בספר מל"א: בפרק ו' מסופר על בניין הבית עצמו, ובפרק ז', מפס' יג ואילך, מתוארים בהרחבה הכלים שבמקדש ושבחצר. ואולם, בין שני החלקים, בתחילת פרק ז', מובאים פסוקים העוסקים במבני הממלכה של שלמה, שנבנו במתחם אחד עם בית המקדש: "וְחָצֵר הַגְּדוֹלָה סָבִיב שְׁלֹשָׁה טוּרִים גָּזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים וְלַחֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית וּלְאֻלָם הַבָּיִת" (שם ז', יב). החיבור של "בית ה' " עם "בית המלך" חוזר כמה פעמים בפרקי שלמה,[12] ודומה שהוא אכן יצר תחושה של טשטוש בין הרשויות וחוסר הבחנה בין כבוד ה' וכבוד המלך. הבעיה החריפה כאשר המלכים עבדו עבודה זרה, והסמיכו את פולחני האלילים לבית ה'.
מדברי ה' כאן עולה שגם קברי המלכים היו סמוכים למתחם המקדש. ואכן, לפחות על שניים ממלכי בית דוד האחרונים, מנשה ובנו אמון, נאמר במפורש שנקברו בגן עוזא.[13] נחלקו הדעות בדבר הזיהוי המדויק של מקום זה, אבל לפי רובן הוא סמוך למתחם המקדש.[14] מסתבר שקבורת המלכים באזור זה נועדה להאדיר את שמם, אך בכך הייתה פגיעה נוספת בכבוד המקדש ובהבדלה הראויה בין מלכות ה' למלכות בשר ודם.
לעתיד לבוא יתוקן פגם זה. כפי שנראה בפרק מ"ה, מתחם המקדש יהיה מרוחק ומנותק מן העיר ומבית הנשיא, וההבדלה האמורה כאן תקבל ביטוי מעשי. בזה תובטח השמירה על כבוד ה', וכך תוכל להתגשם אחריתה של הנבואה: "וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם".
 
 
[1]   כלומר דרך שער הצפון.
[2]   לפנינו תופעה מעניינת, המצויה בכמה מקומות במקרא – הבדל בין הקרי והכתיב בחלוקת האותיות בין התיבות: הכתיב גורס "ומתחתה לשכות", והקרי – "ומתחת הלשכות". תופעה דומה יש בשמ"ב ה', ב: "אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא [מוציא כתיב]". וכן שם כ"א, יב: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ... אֲשֶׁר תלום שם הפלשתים [תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים קרי]" (כ"א, יב) – הכתיב "שם הפלשתים" והקרי "שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים" סבירים באותה מידה. וראו גם איוב ל"ח, יב.
[3]   כלומר הכוהנים מבני צדוק, "אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" (מ"ד, טו), כפי שהזכרנו לעיל מ', מו, וכפי שנלמד בע"ה בהרחבה בפרק מ"ד.
[4]   וכפי שציטט רש"י מפיוטו של ר' אלעזר הקליר לחג הסוכות (קדושתא ליום השני): "דוֹד ינטה קו שלשת אלפי אמות, קצובה על שלשת אלפי אמות".
[5]   ראוי לציין שבתרגום השבעים המילה 'קנים' איננה מופיעה.
[6]   הנביא משווה את "הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי" ברגע זה לשני מראות אחרים שראה: מראה המרכבה שבנבואה על השחתת העיר (פרק י') ומראה המרכבה הראשון (פרק א').
[7]   הכינוי "בן אדם" שב ומופיע כאן לראשונה מאז תחילת תיאור המקדש (מ', ד), כביטוי לחזרה למסרים נבואיים ישירים, בניגוד למראות וביאוריהם כפי שהיה משם ועד עתה.
[8]   לפי תרגום יונתן שיעור הכתוב הוא: 'זה מקום כסאי וזה מקום כפות רגליי'. ואילו מצודת דוד פירש: "לפי שראה המראה שראה בנהר כבר, ושם נאמר שראה את הכסא, וגם ראה את המקדש, לכן אמר: הנה הראיתיך מקום כסאי אשר בשמים ממעל ואת המקדש שהוא מקום כפות רגלי".
[9]   "כמו 'בבמותם' " (מצודת ציון).
[10]  כך היה גם במשכן. לאחר השראת השכינה במשכן בסוף ספר שמות – "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', לה–לו) – דיבר ה' עם משה מתוך האוהל: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א).
[11]  אומנם לא נאמר 'והאיש' אלא "ואיש", ואם כן, ייתכן שהיה זה איש אחר, אך קשה להבין מדוע היה צורך 'להחליפו'. רד"ק ציין לשתי האפשרויות: "אפשר שהיה אותו שראה בתחילת הנבואה, שהיה מראהו כמראה נחשת, או היה מלאך אחר".
[12]  ראו מל"א ג', א; ט', א, י, טו; י', יב.
[13]  ראו מל"ב כ"א, יח, כו. על יאשיהו, בנו של אמון, נאמר (דה"ב ל"ה, כד): "וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו", וייתכן שהכוונה לאותו מקום.
[14]  במל"א כ"א, יח נאמר במפורש שמנשה נקבר "בְּגַן בֵּיתוֹ בְּגַן עֻזָּא". לסיכום הדעות השונות בדבר מקומו של גן עוזא ראו ז' ארליך, ' "אל נכון", גורן נכון ומקום גן עוזא', מגדים כו, תשנ"ו, עמ' 30. ארליך עצמו מעלה הצעה אחרת (המאמר המלא שם, עמ' 27–47).