פרק מ"ג (2) / מזבח העולה וחנוכתו

  • הרב אמנון בזק
שיעורי השבוע מוקדשים במלאת שנה לפטירת מרת קוויני בת הרב שלמה ורבקה פיש
ובמלאות ארבעים שנה לפטירת אברהם דב, בנם היקר של פסח וקוויני גרוסברג.
 
א. חתימת הסיור במקדש
לאחר השלמת הסיור במתחם המקדש לפרטיו, ה' פונה אל יחזקאל במילים החותמות את המסע ומבארות את תכליתו:
(י) אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית[1]: (יא) וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו[2] וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָיו[3] וְכָל תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם: (יב) זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר[4] כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת:
המילים המודגשות מקבילות לאמור בפתיחת הסיור: "בֶּן אָדָם... הַגֵּד אֶת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (מ', ד), אלא שעתה נוספת הבהרה, מדוע יחזקאל צריך למסור את כל מה שראה לבני ישראל. המטרה המרכזית היא ליידע את בני ישראל על בניית המקדש מחדש, ובכך לעודד את העם לעשות תשובה ולהתבייש בחטאיהם, דווקא משום שיראו שה' אכן עתיד להשרות את שכינתו במקדש שייבנה בעתיד. הקריאה לישראל להיכלם מעוונותיהם כבר נזכרה בנבואות הגאולה של יחזקאל,[5] אלא שכאן הכלימה היא תנאי לקבלת הנבואה: "וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ" – אז, ורק אז – "צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ... הוֹדַע אוֹתָם". עם ישראל נקרא ללמוד היטב את "צורת הבית", כדי שיוכל בבוא העת לבנות אותו על פי "תורת הבית", המאפשרת את חזרת השכינה למקדש.
החתימה מסתיימת בהגדרת מתחם המקדש "כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". הגדרה זו מפתיעה במקצת, שהרי הכינוי "קודש הקודשים" מיוחד לחלק הפנימי של המקדש דווקא, כפי שראינו לעיל (מ"א, ד). מסתבר שבמילים אלו הנבואה שבה ומדגישה את ההבדלה הנחוצה בין מתחם המקדש לבין כל מה שמחוץ לו, כפי שראינו בתחילת הפרק.[6]
 
ב. מזבח העולה
מכאן יחזקאל עובר לתאר את מזבח העולה. כפי שראינו לעיל, המזבח נמצא בחצר הפנימית: "וַיָּמָד אֶת הֶחָצֵר אֹרֶךְ מֵאָה אַמָּה וְרֹחַב מֵאָה אַמָּה מְרֻבָּעַת וְהַמִּזְבֵּחַ לִפְנֵי הַבָּיִת" (מ', מז). יחזקאל מייחד כמה פסוקים לתיאור המזבח, שאף הוא קשה להבנה, ורבו הדעות בהבנת פרטי פרטיו לאשורם:[7]
(יג) וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח[8] וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב[9] וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת[10] הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ: (יד) וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה: (טו) וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָאֲרִאֵיל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע: (טז) וְהָאֲרִאֵיל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו:[11] (יז) וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה סָבִיב וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים:[12]
נראה שהמזבח עשוי כמה חלקים, זה על גב זה. החלק העליון נקרא 'אריאל' או 'הראל'. בראש האריאל יש ארבע קרנות, כפי שהיה במזבח הנחושת במשכן,[13] ומידותיו: ארבע אמות גובה (פס' טו), והרוחב והאורך – 12X12 אמות (פס' טז). מתחת לאריאל נמצאת 'העזרה', שמידותיה 14X14 אמות (פס' יז). מפס' יד נראה שיש שתי עזרות: "העזרה הקטנה", שגובהה שתי אמות, ו"העזרה הגדולה", שגובהה ארבע אמות. מסביב ל"עזרה הגדולה" יש "גבול" – כנראה מעין מעקה לרגלי הכוהנים המהלכים שם – בגובה חצי אמה (פס' יז). המזבח כולו ניצב על "גב המזבח" – בסיס המחובר לארץ, ומכונה גם "חיק הארץ" או "חיק" סתם – שאף הוא מוקף "גבול" בגובה זרת אחת (פס' יג). הפרשי הרוחב בין מפלס למפלס הם אמה מכל צד, ומכאן שמידותיה של "העזרה הקטנה" הן 16X16 אמות, ומידותיו של "גב המזבח" 18X18 אמות.
ג. חנוכת המזבח
לאחר שראה את מבנה המזבח, יחזקאל שומע על חנוכתו לעתיד לבוא:
(יח) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם: (יט) וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת: (כ) וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב[14] וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ: (כא) וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת[15] מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ: (כב) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר: (כג) בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים: (כד) וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה' וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח[16] וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַה': (כה) שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם[17] וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ: (כו) שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו: (כז) וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
תהליך חנוכת המזבח מזכיר כמובן את שבעת ימי המילואים שנהגו במשכן (שמות כ"ט; ויקרא ח'):
1.   בשני האירועים מדובר בתהליך הקדשה לקראת העבודה במקום הקדוש החדש – המשכן או המקדש.
2.   בשני האירועים התהליך נמשך שבעה ימים (פס' כה–כו; שמות כ"ט, ל, לה, לז).
3.   בשניהם מקריבים פר לחטאת ונותנים מדמו על קרנות המזבח (פס' יט–כ; שמות כ"ט, י–יב).
4.   בשניהם שורפים את פר החטאת מחוץ למקום הקדוש (פס' כא; שמות כ"ט, יד).
ואולם, נקודות הדמיון הללו מחדדות את ההבדלים שבין שני האירועים, כפי שציין רד"ק (בפירושו לפס' כה): "לא היו כזה ימי המלואים של משה וגם עולי הגולה לא ראינו שעשו קרבן כזה כשבנו המזבח... ועל כרחינו חדוש יהיה בסדר הקרבנות לעתיד".
נפתח בהבדל הבולט ביותר: עניינם המרכזי של שבעת ימי המילואים היה הקדשת הכוהנים לעבודתם, ואילו כאן הדגש הוא בהקדשת המזבח לייעודו. שוני זה ניכר כבר מן הכותרות של שני האירועים: בפרקנו נאמר "אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם" (פס' יח), ואילו בציווי על ימי המילואים הכותרת עוסקת בכוהנים – "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות כ"ט, א). כך גם בפסוק המגדיר את מטרתו המרכזית של הטקס: בפרקנו נאמר "שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו" (פס' כו), ואילו בימי המילואים נאמר "וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם" (שמות כ"ט, לה). ודוק: זהו המקום היחיד במקרא שהצירוף 'מילוי יד' מוסב בו על המזבח; בכל הופעותיו האחרות במקרא הוא מציין הקדשת אדם לשמש ככוהן.[18] אומנם גם בימי המילואים יש פן של הקדשת המזבח – "וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ, שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כ"ט, לו–לז) – אך הוא תופס שם מקום שולי יחסית להקדשת הכוהנים. כנגד זה, בימי המילואים יש עיסוק נרחב ברחיצת הכוהנים והלבשתם בבגדי הכהונה (שמות כ"ט, ד–ט), ואף בהקדשת הבגדים גופם (שם, כא, כט), ואילו בפרקנו חלקם של הכוהנים מצומצם למדיי, ולא נאמר בו דבר על הקדשת הכוהנים עצמם.
נראה שהבדל זה נובע מהמגמה להפחית ממעמדם של הכוהנים. כבר רמזנו בפרקים הקודמים על האכזבה הגדולה שתובע בפרק מ"ד מ"הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּעוּ מֵעָלַי אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם" (מ"ד, י), לבד ממשפחה אחת מן הכוהנים שעמדה במבחן: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי" (שם, טו). מתוך אכזבה זו מצטמצם תפקידם של בני שבט לוי, ועיקר תשומת הלב באירוע נתון למזבח עצמו, ולא לעובדים בו.
הבדל שיטתי זה מתבטא גם בקורבנות המוקרבים בטקסים אלו. בכל אחד משבעת ימי המילואים הוקרבו פר לחטאת, איל לעולה ו"אֵיל מִלֻּאִים" (שמות כ"ט, כב), ולהם תפקידים שונים. הפר ואיל העולה נועדו לחנוכת המזבח, ודמם ניתן עליו בלבד: "וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ... וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (שם, יב–טז). איל המילואים, לעומת זאת, נועד להקדשת הכוהנים, ולכן נוספו בו מתנות דם מיוחדות – "וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית... וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (שם, כ–כא) – והכוהנים אכלו את בשרו ואת הלחם שנלווה לו (שם, לב). בפרקנו, כאמור, אין תהליך משמעותי של הקדשת הכוהנים, לפיכך אין בו מקום לאיל מילואים. הקורבנות המנויים כאן הם פר לחטאת ביום הראשון, כמו בספר שמות – ומהיום השני ואילך: שעיר לחטאת – וכן פר ואיל לעולה, שאין לכוהנים כל חלק באכילתם.
להשלמת הנושא יש לעמוד על ההבדל שבין היום השמיני בחנוכת המשכן ובין היום השמיני כאן. בחנוכת המשכן יועד היום השמיני להיות החגיגי מכולם – "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם... וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט', ד, כד) – עד שנפגמה החגיגיות בפרשת נדב ואביהוא. בחנוכת המזבח שיחזקאל מתאר כאן אין כל חגיגיות ביום השמיני, אדרבה, הוא מוזכר כיום שממנו והלאה תתנהל העבודה השגרתית במקדש: "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם". טעם השוני, שבפרקנו השראת השכינה קודמת לשבעת ימי חנוכת המזבח, כמסופר בפסוקיו הראשונים. בכך יש ביטוי להבנה שנוכחות ה' במקדש איננה קשורה בטבורה לקורבנות דווקא, אלא לעצם השראת השכינה בעם ישראל, כפי שכבר נזכר לעיל (פס' ט): "וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם". וייתכן שיש לכך ביטוי סמלי במילים החותמות את הפרק: "וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' ". השורש רצ"ה מוסב במקומות רבים על הקורבנות – "עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי" (ישעיהו נ"ו, ז)[19] – אבל כאן, דווקא בסיום התיאור של המזבח וחנוכתו, הנביא מדגיש שה' ירצה את עם ישראל עצמו, ולא רק את הקורבנות.
לסיום יש לדון מה חלקו של יחזקאל בטקס המתואר. לכאורה הפסוקים מייחסים פעולות רבות לנביא עצמו: "וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם... פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת. וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו... וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת... וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת... תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים... שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם". פעולות אחרות מיוחסות לכוהנים: "וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת... וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר... וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַה'... וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו". מכיוון שמקצת הפעולות אמורות בלשון כללית, קשה למתוח קו ברור ביניהן ולקבוע שפעולות מסוימות יעשה יחזקאל, ופעולות אחרות – שאר הכוהנים. רד"ק כתב (בפירושו לפס' יט) שאכן יחזקאל הוא שיעשה את מרבית הפעולות: "ליחזקאל אומר, שהוא כהן, ואמר שהוא יתן הקרבן לכהנים להקריבו, והוא יזרוק הדם ויכפר על המזבח, כי לעתיד יהיה הוא כהן גדול, ואף על פי שיהיה אהרן שם, או יהיה הוא משנה לו, וגם זה הפסוק יורה על תחיית המתים לעתיד". ואולם, אפשר גם שאזכורו של יחזקאל כאן סמלי, כמייצג את הכוהנים בכלל, ואין הכוונה שהוא עצמו ייטול חלק בהתגשמות נבואה זו לעתיד לבוא, שזמנה איננו מבואר.
בפרק זה למדנו על חנוכת המזבח. בפרק מ"ה נלמד בע"ה על טקס נוסף של חנוכת המקדש, ונעמוד על היחס שבינו ובין האמור בפרקנו.
 
[1]   ראו לעיל כ"ח, יב ובהערה שם. יש שהציעו (מקרא לישראל) ש'תכנית' היינו 'מידה' – על פי התקבולת בפסוק "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן" (ישעיהו מ', יב) – והעם נקרא למדוד את מידות הבית.
[2]   היה צריך להיות 'ומבואיו' – ריבוי של 'מבוא' (כמו להלן מ"ד, ה ומ"ו, יט) – והצורה 'מובאיו' היא גרירה מ'מוצאיו'. וכן הוא בשמ"ב ג', כה: "וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ [מבואך כתיב]".
[3]   החזרה על המילה "צוּרֹתָיו" – ובייחוד בין "כָּל חֻקֹּתָיו" ל"וְכָל תּוֹרֹתָיו" – תמוהה, וכבר כתב רש"י: "בתרא לא פורש".
[4]   כאמור בתחילת המראה: "וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד" (מ', ב).
[5]   ראו לעיל ל"ו, לב: "בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל"; ל"ט, כו: "וְנָשׂוּ אֶת כְּלִמָּתָם וְאֶת כָּל מַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי".
[6]   להלן נראה שגם האזור המיוחד לכוהנים בארץ מוגדר "קדש קדשים" (מ"ח, יב), להבדילו משאר הארץ.
[7]   להבנת הדברים צירפנו שני תרשימים: תרשים חתך של המזבח, ובו מפורטים חלקיו השונים ומידותיהם, מעשה ידי רעייתי היקרה זהבית שת'; ואיור להמחשת המבנה בתלת-ממד, ובו צויר גם כוהן העומד סמוך למזבח, להבנת סדרי הגודל של המידות האמורות כאן, מתוך עולם התנ"ך על ספרנו. העורך.
[8]   'אמה' של 'אמה וטופח', כלומר אמה גדולה (של שישה או שבעה טפחים), כפי שראינו לעיל מ', ה ובהערה שם.
[9]   מובנה של המילה 'חיק', על פי האכדית, הוא 'יסוד', ובפסוק הבא הוא אכן מכונה "חיק הארץ". נראה שהכוונה לבסיס המונח על גבי הארץ, שגובהו אמה, וגם רוחב בליטתו ביחס לחלק שמעליו הוא אמה מכל צד.
[10] "זרת" היא מידה נדירה למדיי במקרא: היא מופיעה רק במידות החושן (שמות כ"ח, טז; ל"ט, ט), בתיאורו של גלית הפלשתי (שמ"א י"ז, ד), בישעיהו מ', יב וכאן. שיעורה כחצי אמה קטנה (דעת מקרא).
[11] "היה מרובע בארבעת צדדיו" (מצודת דוד). המילה 'רבע' באה כאן ובפסוק הבא במובן 'צד', כמו לעיל א', ח, יז; י', יא.
[12] נראה שהכוונה במילים "וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים" היא שהעלייה למזבח (כנראה בכבש) היא מכיוון מזרח.
[13] "וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו" (שמות כ"ז, ב).
[14] הכוונה לעזרה הגדולה (העליונה) של המזבח (ראו לעיל), שיש לה גבול סביב.
[15] רד"ק: "ולשון 'במפקד' כמו 'במצות', כמו 'והוא פקד עלי' (עזרא א', ב), 'במפקד יחזקיהו' (דה"ב ל"א, יג), רוצה לומר: במקום מן הבית שמצוים הכהנים לשרוף בו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים".
[16] התורה מצווה: "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב', יג), אך כאן נראה שהציווי מוסב על הפר והאיל לעולה דווקא. היחס בין הלכות המקדש בספר יחזקאל לבין המצוות המפורשות בתורה יידון בע"ה בהרחבה בפרק הבא.
[17] אין הכוונה שיש לעשות את שעיר החטאת כל שבעת הימים, שהרי הוא נעשה רק מן היום השני ואילך, במקום פר החטאת של היום הראשון. אלא כוונת הדברים ש"כדרך שעשו ביום השני כן יעשו עד כלות שבעת ימים, שעיר לחטאת ופר ואיל לעולות" (מצודת דוד).
[18] ראו למשל שמות כ"ח, מא; ל"ב, כט; ויקרא כ"א, י; במדבר ג', ג; שופטים י"ז, ה.
[19] וראו גם ויקרא כ"ב, כ–כא; מלאכי א', י, יג; ועוד.