פרק מ"ד (1) / הנשיא, בני הנכר והלוויים במקדש

  • הרב אמנון בזק
א. שער הקדים
לאחר שראה את המזבח ולמד על חנוכתו, ממשיך המסע של יחזקאל במתחם המקדש:
(א) וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר: (ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר: (ג) אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב בּוֹ לֶאֱכָל [לאכול כתיב] לֶחֶם לִפְנֵי ה'[1] מִדֶּרֶךְ אֻלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא:
יחזקאל מובא מן החצר הפנימית (מ"ג, ה) אל שער המקדש המזרחי, שדרכו שבה השכינה למקדש, כפי שלמדנו בפרק הקודם: "וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים" (שם, ד). יחזקאל רואה שהשער סגור, וה' מבאר שמראה זה אכן מאפיין את השער, והוא יישאר סגור מכאן ולהבא, כי ה' 'נכנס' דרכו למקדש. בפשטות השער נסגר דרך כבוד כלפי מעלה, שאין ראוי שיעברו בני אדם במקום שכבוד ה' נכנס דרכו. ואולם, נראה שיש לסגירה זו גם משמעות סמלית חשובה. היא מבטאת את הרעיון ששיבת ה' למקדש היא צעד בכיוון אחד בלבד, ואין לה' עוד כוונה לצאת משם, כפי שהובטח בפרק הקודם: "אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם... וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם" (שם, ז–ט).
לאור זאת, מעניינת התוספת שיהיה בכל זאת שימוש אחד בשער זה: הנשיא יאכל בו "לחם לפני ה' ". הוא ייכנס אל השער דרך אולם השער, אך השער עצמו יישאר סגור, ועל כן הוא יחזור בדרך שנכנס בה, וכמובן לא יעבור בשער הסגור. אכילת הנשיא במקום זה היא ביטוי של כבוד כלפיו, ובד בבד גם ביטוי לריחוק הנדרש בין הנשיא ובין מקום השראת השכינה, כפי שהודגש בפרק הקודם (שם).
פסקה זו פותחת את העיסוק הנרחב במעמדו של הנשיא בפרקי המקדש בספר יחזקאל. מכאן ועד סוף הספר יוזכר הנשיא פעמים רבות. הנשיא עתיד למלא תפקיד חשוב לא רק מבחינה לאומית, אלא גם מבחינה רוחנית. הוא מקריב קורבנות מיוחדים עבור העם כולו, והעם נותן לו תרומות לצורך הקרבת הקורבנות האלה. הוא זוכה לנחלה מיוחדת, ומעמדו דומה למעמדו של הכוהן הגדול. בכל הפרקים הללו לא נזכר כלל המושג 'מלך'. מסתבר שהחלפת המושג 'מלך' ב'נשיא' נועדה להדגיש את התפקיד הרוחני המיוחד שיש למנהיג של עם ישראל, שאינו אלא הרועה האחראי להוליך את עם ישראל בדרכו של מלך מלכי המלכים.
 
ב. הרחקת הנוכרים מן המקדש
מכאן יחזקאל עובר לשער הצפון של החצר הפנימית, ושם הוא שומע את דבר ה' בנושא חדש:
(ד) וַיְבִיאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַצָּפוֹן אֶל פְּנֵי הַבַּיִת וָאֵרֶא וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי: (ה) וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' בֶּן אָדָם שִׂים לִבְּךָ וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֹתָךְ לְכָל חֻקּוֹת בֵּית ה' וּלְכָל תּוֹרֹתָו וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת בְּכֹל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ:
אלו דברי פתיחה לקובץ של חוקים ומצוות שינהגו במקדש, שייאמר ליחזקאל מכאן ואילך. כמו בפתיחה למראה המקדש ומידותיו – "בֶּן אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ לְכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתָךְ" (מ', ד) – גם כאן יחזקאל מצֻווה לתת את מלוא תשומת ליבו לדברים שהוא עומד לשמוע: "בֶּן אָדָם שִׂים לִבְּךָ וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֹתָךְ". דברים אלו נחלקים לשני סוגים: "לְכָל חֻקּוֹת בֵּית ה' וּלְכָל תּוֹרֹתָו" – הדינים המפורטים בהמשך הפרק; ו"לִמְבוֹא הַבַּיִת בְּכֹל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ" – הלכות הנוגעות לסדרי הכניסה למתחמי המקדש ולסדרי היציאה מהם, שיידונו בעיקר בפרק מ"ו.
הנושא הראשון הנדון כאן הוא הרחקתם של 'בני הנכר' מן המקדש:
(ו) וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי[2] אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ז) בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: (ח) וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת קָדָשָׁי וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם: (ט) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:[3]
מיהם 'בני הנכר' שמדובר עליהם כאן? נראה שפשוטו של הכתוב כמשמעו,[4] והוא מבקר את בני ישראל על שהניחו לבני נכר להיות בבית המקדש ולהקריב קורבנות, ולא עוד, אלא שנתנו להם תפקידים במסגרת שמירת המקדש.
ואולם, פרשנות זו מעוררת תמיהה: האומנם אסור לגויים להביא קורבנות ולהיות במקדש? מן התורה ומנבואות קודמות עולה אחרת. כשהתורה אוסרת הבאת בעלי מומים למקדש, היא מזכירה שאיסור זה נוהג גם בקורבנם של בני נכר: "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱ‑לֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם" (ויקרא כ"ב, כה) – משמע שאין איסור להקריב עבורם בעלי חיים תמימים. יתרה מזאת, בחנוכת המקדש אמר שלמה במפורש שבית המקדש מיועד גם לנוכרים: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ... וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מל"א ח', מא–מג). שלמה מדגיש שה' ישמע גם לתפילות הנוכרים במקדש, ובכך יתקדש שמו בכל עמי הארץ. ואכן, נביאים רבים ניבאו שלעתיד לבוא ינהרו הגויים אל בית המקדש, כמו בנבואת אחרית הימים: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם, וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב', ב–ג), ובנבואה מפורסמת אחרת: "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי, וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (שם נ"ו, ו–ז).
נראה אפוא שאין בנבואת יחזקאל שלילה מוחלטת של שותפות גויים במקדש. דברי ה' כאן אינם שוללים קטגורית את כל הגויים, אלא מדגישים שהכוונה ל"עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר" דווקא, כלומר מי שגם ליבם ערל,[5] ואינם דבקים בה'. הכנסתם של גויים אלו למקדש ביטאה ליקוי חמור ביחסם של בני ישראל עצמם למקדש, וחוסר הבנה שהמקדש הוא מקום לעבודת ה', ותופעה זו אכן נתפסת כאן כ'הפרת ברית' עם ה' ממש.
 
ג. הלוויים
את מקומם של הנוכרים המשרתים במקדש יתפסו הלוויים:
(י) כִּי אִם הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּעוּ מֵעָלַי אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם: (יא) וְהָיוּ בְמִקְדָּשִׁי מְשָׁרְתִים פְּקֻדּוֹת אֶל שַׁעֲרֵי הַבַּיִת וּמְשָׁרְתִים אֶת הַבָּיִת הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַזֶּבַח לָעָם וְהֵמָּה יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם לְשָׁרְתָם: (יב) יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם וְהָיוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן עַל כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם: (יג) וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי אֶל קָדְשֵׁי הַקְּדָשִׁים וְנָשְׂאוּ כְּלִמָּתָם וְתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ: (יד) וְנָתַתִּי אוֹתָם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת לְכֹל עֲבֹדָתוֹ וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּוֹ:
מעמדם של הלוויים מורכב. מצד אחד, הם מואשמים שרחקו מעל ה' ועבדו עבודה זרה, ומשום כך עליהם לשאת את עוונם. מצד שני, הם ממונים לשמש כמשרתים המופקדים על שערי הבית, ומיועדים לשחוט עבור העם את קורבנותיהם. מלבד שמירה ושירות, נאסר עליהם לשמש בתפקידי כהונה אחרים, בין בקודשים 'הרגילים' בין בקודשי הקודשים.[6]
עונש זה מעורר תמיהה. מן הפסוקים נראה שבשל חטאיהם יורדו הלוויים בדרגה ויעסקו רק בתפקידי שירות ושמירה: "וְהֵמָּה יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם לְשָׁרְתָם". ברם, מן התורה נראה שאלו בדיוק התפקידים שיועדו ללוויים מלכתחילה, ואדרבה, תפקידים אלו הם לכבוד להם, כדברי משה לקורח: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם" (במדבר ט"ז, ט). תהליך הקרבת הקורבנות, מלבד השחיטה, יועד מלכתחילה רק לכוהנים, כמפורש שוב ושוב בפרקי הקורבנות בספר ויקרא (ויקרא א'–ז'), ולא ללוויים. מהו אפוא העונש המוטל כעת על הלוויים? מה החידוש בציווי שהם "לֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי", ומדוע הוא מוצג כעונש על חטאיהם?
על מנת להשיב על שאלה זו יש לעמוד על מעמדם המדויק של הלוויים בתורה. בחירת הלוויים היא נושא מורכב, וננסה לסכם כאן את הדברים בקצרה.[7]
מכמה מקורות ניתן להסיק שבחירת שבט לוי נבעה מהיענותם לקריאתו של משה לאחר חטא העגל "מִי לַה' אֵלָי" (שמות ל"ב, כו) ולציוויו "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" (שם, כז), שהרי לאחר מכן אמר להם משה: "מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (שם, כט), וכפי שכתב רש"י שם: "בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום".[8] ואכן, משמעות הצירוף 'מילוי יד' היא כניסה לכהונה, כמו למשל בציווי על ימי המילואים: "וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו" (שמות כ"ט, ט).[9] על פי גישה זו, ברמה העקרונית נבחר שבט לוי כולו לתפקידי הכהונה.
גם ממקורות שונים בספר דברים נראה שבעקבות חטא העגל נבחר שבט לוי לכל התפקידים המתבצעים במקדש: "בָּעֵת הַהִוא[10] הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ[11] עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים י', ח). במיוחד הדבר בולט שם י"ח, ו–ח: "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱ‑לֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת". מפשט הפסוקים נראה, שכל לוי יכול לבוא לשרת במקום אשר יבחר ה', ובמילים אחרות: לכל לוי יש זכות לשרת ככוהן.[12] נראה שמסיבה זו חוזרים לאורך ספר דברים הצירופים "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם"[13] ו"הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי",[14] צירופים שאינם מופיעים בחומשים אחרים.
ואולם, בחומש במדבר עולה תמונה שונה. מספר במדבר נראה שתחילה נבחרו הכוהנים, בני אהרן, בזכות מעלתו של אהרן, ורק מאוחר יותר הצטרפו הלוויים לשרתם ולסייע להם, והחליפו את הבכורות, ששימשו בתפקיד זה עד אותו זמן. כך, למשל, נצטווה משה בתחילת הספר: "הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ. וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן... וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (במדבר ג', ו–יב). וכך נאמר גם לאחר סיפור קורח ועדתו: "וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת. וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ" (שם י"ח, ב–ג). בבחינה זו הבחירה בלוויים איננה מנומקת, והיא נראית כקשורה בפן סגולי ייחודי בשבטו של אהרן. כמובן, פן זה מתבקש גם מפשטות סדר הכתובים בספר שמות, המביא את בחירת אהרן ובניו לכהונה (פרקים כ"ח–כ"ט) לפני פרשת העגל (פרק ל"ב), ונראה ממנו שאין היא תלויה בסיפור זה.
כאמור, על פי בחינה זו בחירת הכוהנים קדמה, והלוויים לא באו אלא לסייע להם. ואכן, חומש במדבר מבחין הבחנה ברורה בין תפקידיהם של הכוהנים ובין תפקידיהם של הלוויים, ומדגיש כי אל ללוויים לגשת לעבודת הקורבנות ולעבודת הקודש במשכן, וכי עבודות אלו מוטלות על אהרן ובניו לבדם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם. וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת. וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם. וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל... וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם" (במדבר י"ח, א–ז).[15]
כללו של דבר, יש בתורה שתי בחינות בבחירת המיועדים לתפקידי כהונה: בחירה מיוחדת באהרן ובניו, ובחירה בכל שבט לוי בזכות מעשיהם בפרשת העגל. למעשה קבע מדרש ההלכה שרק מי שמתקיימות בו שתי הבחינות יכול לשמש ככוהן, וכפי שראינו בקצרה בפירושי רש"י שהובאו לעיל. עם זאת, מבחינה רעיונית הציגה התורה את האפשרות שלכל בן לוי יש זכות לשרת במקדש ככוהן, כדי להמחיש את הקדושה של שבט לוי כולו. ואפשר שבכך גם רמזה לאפשרות שמסלול זה עשוי להיות מעשי ביום מן הימים, ולעתיד לבוא תאפשר ההכרעה ההלכתית המעשית בין שתי הבחינות את שני המסלולים.
דברי יחזקאל מבטלים למעשה את האפשרות הרעיונית הזו ואת היתכנותה התאורטית בעתיד. על פי האמור בפרקנו, הלוויים יוכלו לשמש רק בתפקידי השמירה הנזכרים בספר במדבר – "וְנָתַתִּי אוֹתָם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת לְכֹל עֲבֹדָתוֹ וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּוֹ" – אך הזכות הנזכרת בספר דברים, לעבוד עבודת קודש ממש, נשללת מהם בשל חטאיהם: "וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי אֶל קָדְשֵׁי הַקְּדָשִׁים". בדרך זו מובן היטב הפיחות במעמדם של הלוויים על פי הנבואה שבפרקנו, שהרי לפניה יכלו גם הלוויים לגשת אל קודשי הקודשים, על פי הבחינה המתוארת בספר דברים.
ואכן, פס' טו פותח במפורש בצירוף הייחודי בתורה לחומש דברים – "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" – וקובע שרק משפחה אחת מן הכוהנים הלוויים תוכל לשמש בתפקידי הכהונה: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי". וכבר ביארנו בפרק מ', שבכך נשללה עבודת הכהונה גם משאר משפחות הכוהנים, שאינן מבני צדוק.
 
ד. השינוי בעניין השחיטה
מלבד השינוי במעמדם של הלוויים, עולה מן הנבואה שינוי גם ביחס לישראל המביאים את הקורבנות. על פי התורה, מביא הקורבן רשאי לשחוט אותו בעצמו, ורק את שאר עבודות הזבח עושים הכוהנים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'... אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה... וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא א', ב–ה). ואילו פרקנו, כאמור, מייעד לעבודת השחיטה את הלוויים: "הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַזֶּבַח לָעָם".
דומה ששינוי זה עולה בקנה אחד עם מגמה כללית, שכבר ציינו לה בפרק מ"ב, להרחיק את עם ישראל מן הקודש. כדי למנוע פגיעה בקודש, כמו בהכנסת הגויים ערלי הלב וערלי הבשר לשרת במקדש, יש צורך ליצור תחושת ריחוק מן הקודש, ובמסגרת הריחוק הזה יש למנוע ממי שאינו לוי ליטול כל חלק שהוא בעבודת הקורבנות.
 
[1]   "רוצה לומר: אבל את הנשיא... הואיל והוא נשיא, ואין כבודו לשבת במקום העם לאכול בקדשים עמהם, לכן ישב בחלל השער ההוא לאכול בבשר הקדשים לפני היכל ה' " (מצודת דוד). המילה "את" שבפתח הפסוק קשה מבחינה תחבירית. בדעת מקרא כתב: "אשר לנשיא"; וראו במפרשים השונים להצעות אחרות בביאור התחביר הקשה הזה. אשר למילים "לֶאֱכָל לֶחֶם", הכוונה, כדברי בעל המצודות, לאכילת הקורבנות, והמילה "לחם" באה כאן במובן 'מאכל' (ראו רש"י על בראשית ל"א, נד; ויקרא ג', יא; כ"א, יז).
[2]   המילה 'מרי' הופיעה עד כה 15 פעמים בספר יחזקאל, כולן ביחידת נבואות התוכחה והפורענות שבחלקו הראשון (פרקים א'–כ"ד), רובן ככולן בנבואת ההקדשה, בפרקים ב'–ג', ובנבואה בפרק י"ב. זוהי ההופעה היחידה של מילה זו בספר מחוץ ליחידה הראשונה.
[3]   רוצה לומר: אפילו בני הנכר הגרים בתוך עם ישראל.
[4]   המפרשים ביארו על דרך מדרש חז"ל, שהכוונה לכוהנים שעבדו עבודה זרה ולכוהנים ערלים: "תנו רבנן: 'בן נכר' – יכול בן נכר ממש? תלמוד לומר: 'ערל לב'. אם כן, מה תלמוד לומר 'בן נכר'? שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואין לי אלא ערל לב, ערל בשר מנין? תלמוד לומר: 'וערל בשר' " (זבחים כב ע"ב).
[5]   לשון זו נאמרה כמה פעמים גם על עם ישראל, כגון: "אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל" (ויקרא כ"ו, מא); "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" (דברים י', טז).
[6]   חז"ל הבחינו בין קורבנות העולה, המנחה, החטאת והאשם, שאותם הגדירו 'קודשי קודשים', לבין קורבן השלמים, הנאכל גם לבעלים ומוגדר 'קודשים קלים'. הבחנה זו מבוססת על לשון התורה: הביטוי 'קודש קודשים' נאמר במפורש במנחה (ויקרא ב', ג, י), בחטאת (שם ו', יח) ובאשם (שם ז', א), ונראה שניתן להסיק שזה גם מעמדה של העולה (שם ו', יח: "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא"). מלבד זאת נאמר הביטוי 'קודש קודשים' גם על לחם הפנים (שם כ"ד, ט).
[8]   כמובן, דברי רש"י אלו הם על פי שיטתו ש"מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה" (רש"י על שמות ל"א, יח), שהרי בחירת הכוהנים נזכרה כבר בציווי המשכן, בפרקים כ"ח–כ"ט, קודם לסיפור חטא העגל שבפרק ל"ב.
[9]   וראו במקורות שצוינו בהערה 18 בשיעור הקודם.
[10]  כלומר לאחר חטא העגל, המתואר בהרחבה בפרק ט' בספר דברים ובפס' א–ה בפרק י' שם, וכדברי רש"י שם: "בעת ההוא – בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם".
[11]  אומנם רש"י שם פירש: "לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו – הכהנים, והוא נשיאת כפים", אך על דרך הפשט מדובר בכל שבט לוי.
[12]  גם כאן פירש רש"י: "יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר? תלמוד לומר 'ושרת', יצאו לוים שאין ראוין לשירות". וגם כאן על דרך הפשט מדובר בכל הלוויים.
[13]  י"ז, ט, יח; י"ח, א; כ"ד, ח; כ"ז, ט.
[14]  כ"א, ה; ל"א, ט.
[15]  וראו גם שם ד', טו–כ.