פרק מ"ד (2) / דיני הכוהנים במקדש

  • הרב אמנון בזק
א. הכוהנים בני צדוק ולבושם
לאחר הביקורת על הלוויים שהיו שותפים בעבודה הזרה של ישראל, מצוינים כעת לטובה אלו שלא טעו בכך, וכבר הוזכרו לעיל (מ', מו; מ"ג, יט):
(טו) וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (טז) הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי:
יש כאן מידה כנגד מידה: שאר הלוויים "רָחֲקוּ מֵעָלַי" (פס' י), ועל כן "לֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי" (פס' יג), ואילו בני צדוק, "אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי... הֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי". מי שרחק מעל ה' לא יקרב אל ה', ומי ששמר את משמרת ה' – יקרב אל ה' וישמור את משמרתו.
הפסוקים הבאים עוסקים בלבושם של הכוהנים בני צדוק:
(יז) וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה: (יח) פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם[1] וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע:[2] (יט) וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה[3] אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם:
בפסוקים אלו כמה חידושים ביחס לאמור בתורה. ראשית, על פי התורה הכוהנים מצווים ללבוש את בגדי הכהונה "בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ" (שמות כ"ח, מג), ואילו כאן הם מצווים ללבוש בגדי כהונה כבר מהגיעם אל שערי החצר הפנימית (הנחשבים חלק מחצר זו, כפי שכבר ראינו לעיל מ', לח–מג).
החידוש העיקרי הוא שבגדי הכוהנים יהיו מפשתן בלבד. הפסוק "פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם" מזכיר את הציווי לכוהן הגדול ביום הכיפורים: "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף" (ויקרא ט"ז, ד), שהרי "בד" הוא כנראה בגד פשתים (ראו יומא עא ע"ב). מה משמעותם של בגדי הבד?
מלבד עבודת יום הכיפורים, בא ציווי על בגדי בד עוד בשני הקשרים אחרים: במצוות תרומת הדשן – הסרת האפר שהצטבר מעל המזבח – נאמר "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ" (ויקרא ו', ג); ובציווי על עשיית המכנסיים נאמר "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ" (שמות כ"ח, מב). ממקורות אלו ניתן להסיק שבגדי בד הם בגדים פשוטים, המשמשים למלאכה שיש בה לכלוך, כתרומת הדשן, וכן למכנסיים, שאינם אלא "לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה".[4] נמצאנו למדים, שבעבודת יום הכיפורים נדרש הכוהן הגדול ללבוש בגדים צנועים, שאינם מבליטים את מעלתו וגדולתו, אדרבה, הם מבטאים את היותו אחד מכלל ישראל, המופיע לפני מלך מלכי המלכים כמשרת פשוט בביתו, הבא לכפר בעד עמו. לעתיד לבוא תופנה דרישה זו כלפי כל הכוהנים ובכל זמן שהוא: לבישת בגדי פשתים פשוטים, ללא קישוטים מיותרים, כדי לבטא צניעות ונמיכות קומה בפני ה'.
בפס' יט בא ציווי מיוחד: בצאתם לחצר החיצונה הכוהנים צריכים לפשוט את בגדיהם ולהניחם בלשכות שהוזכרו בפרק מ"ב, כדי ש"לֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם". מה טיבו של חשש זה? רד"ק פירש שאין זה אלא חשש מתפיסה מוטעית: "כי אם יגעו את העם בבגדי כהונה שהם קדש, יראה שהעם קדושים כמוהם". ואולם, מפשט הפסוק נראה שיש כאן עניין מהותי, ומגע בין הבגדים לבין העם יביא ליצירת קדושה אצל העם, כעין מה שנאמר בתורה על כלי הקודש: "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כ"ט, לז) ו"כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (שם ל', כט), וכן על הקורבנות שהם בגדר 'קודשי קודשים': "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (ויקרא ו', יא; וכיוצא בזה שם, כ), וכדברי ראב"ע (בפירושו לשמות ל', כט): "על דרך הפשט שהוא כמשמעו, כי אם יגע בשר הקדש בלחם או בנזיד או ביין או בשמן או בכל מאכל יקדש". החידוש כאן הוא שלעתיד לבוא תגדל גם מדרגת הקדושה של בגדי הכהונה, והם יוכלו לקדש את הנוגע בהם. אומנם אין ברור מה משמעותו של הקידוש הזה למעשה, אך מכל מקום, זהו ביטוי נוסף לרעיון של הרחקת ישראל מן הקודש.[5]
 
ב. שאר הלכות הכוהנים
בפסוקים הבאים מובאים עוד מדיני הכהונה. לאחר הדינים הנוגעים לבגדים, מובאים דינים הנוגעים לתספורת:
(כ) וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ[6] אֶת רָאשֵׁיהֶם:
התחלת הפסוק אינה מחדשת דבר ביחס לאמור בתורה "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ" (ויקרא כ"א, ה). אבל המשך הפסוק – "וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ" – נראה כמקביל לאמור בתורה על הכוהן הגדול: "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע" (שם, י). נראה אפוא שיש כאן עוד ביטוי לעלייה בדרגת הקדושה של הכוהנים לכיוון רמת הקדושה של הכוהן הגדול.
הדין הבא הוא איסור שתיית יין:
(כא) וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית:
גם איסור זה כבר נאמר בתורה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא י', ט). וגם כאן, כמו בעניין בגדי הכהונה, הנבואה מרחיבה את הציווי, ואוסרת שתיית יין לא רק על כוהן שבא "אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" – דהיינו למקדש עצמו – כדברי התורה, אלא על כל כוהן שנכנס לחצר הפנימית. יש לציין שבפרטי הקורבנות המובאים בפרקים אלו, ובייחוד בפרק הבא, אין נזכר כלל ניסוך של יין, וכבר עמד על כך ר' אליעזר מבלגנצי[7] (בפירושו להלן מ"ה, יד) והעלה את ההשערה כי "שמא לעתיד יהא בטל ניסוך היין, לפי שלשעבר שגו ביין ותעו ביין וחטאו בו".
הפסוק הבא עוסק באיסורים החלים על הכוהנים בתחום האישות:
(כב) וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ:
גם כאן אנו מוצאים עלייה במדרגת הקדושה של הכוהנים. על פי האמור בתורה, כוהן אסור לשאת גרושה – "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵא‑לֹהָיו" (ויקרא כ"א, ז) – אך איסור אלמנה נזכר רק בכוהן הגדול: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו... אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה" (שם, י–יד). נראה אפוא שמעמדם של הכוהנים יעלה, והם ייאסרו גם באלמנה, אם כי עדיין תנהג בהם קולא שאינה קיימת בכוהן הגדול – שהם יהיו מותרים באלמנת כוהן: "וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ".[8]
כעת הנבואה עוברת לתפקידים שהכוהנים עתידים למלא:
(כג) וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם: (כד) וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט [לשפט כתיב] בְּמִשְׁפָּטַי יִשְׁפְּטוּהוּ [ושפטהו כתיב] וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ:
פס' כג מדבר על הוראת המצוות לעם ישראל על מנת להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור. הנביא אוחז כמובן בלשון התורה: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר, וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י', י–יא).[9] לעיל כ"ב, כו ראינו את התוכחה על הכוהנים שמעלו בתפקידם: "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ". לעתיד לבוא יחזרו הכוהנים למלא את שליחותם זו.
פס' כד פותח בתפקיד הכוהנים כשופטים, וגם זה עולה בקנה אחד עם האמור בתורה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט... וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל" (דברים י"ז, ח–יב).[10] בסוף הפסוק מתחדש תפקיד שלא נזכר בתורה: "וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ" – הכוהנים יהיו מופקדים גם על שמירת קדושת השבת והמועדים.[11]
הנושא הבא בהלכות הכהונה הוא דין טומאת מת:
(כה) וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ: (כו) וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ: (כז) וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
פס' כה מקביל לאמור בתורה: "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו, וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא" (ויקרא כ"א, א–ג).[12] בפסוקים הבאים יש שני חידושים. פס' כו עוסק בטוהרה, ובפשטות הכוונה לציווי התורה על הטוהרה מטומאת מת באפר הפרה האדומה: "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר" (במדבר י"ט, יא–יב). אלא שיש כאן חידוש: לאחר סיום תהליך הטוהרה, יצטרכו הכוהנים לספור שבעה ימים נוספים בטרם יוכלו לשוב לעבודתם.[13] החידוש השני הוא בפס' כז: כאשר הכוהן שנטהר חוזר לשרת בקודש, עליו להביא קורבן חטאת.[14]
מכאן הנבואה עוברת לנושא אחר – מתנות הכהונה והעדר נחלה בארץ:
(כח) וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם:[15] (כט) הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה: (ל) וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ:
הקשר בין מתנות הכהונה ובין ההלכה שאין לכוהנים נחלה בארץ ישראל מפורש כבר בתורה, בסוף פרשת קורח, בלשון דומה לאמור כאן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ח, כ). ויש הקבלה גם בין מתנות הכהונה המנויות בשני המקומות:
יחזקאל מ"ד
במדבר י"ח
הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם
(ט) זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי
וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל
(יג) בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה' לְךָ יִהְיֶה
וְכָל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה
(יד) כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה
וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה
(יט) כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ... וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ
הפרט היחיד שנזכר כאן ואינו נזכר במפורש בבמדבר י"ח הוא "רֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם", אבל גם בזה אחז הנביא את לשון התורה: "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם[16] חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ, מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (במדבר ט"ו, כ–כא). ומאחר שנתינת החלה קרויה תרומה, הריהי כלולה למעשה במילים "וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם". בעניין זה אין כאן אפוא חידוש מיוחד, מלבד הסיום המפתיע "לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ": הנבואה מדגישה כי הגם שלמראית עין יש בנתינת מתנות הכהונה חסרון כיס, באמת יש בה כדי להביא ברכה לביתו של האדם.[17]
דיני הכוהנים מסתיימים בפסוק:
(לא) כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים:
פסוק זה חוזר אף הוא על האמור בתורה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו... נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה' " (ויקרא כ"ב, ב–ח). אומנם במקומות אחרים בתורה נאמרו איסורים אלו גם לישראל: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות כ"ב, ל); "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ‑לֹהֶיךָ" (דברים י"ד, כא). אבל לכוהנים יש איסור מיוחד, ובאכילת נבלה וטרפה הם עוברים הן על האיסור שנאמר לכל ישראל הן על האיסור המיוחד להם.[18]
 
[1]   הכוונה למגבעות, ככתוב: "וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁש" (שמות ל"ט, כח).
[2]   רש"י מביא שתי הצעות בהבנת איסור זה: "שנינו בברייתא (זבחים יח ע"ב): אין חוגרין במקום שמזיעין, לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם, שהוא מקום זיעה. לשון אחר: אסרה התורה לכהנים מלבושי הצמר, כי הצמר מזיע הגוף ומזיע את הבשר".
[3]   המילים "הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל" נכפלו, ונכתבו שוב אחרי המילה 'אל'. על התופעה של העתקה כפולה מחמת 'הדומות' עמדנו לעיל מ', ח.
[4]   בציווי על עשיית בגדי הכהונה יש שתי רשימות של בגדים שהם "לכבוד ולתפארת" – בגדי הכוהן הגדול ובגדי שאר הכוהנים: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת... וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט... וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כ"ח, ב–ד, מ). בשתי הרשימות אין זכר למכנסיים, לפי שאינם "לכבוד ולתפארת". הציווי על המכנסיים מופיע רק לאחר מכן, בפס' מב, כהשלמה למערכות הבגדים של הכוהנים, שתכליתה כאמור לצניעות – "לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה".
[5]   על הרעיון ש'קודשי קודשים' 'מעבירים' קדושה למה שנוגע בהם הרחיב ידידי פרופ' י' גרוסמן בשיעוריו בתורת הקורבנות (שיעורים 44–45) באתרא קדישא הדין: 'תורת המנחה (ו', ז–טז) – קדושה מדבקת' ו' 'קדושה מדבקת' (המשך)'. השיעור השני דן גם בפס' יט בפרקנו.
[6]   "וראשם לא יגלחו – להעביר את כל השער. ופרע לא ישלחו – גידול שער לא ירבו. כסום יכסמו – ככוסמת הזו שסדורין בשבולת ראשו של זה לצד עיקרו של זה, כך שמעתי משמו של רבי מנחם זצ"ל; ויתכן לפרשו לשון מדת דבר השוה, לא גזיזת ראש ולא גדול שער, אלא במדה שוה" (רש"י). ושמא ניתן לבסס את פירושו השני של רש"י למילים "כָּסוֹם יִכְסְמוּ" על המילה האכדית kasāmu, שמובנה: חתך (מקרא לישראל).
[7]   ר' אליעזר מבלגנצי חי בצרפת במאה הי"ב. כפי הנראה פירש את כל התנ"ך, אך לידינו הגיעו רק פירושיו לספרי ישעיהו, יחזקאל ותרי עשר. על דרכי פירושו ראו י' נבו, 'דרכו של ר' אליעזר מבלגנצי בפרשנות המקרא', בית מקרא עז, תשל"ט, עמ' 190–193.
[8]   כך עולה מפשוטו של מקרא, וכן פירש רד"ק. חז"ל, שצמצמו באופן שיטתי את הכיוון שיחזקאל קובע שינויים הלכתיים לעתיד לבוא, כפי שניווכח לדעת בפרקנו ובפרקים הבאים, פירשו (קידושין עח ע"ב) שפסוק זה מדבר "רישא בכהן גדול וסיפא בכהן הדיוט", כלומר שחלקו הראשון, האוסר אלמנה, עוסק בכוהן הגדול, ואילו סופו מתיר ל"מִכֹּהֵן" – דהיינו ל"שאר כהנים" – לשאת אלמנה, ושיעור הכתוב (וכך אכן פיסקו הטעמים): 'והאלמנה, אשר תהיה אלמנה, מכהן [כלומר חלק מן הכוהנים, דהיינו כל הכוהנים שאינם כוהנים גדולים] יקחו'. מובן שפרשנות זו דחוקה ביותר בפשט הפסוק.
[9]   בשני הפסוקים הסדר כיאסטי: קודש–חול, טמא–טהור.
[10]  הזיקה בין הכוהנים לשופטים עולה גם במקומות אחרים בספר דברים: בפרשת עדי שקר נאמר "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים י"ט, יז); ובפרשת עגלה ערופה נאמר "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע" (שם כ"א, ה).
[11]  גם בעניין זה ביקרה הנבואה לעיל כ"ב, כו את הכוהנים על ש"מִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם".
[12]  יש לציין שהמילים "וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה" מזכירות את האמור שם (פס' יא) על הכוהן הגדול – "וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא" – וזהו סימן נוסף למגמה להעלות את מעמדם של כל הכוהנים לכיוון הכוהן הגדול, הגם שהכוהן הגדול נאסר להיטמא גם לקרובים לו ביותר.
[13]  כך פשוטו של מקרא, והציע רד"ק: "אפשר שיהיה זה לעתיד לתוספת קדושה, שאחר שיטהרו לסוף שבע עוד יספרו לו שבעה ימים אחרים". והוסיף שגם בעניין זה (ראו הערה 8) נמנעו חז"ל (מועד קטן טו ע"ב) מן הפרשנות שיש כאן שינוי הלכתי, וביארו ש"אחרי טהרתו" היינו "אחר פרישתו מן המת", ודי לכוהנים בשבעת ימי הטוהרה הנזכרים בתורה, ככל ישראל.
[14]  אף את הפסוק הזה פירש רד"ק כפשוטו: "אחרי שיטהר יקריב קרבן חטאת בעבור טמאתו, וזה יהיה חידוש לעתיד", אך ציין גם לדעת חז"ל, שאין בנבואה זו חידושים הלכתיים, ויש לבאר את הפסוק בדרך העולה בקנה אחד עם ההלכות המוכרות לנו (ראו מועד קטן טו ע"ב – טז ע"א).
קורבן חטאת זה, שאין לו זכר בתורה, מעורר לכאורה קושי מהותי, שהרי הרמב"ם קובע: "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת... הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה" (הלכות יסודי התורה פ"ט ה"א). אך כבר כתב הראי"ה קוק שמגבלה זו איננה נוגעת לענייני המקדש: "אבל בעניני מזבח, ונראה שהוא הדין כל עניני תכנית המקדש ובנינו, הוא מסור לנביא גם לדרוש ממנו שיודיע מן השמים בנבואה, ואין זה נכנס כלל להכלל של 'אלה המצות – אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה', ולא בכלל של 'לא בשמים היא' " (משפט כהן סימן צב). כיוון אחר הציע הרב יא"ה הרצוג ('פתרון חדש לחידת ספר יחזקאל', סיני לב, תשי"ג): שהדינים וההלכות שיתחדשו לעתיד לבוא כבר נמסרו למשה מסיני, ובא יחזקאל וכתבם.
[15]  "הכהונה תהיה להם לנחלה, שלא תהיה להם אחוזה בישראל, כמו שאמר בתורה" (רד"ק).
[16]  'עריסה' היא עיסה, בצק.
[17]  כיוצא בזה ניבא מלאכי: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְ‑בָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". וראו תענית דף ט ע"א.
[18]  על היחס בין קדושת ישראל לקדושת הכוהנים בחומשים השונים ראו מאמרי 'קדושת עם ישראל בספר דברים', באתרא קדישא הדין. על פסוק זה נאמר בגמרא: "כהנים הוא דלא יאכלו, הא ישראל אכלי? אמר רבי יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה" (מנחות מה ע"א; וראו שם לדעה אחרת). אך כאמור, על דרך הפשט נראה שכמו בספר ויקרא, גם הכתוב כאן לא בא למעט את ישראל מאיסור נבלה וטרפה, אלא להדגיש את חומרת האיסור לכוהנים.