פרק מ"ה (1) / אזורי הכוהנים והלוויים ומעמדו של הנשיא

  • הרב אמנון בזק
א. שטחי הכוהנים, הלוויים והנשיא
כהמשך לפרק מ"ד, עוסקים הפסוקים הראשונים בפרקנו בעניין אחד בחלוקת הארץ לעתיד לבוא. נושא זה נדון בכללותו בפרק מ"ח, המתאר את חלוקת ארץ ישראל כולה לשלוש עשרה רצועות רוחב, שכל אחת מהן תשתרע מן הים ועד לגבול המזרחי של הארץ: בשתים עשרה מהן ינחלו שנים עשר השבטים, ואילו הרצועה השלוש עשרה – בין שבע הרצועות הצפוניות לחמש הרצועות הדרומיות – תתחלק לכוהנים ולמקדש, ללוויים, לעיר ולנשיא. ברצועה זו עוסקים הפסוקים הראשונים בפרקנו:
(א) וּבְהַפִּילְכֶם אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה' קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אֹרֶךְ וְרֹחַב עֲשָׂרָה אָלֶף קֹדֶשׁ הוּא בְכָל גְּבוּלָהּ סָבִיב: (ב) יִהְיֶה מִזֶּה אֶל הַקֹּדֶשׁ חֲמֵשׁ מֵאוֹת בַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת מְרֻבָּע סָבִיב וַחֲמִשִּׁים אַמָּה מִגְרָשׁ לוֹ סָבִיב: (ג) וּמִן הַמִּדָּה הַזֹּאת תָּמוֹד אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה [חמש כתיב] וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וּבוֹ יִהְיֶה הַמִּקְדָּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים: (ד) קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ הוּא לַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי הַמִּקְדָּשׁ יִהְיֶה הַקְּרֵבִים לְשָׁרֵת אֶת ה' וְהָיָה לָהֶם מָקוֹם לְבָתִּים וּמִקְדָּשׁ לַמִּקְדָּשׁ: (ה) וַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אֹרֶךְ וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רֹחַב וְהָיָה [יהיה כתיב] לַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי הַבַּיִת לָהֶם לַאֲחֻזָּה עֶשְׂרִים לְשָׁכֹת: (ו) וַאֲחֻזַּת הָעִיר תִּתְּנוּ חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים רֹחַב וְאֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה: (ז) וְלַנָּשִׂיא מִזֶּה וּמִזֶּה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְלַאֲחֻזַּת הָעִיר אֶל פְּנֵי תְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְאֶל פְּנֵי אֲחֻזַּת הָעִיר מִפְּאַת יָם יָמָּה וּמִפְּאַת קֵדְמָה קָדִימָה וְאֹרֶךְ לְעֻמּוֹת אַחַד הַחֲלָקִים מִגְּבוּל יָם אֶל גְּבוּל קָדִימָה: (ח) לָאָרֶץ יִהְיֶה לּוֹ לַאֲחֻזָּה בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא יוֹנוּ עוֹד נְשִׂיאַי אֶת עַמִּי וְהָאָרֶץ יִתְּנוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְשִׁבְטֵיהֶם:
להבנת הדברים נצרף תרשים:[1]
על פי התרשים נוכל להבין היטב את הפסוקים. פס' א–ד דנים בחלק הצפוני[2] של הרצועה, המוגדר "תְרוּמָה לַה' "[3] ו"קֹדֶשׁ", ומידותיו 25,000 על 10,000.[4] פס' ד עומד על ייעודו של אזור זה: "קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ הוּא לַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי הַמִּקְדָּשׁ יִהְיֶה הַקְּרֵבִים לְשָׁרֵת אֶת ה' וְהָיָה לָהֶם מָקוֹם לְבָתִּים". מתוך ה'קודש' יוקצה מתחם של "חֲמֵשׁ מֵאוֹת בַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת מְרֻבָּע סָבִיב" (פס' ב) למקדש עצמו, המוגדר כאן כולו כ"קֹדֶשׁ קָדָשִׁים", ומסביבו יהיה מגרש של חמישים אמה לכל רוח.[5] וכבר הערנו בפרק מ"ג שהגדרת האזור כולו כ'קודש', והגדרת המקדש כולו – ולא רק חלקו הפנימי – כ'קודש קודשים', מבטאות עלייה בדרגת הקדושה והבדלה יתרה בין הקודש ובין החול. פס' ד קובע שמתחם זה יהיה "מִקְדָּשׁ לַמִּקְדָּשׁ", כלומר מקום מקודש לצורך בית המקדש.
פס' ה מגדיר מדרום ל'קודש' אזור שמידותיו זהות עבור הלוויים משרתי הבית, שהוזכרו בפרק מ"ד כניגוד לכוהנים בני צדוק. אזור זה מוגדר כ"אֲחֻזָּה", ובכך אכן נעשית הבחנה בין הכוהנים ללוויים, בהתאם לנאמר שם: השטח המיועד לכוהנים איננו נחשב 'אחוזה' – כאמור שם, כח "וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם" – ואילו הלוויים יקבלו אחוזה בארץ, בניגוד למה שנאמר להם בתורה[6] ולמה שהיה בפועל בחלוקת הארץ בימי יהושע.[7] מסתבר שבעקבות הפיחות במעמדם של הלוויים, שעמדנו עליו בהרחבה בפרק הקודם, יִדמו הלוויים לשאר השבטים יותר מבעבר, וכעת כבר יוכלו לקבל אחוזה בארץ.[8]
שתי המילים המסיימות את פס' ה קשות: מה עניין "עֶשְׂרִים לְשָׁכֹת" אצל אחוזת הלוויים? לדעת רד"ק אלו "לשכות לשבת בהם השוערים כדי שיהו קרובים אל הבית, והשאר יהיה לצרכיהם ולבתיהם". אבל מלבי"ם פירש: "המקום יתחלק לעשרים חלקים, שבכל חלק יהיה עיר ללוים, שבימי קדם היו להם ארבעים ושתים עיר חוץ מערי המקלט, והיו לכהנים וללוים, ואז יהיה ללוים עשרים עיר ויחלקו נחלתם לעשרים גבולים".[9] מכל מקום, לעתיד לבוא לא תהיינה ערי הלוויים מפוזרות בכל הארץ, אלא הן ירוכזו באזור אחד, וכך יזכה גם שבט לוי לנחלה, כאמור לעיל.
פס' ו מתאר את החלק הדרומי של הרצועה, שהוא צר מן החלקים של הכוהנים ושל הלוויים, ורוחבו 5,000 בלבד. חלק זה יהיה "לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ", כלומר במקביל לה – "כנגד ארך תרומת הקדש" (רד"ק). חלק זה נקרא "אֲחֻזַּת הָעִיר", כי בו שוכנת 'העיר' המיוחדת, שיורחב עליה בפרק מ"ח, והוא מיועד "לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל", כפי שנראה שם. הריחוק בין העיר ובין המקדש – בניגוד לסמיכות של ירושלים ומקדש שלמה – אף היא ביטוי להרחקת העם מן הקודש לעתיד לבוא, עיקרון שכבר עמדנו עליו בהרחבה בפרקים הקודמים.
פס' ז–ח מחזירים את הדיון למעמדו המיוחד של הנשיא, שהוזכר לראשונה בתחילת פרק מ"ד. מתברר שבשאר הרצועה השלוש עשרה, ממזרח וממערב לכל מה שתואר עד כה – כלומר מן הים ועד הגבול המערבי של חלקי הכוהנים, הלוויים ואחוזת העיר,[10] ומן הגבול המזרחי של חלקים אלו ועד לגבול המזרחי של הארץ – משתרעת אחוזתו של הנשיא.[11] בכך מתחזק מעמדו של הנשיא, הדומה למעמדם של הכוהנים והלוויים המשרתים במקדש, והדבר עולה בקנה אחד עם הדגשת התפקידים הרוחניים של הנשיא בהמשך הפרק ובפרק הבא.
עם זאת, פס' ח מביא דווקא סיבה אחרת שהנשיא מקבל נחלה מוגדרת, גדולה למדיי, בארץ: למנוע מעשי שחיתות ולקיחת קרקעות מן העם שלא בצדק – "וְלֹא יוֹנוּ עוֹד נְשִׂיאַי אֶת עַמִּי". אדרבה, הנשיאים יהיו אחראים לחלוקה הוגנת של הארץ: "וְהָאָרֶץ יִתְּנוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְשִׁבְטֵיהֶם". ניצול סמכות המנהיג לקחת קרקעות מן העם היה כנראה חלק בלתי-נפרד ממוסד המלוכה. כבר שמואל הנביא הזהיר את העם, כשביקשו ממנו להמליך להם מלך, שהמלך עלול לנצל את סמכויותיו לרעה, ובין היתר: "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו" (שמ"א ח', יד). מסתבר שכך אכן נהגו מלכים שונים,[12] ומכאן החשיבות להגדרה מדויקת של אחוזת הנשיא, שתמנע ממנו לתבוע לעצמו שטחים נוספים.
 
ב. אחריות הנשיאים לצדק
מייד לאחר הגדרת אחוזת הנשיא על מנת למנוע שחיתות שלטונית, הנבואה מדגישה שיהיה לנשיא תפקיד בכינון צדק ויושר בעם ישראל:
(ט) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי[13] נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (י) מֹאזְנֵי צֶדֶק וְאֵיפַת צֶדֶק וּבַת[14] צֶדֶק יְהִי לָכֶם: (יא) הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה[15] לָשֵׂאת מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר הָאֵיפָה[16] אֶל הַחֹמֶר יִהְיֶה מַתְכֻּנְתּוֹ:[17] (יב) וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה[18] עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם:[19]
לעיל כ"ב, ו–ז ראינו את חטאי הנשיאים: "הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם, אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ". כאן הנשיאים נקראים להיות אחראים להפסקת החמס והשוד, מצד אחד, ולעשיית משפט וצדקה, מצד שני, כלומר לתיקון העוולות שעשו הנשיאים בעבר.
יש קריאה מיוחדת להקפיד על המידות והמשקלות: "מֹאזְנֵי צֶדֶק וְאֵיפַת צֶדֶק וּבַת צֶדֶק יְהִי לָכֶם". קריאה זו מנוסחת בלשון דומה מאוד לצו התורה – "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא י"ט, לו) – אלא שכאן אין חובה זו מוטלת באופן כללי על העם, אלא היא נראית כהמשך הציווי לנשיאים: במסגרת האחריות לעשות צדקה ומשפט, הם אחראים לוודא שהמידות תהיינה ביושר, ולא במרמה. לאחר מכן בא פירוט של מידות הנפח והמשקל.
 
ג. תרומת העם לעבודת הנשיא במקדש
מכאן הנבואה עוברת לתרומה שהעם צריך להרים לנשיא. הציווי נוקט במידות שהוזכרו זה עתה:
(יג) זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים[20] וְשִׁשִּׁיתֶם[21] הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים: (יד) וְחֹק הַשֶּׁמֶן[22] הַבַּת הַשֶּׁמֶן מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר[23] עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר:[24] (טו) וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל[25] לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (טז) כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל: (יז) וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ[26] בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל:
פסוקים אלו מטילים על הנשיא עוד תפקיד: להקריב קורבנות שונים בחגים ובמועדים, בשבתות ובראשי חודשים, "לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל". זהו חידוש שאיננו מופיע בשום מקום אחר במקרא מחוץ לספרנו, והוא מהווה נדבך נוסף במעמד המיוחד שיחזקאל נותן לנשיא לעתיד לבוא.
על מנת שיוכל לעמוד בהוצאות הדרושות לקורבנות אלו, תוטל על העם החובה לתת לנשיא תרומה מכל המרכיבים החשובים בעולם הקורבנות, המנחות והנסכים, כדי "לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם": 1/60 מיבולי החיטה והשעורה, 1/100 מן השמן ו-1/200 מן הצאן.
בפסוקים הבאים יבוא ביטוי נוסף למעמדו המיוחד של הנשיא: החלק המרכזי שהוא עתיד ליטול בתהליך חיטוי המקדש.
 
[1]   על פי פירוש מקרא לישראל על ספר יחזקאל, תל אביב תשס"ד, עמ' 928.
[2]   שחלק זה בצפון נלמד להלן מ"ח, י.
[3]   זהו ביטוי ייחודי בהקשר של נתינת קרקע לכוהנים: לא מצאנו תרומה בקרקעות במקום אחר.
[4]   המספרים מובאים בלא ציון יחידות, אך מסתבר שהכוונה לאמות, שכן בפס' ב נזכרות מידותיו של מתחם המקדש – "חֲמֵשׁ מֵאוֹת בַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת מְרֻבָּע סָבִיב" – ובפרק מ"ב ראינו שמידות אלו נאמרו באמות.
[5]   "מגרש – ענינו מקום פנוי, מבלי זריעה ואילנות, וכן: 'ומגרש לערים' (במדבר ל"ה, ב)" (מצודת ציון).
[6]   בפרשת קורח: "כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר י"ח, כד). ובפרשת שופטים: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן, וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (דברים י"ח, א–ב).
[7]   ראו יהושע י"ג, יד, לג; י"ד, ג–ד; י"ח, ז; כ"א.
[8]   בפרק הקודם ראינו, שבעקבות המעילה של הלוויים בתפקידם לא יתגשם הפוטנציאל שלהם לשמש ככוהנים, הנזכר בפרשת שופטים, והם ימלאו רק תפקידי שמירה. מאחר שפרשת שופטים תולה את אי-קבלת הנחלה בארץ באכילת "אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ", נמצא שלפחות לפי פרשה זו, לעתיד לבוא ינהג דין זה רק בכוהנים. לאור זאת יש מקום להציע שהלוויים גם לא יקבלו עוד מעשר, שהרי פרשת קורח קובעת את המעשר כחלופה לנחלה, ואם לעתיד לבוא יקבלו הלוויים נחלה, שוב לא יהיה להם צורך במעשרות. ואכן, ספר יחזקאל איננו מזכיר נתינת מעשרות ללוויים.
[9]   פירושו עולה בקנה אחד עם הגרסה העולה מתרגום השבעים: 'ערים לשבת' (בדומה לאמור בבמדבר ל"ה, ב) במקום "עֶשְׂרִים לְשָׁכֹת".
[10]  רק שניים מהם מוזכרים במפורש: "מִזֶּה וּמִזֶּה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְלַאֲחֻזַּת הָעִיר".
[11]  ובזה מושלמת גם הרצועה השלוש עשרה לרצועת רוחב מלאה של הארץ, המקבילה לרצועות של השבטים: "וְאֹרֶךְ לְעֻמּוֹת [=לעומת] אַחַד הַחֲלָקִים [=כל אחד ואחד מהחלקים של השבטים] מִגְּבוּל יָם אֶל גְּבוּל קָדִימָה".
[12]  כשביקש שאול מאנשי שבטו לסייע לו במרדף אחרי דוד אמר להם: "שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים" (שמ"א כ"ב, ז) – משמע שהוא עצמו נהג כך, ולקח מהעם שדות וכרמים עבור מקורביו. ובדרך דומה נהג אחאב, שהשיג במרמה את כרם נבות (מל"א כ"א).
[13]  ביטוי סתום. רש"י פירש: "סלקו את שאתם מגרשים את עמי מנחלתם", ורד"ק כתב: "סלקו מעליהם המסים שאתם גורשים ומטילים עליהם".
[14]  'בת' היא מידת נפח ללח (כלומר לנוזלים), הזהה למידת ה'איפה' הנוהגת ביבש, כעולה מן הפסוק הבא.
[15]  האיפה והבת יהיו באותה מידה ('תוכן'=מידה, כמו לעיל מ"ג, יא: "צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ").
[16]  הבת והאיפה, שיעורן עשירית ה'חומר', שהוא המידה המקראית הגדולה ביותר – כמאתיים ליטר במידות ימינו (מקרא לישראל).
[17]  האיפה והבת יימדדו על פי החומר (וכאמור, שתיהן יהיו עשירית חומר).
[18]  הקביעה שהשקל הוא עשרים גרה היא חזרה על מה שנאמר בתורה: "עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל" (שמות ל', יג, ועוד). משקלו של השקל הוא כאחד עשר גרם (מקרא לישראל).
[19]  המשקלות הסטנדרטיים יהיו של 25 שקלים, 20 שקלים, 10 שקלים ו-5 שקלים, ובסך הכול הם שווים ל-60 שקלים, שהם 'מנה' (מקרא לישראל).
[20]  על פי האמור לעיל, האיפה היא עשירית החומר, ואם כן שישית האיפה מחומר החיטים היינו 1/60 מיבול החיטה.
[21]  מתרגום יונתן נראה שהבין: "וְשִׁשִּׁיתֶם"='ושישית'. אך רוב המפרשים כתבו שזהו פועל שמובנו 'לחלק לשישה' או 'לתת אחד משישה'. והשוו בראשית מ"א, לד: "וְחִמֵּשׁ" – "שיקנה החומש" (ראב"ע שם, וכך הבינו גם מפרשים רבים אחרים).
[22]  שיעור השמן שיש להרים תרומה.
[23]  'כור' שווה ל'חומר', אלא שהחומר משמש בדרך כלל כמידת היבש, והכור – כמידת הלח. בפס' יא ראינו שהבת היא עשירית החומר, וכאן הכתוב חוזר על קביעה זו: "עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר". נמצא שיש לתרום 1/100 מיבול השמן: "מַעְשַׂר הַבַּת [=עשירית הבת] מִן הַכֹּר".
[24]  להצעות בהבנת החזרות וייתורי הלשון שיש לכאורה בפסוק זה עיינו במפרשים השונים.
[25]  רד"ק פירש שהכוונה לצאן השמנות והמובחרות, על פי תרגום יונתן: "מפטמא דישראל".
[26]  'נסך' הוא בדרך כלל יין המובא עם הקורבנות (ראו למשל שמות כ"ט, מ; ויקרא כ"ג, יג). ברם, בפרקנו לא הוזכר יין כלל (וראו הצעתו של ר' אליעזר מבלגנצי שהבאנו בפרק הקודם, שלעתיד לבוא יבוטלו נסכי היין במסגרת המאבק בשכרות). ייתכן אפוא שהכוונה כאן לשמן, שכן מצאנו במקרא לשון ניסוך לא רק על יין, אלא גם על נוזלים בכלל (ראו שמ"ב כ"ג, טז).