פרק מ"ה (2) / חג הפסח וההכנה לקראתו

  • הרב אמנון בזק
א. כפרת המקדש בחודש הראשון
לאחר הדיון בתרומת העם לנשיא לצורך הקרבת הקורבנות "בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (פס' יז), הנבואה עוברת לעסוק בעבודת המקדש בחגים. תחילה בא ציווי על הליך מיוחד של כפרת המקדש בחודש הראשון, הוא חודש ניסן, שאינו נזכר בשום מקום אחר במקרא:
(יח) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח[1] פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ: (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ[2] וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: (כ) וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת:
כפרה זו, מה טיבה? מדוע יש להביא פר לחטאת בראש חודש ניסן? חז"ל התמודדו ישירות עם הפער שבין דברי יחזקאל כאן ובין הציווי בתורה על הקורבן בראשי חודשים: "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם" (במדבר כ"ח, יא). הגמרא (מנחות מה ע"א) מקשה: "חטאת? עולה היא!", ומביאה מחלוקת תנאים (וכן מחלוקת אמוראים זהה) בנושא: "רבי יהודה אומר: פרשה זו, אליהו עתיד לדורשה. אמר לו רבי יוסי: מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה". רבי יהודה מותיר את השאלה על כנה, ומניח את פתרונה העתידי לאליהו הנביא. לפי רבי יוסי, הטקס המתואר כאן איננו ריטואל קבוע, כי אם אירוע חד-פעמי, שהתקיים בפועל בזמן חנוכת בית המקדש השני. הקושי בדבריו הוא שחנוכת המקדש כבר תוארה לעיל, בפרק מ"ג, ואם כן, מדוע הנבואה חוזרת כעת לחנוכה זו ומשלימה פרטים שלא הוזכרו שם.[3]
על כן נראה על דרך הפשט כדברי רד"ק (בפירושו לפס' כב), ש"על כרחינו חדוש יהיה בקרבנות לעתיד". כפי שראינו בפרקים הקודמים, תיאור המקדש לעתיד לבוא מעלה את רמת הקדושה בכלל, ומוסיף בנושא הקורבנות בפרט. ההליך המיוחד של כפרת המקדש לפני חג הפסח הוא חלק מהעצמת הקדושה, ותחילתו בראש חודש ניסן, בהקרבת פר לחטא את המקדש. פר זה איננו במקום קורבן ראש החודש שציוותה עליו התורה, אלא נוסף עליו.
ראש חודש ניסן הוא היום הראשון של השנה, שהרי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב), ועל כן הוא "ראש השנה" המקראי.[4] כך יש להבין גם את בחירתו להקמת המשכן: "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות מ', ב).[5] ניתן אפוא לראות בקורבן זה הליך של כפרה הנעשה בתחילת השנה המיוחדת לעם ישראל, מלבד היותו ביטוי לטיהור המקדש לפני חג הפסח, שבו עם ישראל מחדש מדי שנה את הברית המיוחדת שלו עם ה'.
הציווי האמור כאן על עבודת ראש חודש ניסן מזכיר את האמור בעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים:
יחזקאל מ"ה
ויקרא ט"ז
(יח) תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ
(ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת
(יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת
(יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר
וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית[6]
וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ
(כ) וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת
(טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם
אלא שביום הכיפורים הכוהן הגדול מכפר בדם הפר על הקודש ועל אוהל מועד, ואילו לעתיד לבוא יתרחב מעגל הקדושה לחצר הפנימית כולה, כפי שראינו בפרקים הקודמים. הפועל "וְחִטֵּאתָ" משמש גם בתורה בנוגע לקורבן חטאת – "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ" (ויקרא ו', יט) – שכן קורבן זה הוא אכן כעין חיטוי, ניקוי וכפרה על הקודש ש'התלכלך' מחטאי ישראל. כמובן, החידוש המרכזי כאן הוא שחיטוי זה נצרך לא רק ביום הכיפורים, אלא גם בראש חודש ניסן, דהיינו בתחילתה של כל שנה חדשה ולקראת חג הפסח.
על פעולת החיטוי הזאת יש לחזור "בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ, מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי". גם כאן העיר רד"ק: "זה יהיה חדוש לעתיד לחטא על המזבח ועל הבית גם בשבעה לחדש", וביאר שיש לחזור על פעולת הכפרה מחשש שיארע קלקול לאחר ראש חודש: "שמרוב שמחה על חנוכת המזבח, שמא נכנס אדם בשוגג במקום שאין לו רשות להיכנס, או אדם שהיה פתי ולא ידע שאסור להיכנס, ובעבור זה יעשו כפרה גם כן בשבעה לחדש". אך נראה יותר כדעת מלבי"ם, שתהליך הכפרה נחלק לשניים: בראש חודש ניסן הכפרה היא על חטאים במזיד, ובשביעי בו – על עברות שנעשו בשוגג.
 
ב. קורבנות חג הפסח
לאחר השלמת שני שלבי הכפרה הנזכרים, אנו מגיעים לחג עצמו:
(כא) בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח חָג שְׁבֻעוֹת[7] יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:[8] (כב) וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת: (כג) וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַה' שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם: (כד) וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה:
לאחר תהליך הכפרה של הראשון לחודש והשבעה בו, שבו מוזכר רק הכוהן העושה את הקורבנות, כאשר מגיעים לחג עצמו הדגש הוא על הנשיא. לצד האזכור של קורבן הפסח ומצוות אכילת מצה, יש כאן כמה חידושים ביחס לאמור בתורה, וכזכור "חדוש יהיה בקרבנות לעתיד" (רד"ק לפס' כב). ראשית, הנשיא מקריב פר חטאת, קורבן שאינו נזכר כלל בתורה. מן הפסוק נראה שגם קורבן זה הוא ביום ארבעה עשר, יום הקרבת הפסח, ואף כאן באה לשון דומה לעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים: המילים "בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ" מקבילות ל"וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט"ז, יז). נראה שקורבן זה משלים את תהליך הכפרה שהתחיל באחד לחודש ונמשך בשבעה בו. ההדגשה המיוחדת שזהו קורבן של הנשיא מבטאת שהוא אחראי לא רק על ההנהגה הלאומית של עם ישראל, אלא גם על ההנהגה הרוחנית שלו, והכתוב מקביל את האחריות הזאת לתפקידו של הכוהן הגדול. המעמד הייחודי הזה של הנשיא הוא המשך ישיר לאמור לעיל, בפס' יז, על תפקידו המיוחד בהקרבת הקורבנות במועדים.
החידוש בנושא הקורבנות בפרקנו גדל עוד יותר כשמשווים בין האמור כאן על קורבנות ימי החג לבין האמור בתורה בפרשת המוספים:
יחזקאל מ"ה
במדבר כ"ח
(כג) וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַה' שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם:
(יט) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם... (כב) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם... (כד) כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים...
(כד) וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה:
(כ) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ:
לכאורה היה ניתן לומר שזוהי, ביסודו של דבר, אותה מערכת קורבנות, העומדת אף היא, כעניינים רבים אחרים בפרקים אלו, בסימן של ריבוי ותוספת קדושה: שבעה פרים במקום שניים, ושבעה אילים במקום איל אחד. הוא הדין למנחות הנלוות לקורבנות: איפה שלמה והין שמן לכל פר ולכל איל, במקום שלושה עשרונים[9] סולת וחצי הין שמן לכל פר ושני עשרונים סולת ושליש הין שמן לכל איל, כנאמר בתורה.[10] רק שעיר החטאת אחד הוא בשתי הפרשות. אלא שאם כן, קשה להבין מדוע השמיטה הנבואה את שבעת הכבשים האמורים בתורה: אם תתבטא תוספת הקדושה לעתיד לבוא גם בריבוי קורבנות, מה ההצדקה לפחות ממספר הכבשים האמור בתורה?
אשר על כן, נראה שהקורבנות המפורטים כאן אינם תחליף לקורבנות המוסף האמורים בתורה, שהם חובת הציבור ומוקרבים בידי הכוהנים, כי אם מערכת קורבנות נוספת, המוטלת כציווי מיוחד על הנשיא.
בדרך זו ניתן להבין גם את האמור בפסוק האחרון בפרק, העוסק בחג הסוכות:
(כה) בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֶּחָג יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים כַּחַטָּאת כָּעֹלָה וְכַמִּנְחָה וְכַשָּׁמֶן:
לפי האמור כאן, בשבעת ימי חג הסוכות יוקרבו אותם קורבנות שיוקרבו בחג הפסח. אם מבינים שמדובר במוספי החג, שוב מתעורר קושי, שכן בניגוד לחג הפסח – שכפי שראינו, הקורבנות שבפרקנו מרובים יחסית למוספיו האמורים בתורה – בחג הסוכות יחסר דווקא המרכיב המרכזי המאפיין את קורבנות המוסף שלו: ריבוי הפרים, משלושה עשר ביום הראשון ועד שבעה ביום השביעי (במדבר כ"ט, יב–לד). ברם, אם מבינים שמדובר כאן במערכת קורבנות מיוחדת לנשיא, הנוספת על הקורבנות האמורים בתורה, לא יהיה כל קושי.
כך יובן גם מדוע אין הנבואה מזכירה כלל את שאר הימים שיש בהם קורבן מוסף: חג השבועות, אחד בחודש השביעי, יום הכיפורים ושמיני עצרת. מאחר שאין עניינו של הפרק לחזור ולצוות על מה שנאמר בתורה, אלא רק לחדש על מערכת הקורבנות המיוחדת לנשיא, המסקנה הפשוטה היא שקורבנות מיוחדים אלו נוהגים רק בפסח ובסוכות, ולא בשאר המועדים.
עדיין עלינו לבאר מדוע באמת יוחדו קורבנות הנשיא לפסח ולסוכות דווקא. נראה שקורבנות אלו נועדו להביא לידי ביטוי את מעמדו של הנשיא כמייצג את עם ישראל לפני ה'. אשר על כן אין הם נוהגים באחד בחודש השביעי וביום הכיפורים, שהעם אינו נוטל בהם חלק משמעותי, כי אם ברגלים, בשעה שהעם כולו עולה למקדש. ומסתבר שלשם הדגשת מעמדו המיוחד של הנשיא די בעריכת שני מעמדות, אחת לחצי שנה, ולכן אין צורך בקורבנות אלו בחג השבועות.
 
[1]   אומנם הציווי מופנה ליחזקאל, אך נראה שיחזקאל מסמל כאן את עם ישראל כולו, או לפחות את כלל הכוהנים, וראו דברינו בסוף פרק מ"ג.
[2]   מסתבר שגם כאן, כמו לעיל מ"ג, כ, הכוונה "אֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה" הגדולה של המזבח, ראו הערתנו שם.
[3]   בסוף אותה סוגיה נאמר: "אמר רב יהודה אמר רב: זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלה שלש מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשו". אך הגמרא איננה מביאה את דרשותיו של חנינא בן חזקיה, ואין אנו יודעים באיזו דרך יישב את הפערים שבין ספר יחזקאל לבין האמור בתורה.
[4]   כזכור, הצירוף 'ראש השנה' מופיע במקרא רק בספר יחזקאל (לעיל מ', א), וכבר הערנו שם שהכוונה לתחילת חודש ניסן.
[5]   על הציווי על קורבן ראש חודש – "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה'..." (במדבר כ"ח, יא) – כתב ראב"ע: "אמר ר' משה הכהן הספרדי נ"ע שפירושו: חדש ניסן, כי כן כתוב 'ראשון הוא לכם', ואחר כן אמר 'זאת עולת חדש בחדשו' (שם, יד), שיעשו כן בכל חדש, על כן הוסיף 'לחדשי השנה' (שם). ופירושו נכון הוא". לדבריו, כבר בתורה נאמרה פרשת קורבן ראש חודש בראש ובראשונה על ראש חודש ניסן, ורק בסופה נאמר שכך נוהגים בכל ראש חודש. גם מפירוש זה ניכרת מעלתו המיוחדת של ראש חודש ניסן.
לאור זאת ניתן להבין מדוע ההגדה של פסח מעלה את האפשרות שמצוות סיפור יציאת מצרים תתחיל כבר בראש חודש ניסן: "יכול מראש חודש? תלמוד לומר: 'ביום ההוא' " (מקורה של הדרשה במכילתא דר' ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יז). בשל המעמד המיוחד של ראש חודש ניסן – "ראש חדשים", החודש שבו יצאו ישראל ממצרים – היה מקום לחשוב שמצוות סיפור יציאת מצרים מתחילה כבר בתחילת החודש.
[6]   ייתכן שהנתינה על מזוזת הבית ועל מזוזת שער החצר הפנימית קשורה לקורבן הפסח שנעשה ביציאה ממצרים, ונאמר בו: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת" (שמות י"ב, ז).
[7]   "שְׁבֻעוֹת"=שִׁבְעַת, כמו לעיל פס' ז: "לְעֻמּוֹת"=לעומת.
[8]   הפסוק מזכיר את לשון התורה: "וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה', וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל" (במדבר כ"ח, טז–יז). אומנם כאן לא נאמר במפורש שחג המצות מתחיל "בַחֲמִשָּׁה עָשָׂר", אך מסתבר שלכך הכוונה: לאחר הקרבת הפסח בארבעה עשר בחודש הראשון, מתחילים ביום חמישה עשר בו שבעת ימים שאוכלים בהם מצות.
[9]   'עישרון' הוא עשירית האיפה (השוו במדבר כ"ח, ה עם האמור בהמשך פרשת המוספים, למשל שם, יג ושם כ"ט, ד), שהיא המידה הקטנה שבמנחות (ויקרא ה', יא; ו', יג; במדבר ה', טו), והיא היא מידת העומר (שמות ט"ז, לו).
[10] בפרשת מוסף חג המצות (וכן במוספי שאר המועדים) מפורטות רק מידות הסולת של המנחות הנלוות לקורבנות המוסף. מידות השמן (וכן מידות נסכי היין, שאינם מוזכרים בספרנו, וראו מה שכתבנו על כך בפרק מ"ד) מפורטות בתחילת פרשת המוספים, בפרשת קורבן התמיד (במדבר כ"ח, א–ח) ובפרשת מוסף ראש חודש (שם, יא–טו), וכן בציווי הכללי בעניין זה בפרשת הנסכים: "מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן... לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד. אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין... וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַה'. וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין" (במדבר ט"ו, ד–ט).