פרק מ"ז / הנחל היוצא מן המקדש וגבולות הארץ

  • הרב אמנון בזק
א. הנחל
פרקי המקדש, מ'–מ"ו, היו עמוסים פרטים ותיאורים אדריכליים ועיסוק בתפקידיהם השונים של השותפים בעבודת המקדש. כעת, לקראת סיומה של יחידה זו, בא במפתיע תיאור טבע מופלא, המזכיר בסגנונו את נבואות הגאולה שביחידה הקודמת:
(א) וַיְשִׁבֵנִי[1] אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים[2] וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית[3] מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ: (ב) וַיּוֹצִאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים[4] מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית: (ג) בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם: (ד) וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם: (ה) וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ[5] נַחַל אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר: (ו) וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם וַיּוֹלִכֵנִי וַיְשִׁבֵנִי שְׂפַת הַנָּחַל:[6]
יחזקאל מובא אל מפתן הבית, אך הפעם לא כדי לראות את המקדש, אלא כדי לראות את מוצא המים ממנו. המים זורמים מן המקדש מזרחה, ומשם הם פונים דרומה, כדי לעקוף את המזבח, הנמצא ממזרח לבית (מ', מז). בכיוון זה המים ממשיכים בפסוק הבא: האיש מוציא את יחזקאל דרך שער הצפון אל שער המזרח של החצר החיצונה, ושם הוא רואה את המים מפכים מהעבר הדרומי של השער.[7] מכאן האיש מוליך את יחזקאל מזרחה לאורך המים. האיש מחזיק בידו 'קו' – כלי מדידה[8] – ומודד בו מרחקים של אלף אמה לאורך הנחל. לאחר אלף האמות הראשונות האיש מעביר את יחזקאל במים, וגובהם שם נמוך מאוד: "מֵי אָפְסָיִם".[9] לאחר עוד אלף אמות גובה מי הנחל עולה: "מַיִם בִּרְכָּיִם". לאחר עוד אלף – "מֵי מָתְנָיִם". ולאחר עוד אלף אמות, המים כבר גבוהים מכדי לעבור בהם. פלא בלתי-מוסבר זה מכין את יחזקאל לפלאים נוספים שיראה לאחר מכן: "וַיֹּאמֶר אֵלַי: הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם?". יחזקאל נקרא שלא להחמיץ את המראה המופלא.
(ז) בְּשׁוּבֵנִי[10] וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה: (ח) וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה[11] וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה[12] וּבָאוּ הַיָּמָּה[13] אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים[14] וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם:[15] (ט) וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם[16] יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל: (י) וְהָיָה עָמְדוּ[17] [יעמדו כתיב] עָלָיו דַּוָּגִים[18] מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים[19] יִהְיוּ לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם[20] כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל רַבָּה מְאֹד: (יא) בִּצֹּאתָו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ לְמֶלַח נִתָּנוּ:[21] (יב) וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר[22] כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה [והיו כתיב] פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה:
יחזקאל יושב על שפת הנחל, ורואה לפתע את העצים הרבים הנמצאים משני צדדיו.[23] האיש מיידע את יחזקאל על תוואי הנחל, היורד אל ים המלח, ועל סגולותיו המופלאות. מי הנחל ירפאו את מימי ים המלח, וכך יהפוך 'ים המוות' למקור חיים, כמעין בריאה מחודשת: "וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ" – בדומה ל"וַיֹּאמֶר אֱ‑לֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית א', כ). הים יימלא "דָּגָה רַבָּה מְאֹד", ודייגים רבים יפרסו את מצודותיהם על מנת לדוג מ"דְגַת הַיָּם" – צירוף המופיע רק כאן ובבראשית א' (פס' כו, כח), ורומז אפוא גם הוא לסיפור הבריאה. העצים שמשני צידי הנחל יהיו עצי מאכל מופלאים: פירותיהם לא ייתמו, והם ינובו מדי חודש בחודשו; ועליהם לא ייבלו, ואף תהיה בהם תועלת, שכן הם ישמשו לרפואה.
מלבד ההקבלות לסיפור הבריאה (בראשית א'), יש כאן גם רמזים לסיפור הגן בעדן (בראשית ב'). המים היוצאים מן המקדש מזרחה מזכירים את "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" (שם, י). והצמיחה המופלאה על שפת הנחל – "כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ" – מזכירה את עצי הגן: "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (שם, ט).
דווקא לאחר התיאור הארוך של המקדש והדגש החוזר ונשנה על ההרחקה של עם ישראל מן הקודש, יש חשיבות מיוחדת לאיזון העולה מן הציור המופלא שלפנינו. בסופו של דבר, ההרחקה היא לטובת עם ישראל. השמירה על קדושת המקדש שומרת גם על מה שיוצא ממנו – על הנחל המרפא והמפרה. בכך מודגש שהמקדש איננו רק מקום של עבודת ה', אלא גם מקור החיים של הארץ.[24]
 
ב. גבולות הארץ
לאחר היציאה מן המקדש בעקבות הנחל המשקה את הארץ יחזקאל חוזר לתיאור הסכמטי 'היבש', שמגיע כעת לחלקו האחרון: ארץ ישראל וחלוקתה. חלק זה נפתח בהתוויית גבולות הארץ:
(יג) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' גֵּה[25] גְבוּל אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֶת הָאָרֶץ לִשְׁנֵי עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יוֹסֵף חֲבָלִים:[26] (יד) וּנְחַלְתֶּם אוֹתָהּ אִישׁ כְּאָחִיו אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְתִתָּהּ לַאֲבֹתֵיכֶם וְנָפְלָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם בְּנַחֲלָה: (טו) וְזֶה גְּבוּל הָאָרֶץ לִפְאַת צָפוֹנָה מִן הַיָּם הַגָּדוֹל הַדֶּרֶךְ חֶתְלֹן לְבוֹא צְדָדָה: (טז) חֲמָת בֵּרוֹתָה סִבְרַיִם אֲשֶׁר בֵּין גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק וּבֵין גְּבוּל חֲמָת חָצֵר הַתִּיכוֹן אֲשֶׁר אֶל גְּבוּל חַוְרָן: (יז) וְהָיָה גְבוּל מִן הַיָּם חֲצַר עֵינוֹן גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק וְצָפוֹן צָפוֹנָה וּגְבוּל חֲמָת וְאֵת[27] פְּאַת צָפוֹן: (יח) וּפְאַת קָדִים מִבֵּין חַוְרָן וּמִבֵּין דַּמֶּשֶׂק וּמִבֵּין הַגִּלְעָד וּמִבֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַיַּרְדֵּן מִגְּבוּל עַל[28] הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי[29] תָּמֹדּוּ וְאֵת פְּאַת קָדִימָה: (יט) וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה מִתָּמָר עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֵת פְּאַת תֵּימָנָה נֶגְבָּה: (כ) וּפְאַת יָם הַיָּם הַגָּדוֹל מִגְּבוּל עַד נֹכַח לְבוֹא חֲמָת זֹאת פְּאַת יָם: (כא) וְחִלַּקְתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
הפתיחה כבר מכינה לקראת האמור בפרק הבא. שבטי ישראל ינחלו "אִישׁ כְּאָחִיו": "לא כהראשונה 'איש לפי פקודיו', אלא עכשיו כל השבטים שוין" (רש"י). שלא כחלוקת הארץ בימי יהושע, שנאמר בה "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ" (במדבר כ"ו, נד), לעתיד לבוא תיחלק הארץ שווה בשווה בין כל השבטים, כפי שנראה בפרק הבא.
תיאור גבולות הארץ מזכיר את התיאור שבספר במדבר (פרק ל"ד), אך בכמה וכמה הבדלים. ההבדל הבולט ביותר הוא שהתורה מתחילה בגבול הדרומי, ממשיכה במערבי ובצפוני ומסיימת במזרחי, וכאן הסדר הפוך: יחזקאל פותח בגבול הצפוני, ממשיך במזרחי ובדרומי ומסיים במערבי. נראה שהתיאור בתורה הוא מנקודת מבטם של בני ישראל, שהיו באותה עת מדרום לארץ; וגם התיאור כאן מתחיל מנקודת מבטם של עם ישראל, דהיינו מבבל שמצפון לה.
כעת נשווה את הגבולות שביחזקאל עם הגבולות שבתורה, על פי הסדר ביחזקאל. נפתח בגבול הצפוני:
יחזקאל מ"ז
במדבר ל"ד
(טו) וְזֶה גְּבוּל הָאָרֶץ לִפְאַת צָפוֹנָה מִן הַיָּם הַגָּדוֹל הַדֶּרֶךְ חֶתְלֹן לְבוֹא צְדָדָה: (טז) חֲמָת בֵּרוֹתָה סִבְרַיִם אֲשֶׁר בֵּין גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק וּבֵין גְּבוּל חֲמָת חָצֵר הַתִּיכוֹן אֲשֶׁר אֶל גְּבוּל חַוְרָן: (יז) וְהָיָה גְבוּל מִן הַיָּם חֲצַר עֵינוֹן גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק וְצָפוֹן צָפוֹנָה וּגְבוּל חֲמָת וְאֵת פְּאַת צָפוֹן:
(ז) וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר: (ח) מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה: (ט) וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן:
בשני התיאורים קו הגבול הצפוני משתרע בין הים הגדול לבין חצר עינן. יחזקאל מציין יחידות גבול שהיו מוכרות בימיו, ומן הסתם לא היו מוגדרות בצורה זו בזמן התורה, כמו "גבול דמשק", "גבול חמת" ו"גבול חורן". מקצת השמות נותרו כשהיו, ומקצתם הוחלפו בשמות אחרים.
בתיאור הגבול המזרחי ההבדלים בולטים יותר:
יחזקאל מ"ז
במדבר ל"ד
(יח) וּפְאַת קָדִים מִבֵּין חַוְרָן וּמִבֵּין דַּמֶּשֶׂק וּמִבֵּין הַגִּלְעָד וּמִבֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַיַּרְדֵּן מִגְּבוּל עַל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי תָּמֹדּוּ וְאֵת פְּאַת קָדִימָה:
(י) וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה: (יא) וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה: (יב) וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח...
ספר במדבר מציין נקודות מוגדרות לאורך קו הגבול הזה, ואילו יחזקאל מתאר אותו באמצעות אזורים נרחבים יותר, ובתוך כך מעיר שהירדן הוא הגבול שבין ארץ ישראל ובין הגלעד.
מכאן נעבור אל הגבול הדרומי:
יחזקאל מ"ז
במדבר ל"ד
(יט) וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה מִתָּמָר עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֵת פְּאַת תֵּימָנָה נֶגְבָּה:
(ג) וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה: (ד) וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה: (ה) וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה:
בגבול זה הפער בין התיאורים גדול עוד יותר. התורה מציינת לא פחות משמונה מקומות שונים מקצה ים המלח שבמזרח ועד הים שבמערב, ואילו בפרקנו התיאור קצר מאוד ומזכיר רק את תמר, שאינה מוכרת ממקום אחר, ואת מי מריבות קדש, היא קדש ברנע[30] הנזכרת בבמדבר.
הגבול המערבי:
יחזקאל מ"ז
במדבר ל"ד
(כ) וּפְאַת יָם הַיָּם הַגָּדוֹל מִגְּבוּל עַד נֹכַח לְבוֹא חֲמָת זֹאת פְּאַת יָם:
(ו) וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם:
הגבול המערבי הוא הים התיכון – המכונה בתורה "הים הגדול" – ולכן אין צורך להאריך בתיאורו, והוא דומה למדיי בשני המקומות. בכך תם תיאור גבולות הארץ. ואולם, הפרק מסיים בחידוש גדול ביחס לאמור בתורה.
 
ג. נחלות הגרים
כעת מתחדש, שלעתיד לבוא תהיה גם לגרים נחלה בארץ:
(כב) וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (כג) וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
הגרים שייטמעו בעם ישראל יקבלו נחלה בארץ, איש איש בנחלת השבט שאיתו הוא גר. אומנם קביעה זו נוגעת רק לגרים שכבר הולידו בנים, ונעשו חלק מן העם ממש, אך עדיין יש בכך חידוש גדול. הלשון "וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" מזכירה את לשון התורה "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" (ויקרא י"ט, לד), ושם הוסיפה התורה וציוותה: "וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם", אך עדיין לא דובר שם על נתינת נחלות. במובן מסוים הפסוקים כאן מזכירים את הפסוקים בפרשת בהר: "וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ" (ויקרא כ"ה, מה–מו). אך הדמיון הלשוני רק מחדד את השוני: בתורה נאמר שניתן להפוך את הגרים לאחוזה ולהנחילם לבנים, ואילו כעת נאמר שהם עצמם יקבלו נחלה, כשאר האזרחים. זכות זו אכן הופכת את הגרים לשווים לתושבי הארץ.
 
[1]   האיש שהדריך את יחזקאל במהלך כל הסיור משיב אותו כעת מבתי המבשלים שבזוויות החצר החיצונה, שבהם היה בסוף הפרק הקודם.
[2]   מכיוון שהבית פונה קדמה מזרחה, גם המים יוצאים מפתחו בכיוון זה.
[3]   "כתף הבית הימנית" היא כתף הבית הדרומית. במקרא שמאל היא מילה נרדפת לצפון, וימין – לדרום. ראו הערתנו לעיל ד', ו.
[4]   "ו'מפכים' פירושו 'יוצאין' לפי ענינו. וכן תרגם יונתן: 'ונפקין' " (רד"ק).
[5]   נראה שהכוונה למים שלא ניתן לעוברם אלא בשחייה. השוו ישעיהו כ"ה, יא: "וּפֵרַשׂ יָדָיו בְּקִרְבּוֹ כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת", ותהילים ו', ז: "אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי".
[6]   רד"ק: "הוליכני והוציאני מן המים והושיבני על שפת הנחל שהכניסני ממנו אל המים".
[7]   לדעת רוב המפרשים, האיש הוציא את יחזקאל דרך שני שערי הצפון, הפנימי והחיצון, ואז הם הקיפו את מתחם הר הבית מן החוץ ("דרך חוץ"), עד שהגיעו לצד החיצוני של שער המזרח החיצון. לפי פירוש זה, כנראה נשמרו גם במראה הנבואה הכללים ששער המזרח החיצון יהיה סגור לעולם (מ"ד, א–ב), וגם שער המזרח הפנימי לא ייפתח אלא בשבתות ובראשי חודשים (מ"ו, א).
[8]   והוא כנראה פתיל הפשתים הנזכר לעיל מ', ג (רד"ק). וראו גם מל"א ז', כג; ירמיהו ל"א, לח ובמפרשים שם.
[9]   רש"י פירש (על פי תרגום יונתן) שאלו מים המגיעים עד גובה הקרסוליים, והדבר עולה בקנה אחד עם המידות הבאות לאחר מכן: "מַיִם בִּרְכָּיִם" ו"מֵי מָתְנָיִם". בדומה לכך ביאר בעל המצודות (בעקבות המדקדקים מנחם בן סרוק ור"י אבן ג'נאח) ש"מֵי אָפְסָיִם" הם מים המכסים את 'פס הרגל', כלומר את כף הרגל (כשם שכף היד נקראת גם 'פס היד' [ראו דניאל ה', ה] או 'פיסת היד' [יומא פז ע"א]). לחלופין, ייתכן שהשורש של "אָפְסָיִם" הוא אפ"ס, והכוונה: מים מועטים, כמו: "אָפֵס כָּסֶף" (בראשית מ"ז, טו–טז), "וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" (דברים ל"ב, לו).
[10]  "בְּשׁוּבֵנִי"=כשישבתי, וזוהי גרירה מהפסוק הקודם: "וַיְשִׁבֵנִי שְׂפַת הַנָּחַל".
[11]  צירוף יחידאי, וכנראה פירושו: המחוז המזרחי, דהיינו האזור שממזרח לירושלים. על 'גליל' או 'גלילה' במובן מחוז, אזור, ראו יהושע י"ג, ב; כ"ב, י–יא; יואל ד', ד.
[12]  "הערבה" היא אזור בקעת הירדן, כעולה ממל"ב כ"ה, ד.
[13]  הכוונה לים המלח, הנקרא גם "ים הערבה" (דברים ג', יז).
[14]  מילים קשות. ייתכן שהכוונה שהמים יוצאים אל הים. ואולי יש לפרש שמי הנחל המתוקים גורמים למים המלוחים של ים המלח לצאת ממנו ותופסים את מקומם.
[15]  'ריפוי מים' משמעו הפיכת מים רעים למים ראויים לשתייה, כמו בסיפור על אלישע ביריחו: "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו. וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר" (מל"ב ב', יט–כב).
המילה "וְנִרְפּאוּ" היא מן השורש רפ"א, מגזרת ל"א, אך על פי הניקוד הא' רפה, ויש לקרוא 'וְנִרְפּוּ', על דרך גזרת ל"י. נטיית פעלים מגזרת ל"א על דרך גזרת ל"י היא תופעה נפוצה ביותר בלשון חכמים, אבל יש לה גם כמה וכמה דוגמאות במקרא, כגון בפסוקים ממלכים שהובאו לעיל, וכן: "לְמַלֹּאת" (שמות ל"א, ה); "יִתְחַטָּא" (במדבר י"ט, יב, יג, כ); "וְהִתְנַבִּיתָ" (שמ"א י', ו); "כָּלִאתִי" (תהלים קי"ט, קא); "שְׂנֹאת" (משלי ח', יג); ועוד.
[16]  לשון הריבוי "נַחֲלַיִם" הולמת את הנחל הזה, ההולך וגדל כל הזמן; או שלקראת השפך שלו לים יתפצל הנחל לשניים.
[17]  צירוף המילה "והיה" עם פועל הוא יוצא דופן, ויש כדוגמתו גם להלן פס' כב: "וְהָיָה תַּפִּלוּ".
[18]  "דַּוָּגִים"=דייגים, כנוסחת הכתיב בירמיהו ט"ז, טז: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ לְדַיָּגִים [לדוגים כתיב] רַבִּים נְאֻם ה' וְדִיגוּם".
[19]  בין שני המקומות האלה ישטחו הדייגים חרמים – רשתות, מכמורות. לעיל כ"ו, ה נאמר בפורענותה של צור: "מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה בְּתוֹךְ הַיָּם". עבור צור, השוקקת חיים ומסחר, הפיכתה למשטח חרמים היא קללה. לגבי ים המלח – ים המוות – שטיחת מצודות לדגים היא סימן ברכה.
[20]  "למינים הרבה תהיה דגתם. 'למינה' – לשון רוב מינים" (רש"י).
[21]  שלא כמי ים המלח עצמו, המים בביצות ובגבאים (=גבים) הסמוכים לו יישארו מלוחים, על מנת שימשיכו לשמש לייצור מלח.
[22]  מדי חודש יצמיח העץ ביכורים חדשים, כלומר מחזור חדש של פירות.
[23]  לדעת רד"ק, העצים צמחו בזמן שישב על שפת הנחל, ולא היו שם קודם לכן, ומכאן ההפתעה הרמוזה במילה "והנה".
[24]  הרעיון שנחל יצא מן המקדש ויפרה את הארץ מופיע בקצרה גם אצל נביאים אחרים. הנביא יואל (ד', יח) אומר: "וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים", והנביא זכריה (י"ד, ח) ניבא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה". אבל נבואתו של יחזקאל מפורטת הרבה יותר, וכוללת מרכיבים רבים שאינם מופיעים בשום נבואה אחרת.
[25]  "גה"=זה. על חילופי ג' וז' עמדנו לעיל כ"ה, ז.
[26]  רד"ק: "שבט יוסף יקח שני חלקים, כמו שהיה מקדם". נחלה נקראת 'חבל' (ראו למשל דברים ל"ב, ט; תהילים ט"ז, ו), כי היא נמדדת בחבל (ראו עמוס ז', יז ומיכה ב', ה).
[27]  נראה שיש להבין את המילה "ואת" כאן ובפס' יח–יט במובן "זאת", כמו בפס' כ.
[28]  "על" במובן 'עד'.
[29]  ים המלח, הנמצא במזרח (קדם), וראו זכריה י"ד, ח: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן".
[30]  ראו במדבר כ', א, יג; כ"ז, יד.