ויגש | מצרים: ממדינה קפיטליסטית למדינה סוציאליסטית

ספר בראשית פרק מז חלק 4

(יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב: (יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה: (טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף: (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף: (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא: (יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ: (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם: (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ: (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם: (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם: (כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה: (כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה: (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:

ביחידה זו מתוארים מספר שלבים בתהליך הפיכתה של מצרים ממדינה קפיטליסטית למדינה קומוניסטית.

מדיניות האוצר של מצרים היתה שאין ארוחות חינם. מי שהיה מעוניין לשבור לו אוכל היה עליו לשלם בעבור כך. בשלב מסויים תם הכסף והאוכל נקנה ברכוש: בסוסים ובחמורים בצאן ובבקר. השלב הזה נמשך שנה תמימה. בשלב הבא יוסף קונה את המצרים ואת אדמתם על פי הצעתם. מהלך זה דרש נישול כל המצרים מקרקעותיהם והעברתם לערים. הסכם העבודה היה כך: חמישית מהתבואה הלכה לפרעה והנותר הלך למצרים למחייתם ולהמשך עבודתם. אין ספק שהמורווח הגדול מכל המהלך הוא פרעה. פרעה הפך משליט לבעלי מצרים. נתיניו אינם רק אזרחים כי אם עבדים. יוסף צלח את המשבר: לא רק שמעמדו של פרעה לא נחלש הוא אף התחזק, ברכת יעקב לפרעה התקיימה והתממשה. כאמור, כל המהלך בנוי מכמה שלבים שמעניין לנתח אותם כל אחד בפני עצמו וכמכלול. נציג את הדברים בטבלה:

בפתח השלב השני מבקשים מצרים מתנת חינם "הבה לנו לחם ולמה נמות לנגדך" או שאתה מנהיג מדיניות של רווחה או שאנחנו מתים. אבל יוסף מפקפק בדבריהם: אם אכן אזל הכסף ואינכם רוצים למות בואו שלמו לי במקניכם 'אם אפס כסף'. האמירה הזו ודאי מביעה חוסר אמון בטענות המצרים וכפי שכתב בעל העמק דבר:

אם אפס כסף. לא האמין להם ע"כ אמר אם אמת שכן הוא. הבו מקניכם ובזה הבחינה ברורה. שהרי לבעה"ב המקנה נחוץ יותר מכסף:

ולכן בשלב השני מצרים כבר אומרים לו: "לא נכחד מאדוני" איננו מחביאים ממך דבר[1], לא נשאר לנו כלום חוץ מגווייתנו ואדמתנו. על מנת להוכיח את דבריהם הם אינם מבקשים מתנת חינם אלא למכור את אדמתם וגופם לפרעה. כאן הם שוב משתמשים בטיעון של 'ולא נמות' אך הפעם הטיעון אינו בא מתוך בקשת רחמים אלא מתוך הצגת הרווחיות של המהלך. וכי מה יועיל לך מותנו ושממת האדמה מבלי עובד? כדאי לך לקנות אותנו כך גם רכושך יגדל וגם אנחנו נחיה ונוכל לעבד את אדמותיך. ואכן יוסף מנשל אותם מאדמתם בכדי להביע את משמעות המהלך[2] ומנסח עמם הסכם אריסות למעשה. למרות כל זאת מצרים מכירים לו תודה: "החייתנו! נמצא חן בעיני אדוני והיינו עבדים לפרעה". למרות שיוסף נוקט במדיניות קשה וחסרת אמון המצרים מכירים לו תודה על כך. ייתכן שתודעת המוות והפחד ממנו היא שגרמה להם לקבל ללא סייג כל תנאי.

קשה מאוד שלא להיזכר בחשדנות דומה מצידו של יוסף כלפי הבאים לשבור בעבר – הלא הם אחיו. דומה שיוסף שהיה חשדן בעבר כלפי אחיו מפנה את אותה חשדנות כלפי מצרים. אולי כעת מעוניין יוסף לתקן את יחסו העויין כלפי אחיו ולכן הוא מכלכל אותם עד בלי די בעוד שכלפי העם המצרי הוא נוהג ביד קשה וחשדנית. יחסו זה של יוסף מציב אותו במקום נפשי שונה ממה שחש בעבר. ביטוי לכך נמצא דוקא בסוף הספר בפרק נ (טו - כא):

            וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע             אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:             וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל           תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם:

נשים לב שהאחים מציעים ליוסף בדיוק מה שהציעו לו המצרים קודם לכן "הננו לך לעבדים" והוא לעומת זאת מסביר להם שהיחס השתנה "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם".

כאמור, מי שלא נכלל בכל המהלך הזה היו מן הצד האחד בני ישראל שיוסף הבטיח להם "אנכי אכלכל אתם ואת טפכם", ומן הצד השני, אליטת הכהנים המצרית שפרעה התחייב לזון אותם בחינם. ואם כן בעלי האדמות היחידים שנותרו במצרים היו הכהנים מחד ובני ישראל מאידך. שתי הקבוצות הללו נוטלות חלק משמעותי בחייו של יוסף: יוסף הוא בנו של יעקב מחד אמנם אשתו היא אסנת בת פוטיפרע כהן און ומתייחסת לשכבת הכהנים הבכירה. לקמן נראה כיצד הקשר המשפחתי והכלכלה של שתי האוכלוסיות הללו עשויות להשפיע על מהלכיו של יוסף.

מכל מקום, העובדה שבני ישראל נהנים מרווחה כלכלית גורמת בסופו של דבר להחזרתם לארץ גושן וכפי שכותב ר' יוסף בכור שור (מז, כז):

ויאחזו בה - כי כל הארץ היתה לפרעה, ונתנה להם, והרי היא להם לאחוזה, כי הם לא מכרו כלום, כי כמו שלא מכרו הכהנים שהיה להם חוק מאת פרעה, כך יוסף כלכל אחיו ולא מכרו כלום, והיתה הארץ להם לאחוזה.  

במסגרת הטרנספר של העם למרכזי הערים, הועברו בני ישראל לשדות מה שנקרא היום חילופי קרקעות. מדוע לא נשארו בני ישראל בארץ רעמסס? יתרון המגורים בארץ גושן בשעה שכל תושביה המצרים עוברים למרכזי הערים ברור: בני ישראל יוכלו להתיישב שם מבלי להתערות בחברה המצרית הצפופה. הם יוכלו לקיים שם את חייהם המשפחתיים בשקט ובשלווה תוך מתן סעד כלכלי רציני מעם יוסף. אמנם המפרשים הוסיפו שיקול נוסף משמעותי:

רצה יעקב להתישב בארץ גושן ולא במצרים ממש אשר שם המלכות לבל יעשו מהם גזברים ושלטונים:

יעקב חשש מן ההתערות בחברה המצרית. הוא ראה היטב מה שקרה ליוסף ולכן החליט שאת שאר משפחתו הוא ירחיק לארץ גושן. לעומת ההתיישבות הראשונית בארץ רעמסס עליה נאמר:

וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה:

מי שעומד מאחרי ההתיישבות בארץ גושן אינו יוסף כי אם ישראל:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:

 מבחינתו של יוסף אין סתירה במגוריו בקרבת המצרים. השילוב הזה מצוי אצלו במשפחה באורח קבע: בניו הם נכדים משותפים ליעקב ולפוטיפרע כהן און. אמנם מבחינתו של יעקב הדבר הוא בגדר בל ימצא. השהייה הארוכה בבית לבן כאשר הוא תחת חסותו הספיקה לו, יעקב מסרב להיות תחת השפעתו של פרעה והמצרים ומבקש לעבור למקום בו תינתן לבניו ולמשפחתו עצמאות אם לא פוליטית לפחות חברתית.