ויחי | ברכות יעקב לבניו ומיקוד בברכת ראובן

ספר בראשית פרק מט

(א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: (ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:

1. (ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: (ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ         אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:

2. (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

3. (ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: (ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ: (י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים: (יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה: (יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב:

4. (יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן:

5. (יד) יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם: (טו) וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד:

6. (טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (יז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר: (יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה:

7. (יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב:

8. (כ) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ:

9. (כא) נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר:

10. (כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר: (כג) וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים: (כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל: (כה) מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם: (כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו:

11. (כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:

(כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם: (כט) וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: (ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: (לא) שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה: (לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת: (לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

 

בברכות יעקב נמצא על פי האמור בראש הפרשה: חזון וצוואה. מחד, יעקב אומר לבניו את שיקרה אותם באחרית הימים ומאידך הוא אומר להם שמעו אל ישראל אביכם. מצד הכתיב ניתן למצוא את הצוואה גם בפסוק הראשון: יעקב לא אומר להם את אשר יקרה אותם כי אם את אשר "יקרא אתכם" כביכול מישהו יקרא אתכם דהיינו יצוה אתכם דוגמת האמור בספר משלי פרק א:

            (כד) יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב: (כה) וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם:

כפל המשמעות שבמילה יקרא: מה שיקרה ומה שיקרא לנו לעשות, נמצא גם בפסוק הבא שמכיל בתוכו שתי שמועות:

1.        הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב  - לשמוע מ...

2.        וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם: - לשמוע אל

שמעו מה יקרה ושמעו מה יקרא. בעצם יעקב מודיע לבניו קצת מן המאורעות שיפקדו אותם וכיצד עליהם לנהוג אז. מתוך תפיסה זו ניגש לבאר את ברכות יעקב לבניו. השיעור נעסוק בברכת ראובן ובשיעורים הבאים נעסוק בביאור כל ברכה כשלעצמה:

ברכת ראובן:

            (ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: (ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ            מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:

יעקב מודע לתכונותיו של ראובן בכורו: כחי וראשית אוני. יתר שאת ויתר עז. ניתן לך עודף שאת ועודף עוז. העוז ברור מה הוא, מה היא השאת? השאת היא הסלחנות:

כפי שנראה מן האמור בבראשית פרק ד ז:

            הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ

ובספר משלי פרק יח ה:

            שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט

לראובן ניתן עודף בשתי התכונות, כך מבין יעקב: עודף עזות ועודף סלחנות. את שתי התכונות שלו פגשנו גם במעשה בלהה שם התגלתה עזותו של ראובן ובמכירת יוסף גילינו את יכולת הסלחנות שלו ליוסף ואת דאגתו לאביו יעקב[1]. יעקב מודע לתכונותיו הקיצוניות של ראובן ומבקש ממנו לנהוג במתינות בטרם יחליט כיצד לנהוג בשאת או בעז. הדבר היחידי שלא טוב שיהיה לך ממנו עודף הוא הפחז כמים שאותו אל תותר, כי אז לא תוכל לבחור את דרכך הנכונה בין שתי התכונות הללו. יעקב מציין את אותו אירוע מביש בו ראובן עלה על משכבי אביו, באותו אירוע ראובן לא רק עלה על משכבי אביו אלא אז[2] חילל את יצועו: מאז יעקב לא בא יותר אל בלהה כי יצועו חולל. מהי משמעות חילול היצועים? פשר הביטוי כנראה יוסבר על פי האמור בספר ויקרא פרק יט פס' כט:

            אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה

חיללת את יצועי. מאז לא יכולתי לבוא יותר אל בלהה.

יעקב מזכיר לראובן את אותו מעשה ורואה בו דוגמא למצב שראובן לא מסוגל לבחור ולאזן בין ה'שאת' ל'עז' משום שנהג בפחזות. נשים לב שלמשפט שמבטא את התנהגותו הפסולה של ראובן במעשה בלהה ישנם שני חלקים:

כי                 עלית משכבי אביך                            אז                            חיללת יצועי עלה[3]

בשתי קצוות המשפט מצוי השורש 'עלה'. העליה של ראובן על משכבי אביו גרמה לעליית יצועי יעקב. עליית ראובן על משכבי אביו ברורה, אבל מהי עליית יצועו? המפרשים הסבירו שעליית יצועי משמעותה: הסתלקות היצועים דוגמת האמור בתהילים פרק קב פס' כה:

            אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתיך

מאז שראובן חילל את יצועי אביו, פרש יעקב ממנה מכיון שנבעלה לאחר ונסתלקו – עלו - יצועיו. את האיסור להחזיר גרושתו לאחר שנבעלה לאחר (דברים כד ד) מסביר הרמב"ן:

            כי כאשר ידעה איש אחר תחשב לו טמאה

זו גם התפיסה של יעקב ולכן יצועו שחולל עלה ממנו, שהרי מכאן ואילך פרש מבלהה. וכאן רומז יעקב לסכלותו של ראובן בכך שנהג בחפזון: ברגע קטן וחפוז בו נתמלא עזות ועלה על משכבי אביו גרם לעקרותו עולמית. שים לב לדברים שאתה עושה, אומר יעקב לראובן, ההשלכות שלהן אינן כאן ועכשיו אלא לנצח נצחים.

עוד דבר שיש לשים לב אליו הוא ההבדל שבין שני חלקי המשפט: בחלק הראשון יעקב מתאר את מעשה ראובן כ'עלית משכבי אביך' בחלק זה של המשפט יעקב מעניק את מילות השיוך לראובן. יעקב בכוונה לא אומר 'עלית על משכבי' כדי לרמז על כך שכפי ששיוך המילה משכב ליעקב נעדר, כך גם דמותו של יעקב נעדרה ממחשבתו של ראובן בשעה שעשה את מעשהו. כאילו מבחינתו של ראובן המיטה אמנם של אבא אבל גם האבא הוא שלו ומותר לו לעלות עליה, ראובן ראה רק את עצמו. הביטוי 'משכבי אביך' הוא כמובן תמוה: כאילו יש לראובן אבא אחר חוץ מיעקב.. ודאי שיעקב לא התכוין לומר כך אלא התכוין לומר שראובן בא על בלהה וצייר לעצמו איזשהו אבא דמיוני משלו שישלים עם מעשיו, הוא כמובן לא חשב על יעקב באותה שעה. אמנם בחלקו השני של המשפט בו יעקב מתאר את תוצאות מעשיו של ראובן דוקא שם יעקב אומר: "חללת יצועי" אלו לא היו משכבי אביך, שרצית לצייר לעצמך אלא יצועי! פגעת בי בסופו של דבר ובפחזותך לא נתת את ליבך לכך מלכתחילה. ואם כן פחזותו של ראובן מביאה לשני חוליים מרכזיים באישיותו:

1.        ראובן לא מבין את ההשלכות החמורות של מעשיו

2.        ראובן רואה רק את עצמו ולא אחרים

ניתן להבחין בהתנהגותו הפוחזת של ראובן ושבטו גם במקומות אחרים במקרא על שני המאפיינים השליליים שמתלוים אליה. כאשר בני ראובן מבקשים ממשה (במדבר לב,ה):

            וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:

משה נוזף בהם בדיוק באותו אופן שיעקב נוזף בראובן כאן:

             (ו) וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: (ז) וְלָמָּה תְנִואוּן       {תְנִיאוּן} אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהֹוָה: (ח) כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי           אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ:... (יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהֹוָה אֶל יִשְׂרָאֵל: (טו) כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה:

תיזהרו, אומר משה לבני ראובן, מלעשות מעשה שכביכול הוא תמים אך השלכותיו יכולות להיות חמורות וקשות שיקח הרבה זמן להשתקם מהן. אל תסתכלו רק על המשבצת המצומצמת והרגעית של להישאר במקום מקנה, תבינו מה ההשלכות של מעשה כזה על עם שלם. ואכן בני ראובן באים עם הצעה מאוזנת יותר: הצעה שיש בה את העז של להשאר בעבר הירדן ואת השאת של נחלץ חשים:

            (טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: (יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי        בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ: (יח) לֹא    נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ:

ואז משה מסכים לדבריהם ואומר:

            (כ) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהֹוָה לַמִּלְחָמָה:... (כב) וְנִכְבְּשָׁה    הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהֹוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי          יְהֹוָה:

אירוע דומה נמצא בסוף ספר יהושע (כב, י) שלאחר הכיבוש חוזרים בני ראובן אל נחלתם:

            וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל    הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה:

גם כאן בני ראובן לא מבינים את המשמעות של בניית מזבח כזה ואכן עם ישראל עולים עליהם לצבא ואומרים:

            (יז) הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת יְהֹוָה: (יח)           וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּיהֹוָה וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף:...    (כ) הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ:

שוב עולה טענת האחריות להשלכות הקולקטיביות. מעשיכם לא משפיעים רק על עצמכם כי אם על כל כלל ישראל. לאחר שהם מסבירים להם שכוונתם היתה טהורה:

            (כו) וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח: (כז) כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם      וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְהֹוָה לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם         מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּיהֹוָה:

ובני ישראל שבים כלעומת שבאו, קוראים בני ראובן למזבח:

            (לד) וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי יְהֹוָה הָאֱלֹהִים:

כנראה בכדי למנוע את הטעות להבא. בשני המקרים הללו בני ראובן (וגם בני גד) לא מודעים להשלכות של מעשיהם, הם מרוכזים בעצמם ולא מודעים להשפעת מעשיהם על כלל ישראל. שני המעשים הללו נעשים בחפזון:

            1. בראותם את ארצם, בני גד וראובן לא מחכים ומיד מבקשים להתנחל בעבר הירדן המזרחי:

                        (א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד                   וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: (ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר                הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי   הָעֵדָה לֵאמֹר:... (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת                       לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ             אֶת הַיַּרְדֵּן:

            משה רבינו מציע להם לחכות קצת עד אחר הכיבוש בכדי לשלול את ההשלכות החמורות             שעשויות להיות להתנחלות כזאת.

            2. המזבח הוקם מיד עם חזרתם כפי שמסופר שם:

                        (ט) וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ               כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה: (י)                 וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם                       מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה:

            אלמלי שמעו בני ראובן בקול ישראל אביהם, ייתכן ששני האירועים המביכים הללו היו נחסכים.