דילוג לתוכן העיקרי

ויחי | צוואת יעקב לבניו

קובץ טקסט

ספר בראשית פרק מט – צואת יעקב לבניו

(כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם: (כט) וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: (ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: (לא) שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה: (לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת: (לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

פסוקי הסיכום של ברכות יעקב מציגים תפיסה שונה לגבי כל המעמד. ראשית כל, לקורא מוענקת תחושה שהפסוקים נכתבים במבט לאחור – לאחר זמן. בניו של יעקב מתוארים כ'שבטי ישראל' – כינוי שניתן להם רק בהמשך התורה כאשר תגדל המשפחה ותהיה לעם. בספר בראשית כינוי זה מוזכר רק 3 פעמים ושלושתם בפרקנו ('לא יסור שבט מיהודה', 'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל', 'כל אלה שבטי ישראל'). בפסוק הפותח את הברכות, ההסתכלות של הקורא מתמקדת ביעקב: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו. ואילו בפסוק החותם אותן ההסתכלות של הקורא מתמקדת בבניו: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. המעבר הזה, מקנה לנו הקוראים את התחושה שהשתנה כאן משהו, עברנו מדור האבות לדור הבנים. עובדה זו מצטרפת לעובדה הקודמת כי גם הבנים כבר לא נקראים בני ישראל אלא שבטי ישראל. נקודה נוספת שקשורה לפער שבין פסוקי הפתיחה לפסוקי החתימה היא הגדרת המעמד. בפסוקי הפתיחה אומר יעקב: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: מן הפתיחה לאו דוקא מדובר בחלוקת ברכות אלא במסר נבואי שיעקב מנחיל לבניו. בעוד שבפסוקי הסיום לעומת זאת נאמר: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם: פסוקי הסיום שופכים אור חמים ונעים יותר על כל המעמד וגם רש"י (פס' כח) חש בפער וכתב:

            והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן אלא כך פירושו וזאת אשר דבר להם אביהם מה             שנא' בענין. יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי ת"ל ויברך אותם כולם במשמע:

במבט ראשוני, תוכנן של חלק מן הברכות, יותר מתאימות להגדרה של פסוקי הפתיחה 'אשר יקרא אתכם באחרית הימים'. אמנם רש"י טוען שמטרת פסוקי החתימה היא לומר כי כל דבריו של יעקב נאמרו בגדר ברכה ולא בדרך קנטור. יש שברכתן היא על שפע חומרי ויש שברכתם היא על התנערות מתכונותיהם הרעות. ייתכן שהמשך הפסוק מלמד על איחוד פסוקי הפתיחה עם פסוקי הסיום: איש אשר כברכתו ברך אותם. הברכות היו אישיות ומותאמות כלפי מי שנאמרו, היה מי שצריך ברכת ממשלה והיה מי שצריך ברכת שפע והיו גם אלו שהיו צריכים ברכת תוכחה. בחינת מה שנאמר בספר משלי פרק כז פס' ו: נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא. וכדברי האב"ע שם:

            נאמנים - חזקים הם פצעי אוהב שיפצע וידכא בגלוי הראוי להוכיח עד שיוסר והשונא נשקהו נשיקות חזקות ונעתרות ולא יוכיחהו כדי שילכד בפשעו..

בצואתו מצוה יעקב את בניו לקבור אותו במערת המכפלה. אריכות הדברים סביב תיאור המקום תמוהה. יעקב מספר לבניו על המקום כאילו מעולם לא ביקרו שם ולא שמעו כי אבות המשפחה קבורים שם. לא זו בלבד, יעקב מתאר את קבורת אביו יצחק כאילו לא הוא קבר אותו: שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו. הוא אפילו לא מכנה אותו בתור 'אבי יצחק'. מערת המכפלה מתוארת בתחילה כ'מערה אשר בשדה עפרון החתי' וגם לאחר מכן כאשר מתואר סוף סוף הקניין שמותם של הבעלים המקוריים 'בני חת' לא חדלים מלהופיע. יעקב טורח ומדגיש את הקניין כאומר לבניו, 'אל תדאגו, ניתן לקבור אותי שם מפני שהעסקה תקפה לא רק לגבי עפרון אלא לגבי בני חת' וכדברי החזקוני על אתר:

            מאת בני חת - אע"פ שאמר כבר מאת עפרון החתי חזר ואמר מבני חת לפי שלא היה    עפרון חי באותו הזמן ובשביל שלא היה יוסף בעת המכירה פי' לו כל הענין מה יאמר אל     היורשים אם ימאנו.

הרבה ניכור יש בפסוקים הללו. אולי לעת מותו, מרגיש יעקב את הקרבה היתרה מדי למשפחתה של אמו ואת הריחוק הקשה שחווה לאורך כל חייו מאביו ריחוק פיזי ונפשי שמתקשר לעובדה  שאחרי הכל אהב יצחק את עשו. אולי יעקב מיוסר על העובדה שאת רוב שנותיו העביר בחרן ובמצרים מרוחק מנחלת אבותיו וממורשתם. רק את לאה קבר שם וקשה שלא לשים לב לעובדה שבעוד התואר אשה מתלווה לשרה ולרבקה (ואת שרה אשתו ואת רבקה אשתו) לאה מוזכרת בשמה בלבד. האפיפורה באה להדגיש את החסרון של לאה בעיני יעקב: היא לא אשתו. אשתו – רחל - קבורה אי שם בדרך אפרתה. העובדה גם שמותה של לאה לא מוזכר בכתובים כאירוע שהותיר רושם (לעומת מותה של רחל, או אפילו מותה של דבורה מינקת רבקה) מצטרפת לאמור וגם היא מחזקת את הניכור שמרגיש יעקב בשעה זו למקום קבורת אבותיו.

ובכל זאת מבקש יעקב להיטמן, שם, בקבורת אבותיו. למרות הצער על ההחמצה של חייו, ואולי דווקא בגללו, מבקש יעקב למצוא נחמה לעת מותו. כל מה שלא הספיק ולא קרה בחייו, יקרה עכשיו עם מותו. כעת יכול יעקב להגשים את מבוקשו: לחוש את הקרבה אל יצחק אביו ואל האשה שלא הייתה שלו ולנוח בשלום.

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)