פרק מ' (1) / המקדש לעתיד לבוא: החצר החיצונה והשערים

  • הרב אמנון בזק
א. הקדמה
פרקים מ'–מ"ח מהווים את היחידה החותמת את ספר יחזקאל, ועניינה בתיאור המקדש, ירושלים וארץ ישראל לעתיד לבוא. היחידה נחלקת ליחידות משנה, ויחידת המשנה הראשונה היא פרקים מ'–מ"ב, העוסקים במקדש, בשעריו ובחצרותיו ובמבנים נוספים שבתחומו.
פרקים אלו קשים להבנה, הן בשל מילים ומונחים שלא התברר פירושם, הן מצד הקושי בהבנת המבנה הכללי העולה מן הפרטים. כל המפרשים עמדו על הקשיים הללו, והגדילו לעשות שניים מהם, שסיימו את פירושם לספר בתחילת פרקנו. ר' יוסף קרא כתב בפשטות: "נשלם פרוש ספר יחזקאל", ור' ישעיה דיטראני העיר: "מידות הבית וסדר הקרבנות ומשפט הכהנים האמורים כאן, אין אדם בעולם שיוכל לעמוד על אמיתתם".
ואולם, היו מן המפרשים האחרונים שהתמודדו עם הקשיים והציעו כיוונים שונים, ובהם ר' יום טוב ליפמן הלר (בעל תוספות יום טוב), מלבי"ם והגר"א. אף המפרשים בני זמננו ניסו להתמודד עם הבעיות כמיטב יכולתם, והציעו תמונה מסתברת של המבנים המתוארים בפרקים אלו, אם כי ברי לכול שבנקודות מסוימות יש להסתמך על השערות והשלמות, שקשה להביא להן הוכחה חד-משמעית מתוך הפסוקים. אנו נלך בדרכם, נשתדל לעמוד על הפרטים כמיטב יכולתנו, ואף ננסה לתת את הדעת על המשמעויות הנלוות לפרטים 'היבשים' המרובים, מתוך מודעות למגבלות בהבנת התמונה המדויקת.[1]
 
ב. פסוקי הפתיחה
פסוקי הפתיחה של החזון נוגעים לכל היחידה כולה:
(א) בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ[2] בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה[3] הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה: (ב) בְּמַרְאוֹת אֱ‑לֹהִים הֱבִיאַנִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה עִיר מִנֶּגֶב: (ג) וַיָּבֵיא אוֹתִי שָׁמָּה וְהִנֵּה אִישׁ מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת[4] וּפְתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ וּקְנֵה הַמִּדָּה[5] וְהוּא עֹמֵד בַּשָּׁעַר: (ד) וַיְדַבֵּר אֵלַי הָאִישׁ בֶּן אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ לְכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתָךְ כִּי לְמַעַן הַרְאוֹתְכָה הֻבָאתָה הֵנָּה הַגֵּד אֶת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל:
יחזקאל מובא ביד ה' אל ארץ ישראל, אל הר גבוה מאוד, המסמל את מקומו של המקדש לעתיד לבוא, כדברי הנבואה המפורסמת: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב', ב). בדרומו של ההר נראה מבנה של עיר, שעליה יעמוד יחזקאל בהמשך היחידה. הוא פוגש דמות ובידה כלי מדידה, שכן תפקידה להראות ליחזקאל את מבנה הבית. כבר מכאן ניתן להבין שעומד לבוא פירוט מדויק, עתיר מידות ושטחים. נראה שהפירוט והדיוק נועדו להמחיש שאכן מדובר בחזון ריאלי, שעתיד להתגשם, ולא בנבואה מעורפלת שמשמעותה איננה ברורה.
 
ג. החומה והשער המזרחי
כעת מתחיל התיאור הנרחב, מן החוץ פנימה. כפי שנראה להלן, המתחם מוקף חומה, ודרכה נכנסים בשערים לחצר החיצונה. מן החצר החיצונה ניתן לעלות ולהיכנס בשערים אל החצר הפנימית, וממנה מגיעים אל המקדש עצמו.
תחילה הנביא רואה את החומה המקיפה את הר הבית:
(ה) וְהִנֵּה חוֹמָה מִחוּץ לַבַּיִת סָבִיב סָבִיב וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה שֵׁשׁ אַמּוֹת בָּאַמָּה וָטֹפַח[6] וַיָּמָד אֶת רֹחַב הַבִּנְיָן קָנֶה אֶחָד וְקוֹמָה קָנֶה אֶחָד:
החומה מקיפה את מתחם המקדש מכל סביביו. האיש מודד אותה בקנה המידה שבידו, ומוצא שרוחבה וקומתה (גובהה) שווים: שניהם "קנה אחד", דהיינו שש אמות.
מכאן ואילך מתואר מבנה השער המזרחי של החומה, הראשון משלושת שערי החומה המתוארים בפרקנו (להבנת הדברים מומלץ לעיין בתרשים הרצ"ב):
(ו) וַיָּבוֹא אֶל שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִימָה וַיַּעַל בְּמַעֲלוֹתָו וַיָּמָד אֶת סַף הַשַּׁעַר קָנֶה אֶחָד רֹחַב וְאֵת סַף אֶחָד קָנֶה אֶחָד רֹחַב:[7] (ז) וְהַתָּא קָנֶה אֶחָד אֹרֶךְ וְקָנֶה אֶחָד רֹחַב וּבֵין הַתָּאִים חָמֵשׁ אַמּוֹת וְסַף הַשַּׁעַר מֵאֵצֶל אוּלָם הַשַּׁעַר מֵהַבַּיִת קָנֶה אֶחָד: (ח) וַיָּמָד אֶת אֻלָם הַשַּׁעַר[8] מֵהַבַּיִת קָנֶה אֶחָד: (ט) וַיָּמָד אֶת אֻלָם הַשַּׁעַר שְׁמֹנֶה אַמּוֹת וְאֵילָו[9] שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְאֻלָם הַשַּׁעַר מֵהַבָּיִת:[10] (י) וְתָאֵי הַשַּׁעַר דֶּרֶךְ הַקָּדִים שְׁלֹשָׁה מִפֹּה וּשְׁלֹשָׁה מִפֹּה מִדָּה אַחַת לִשְׁלָשְׁתָּם וּמִדָּה אַחַת לָאֵילִם מִפֹּה וּמִפּוֹ:[11] (יא) וַיָּמָד אֶת רֹחַב פֶּתַח הַשַּׁעַר עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַשַּׁעַר שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת:[12] (יב) וּגְבוּל לִפְנֵי הַתָּאוֹת[13] אַמָּה אֶחָת וְאַמָּה אַחַת גְּבוּל מִפֹּה[14] וְהַתָּא שֵׁשׁ אַמּוֹת מִפּוֹ וְשֵׁשׁ אַמּוֹת מִפּוֹ: (יג) וַיָּמָד אֶת הַשַּׁעַר מִגַּג הַתָּא לְגַגּוֹ רֹחַב עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמּוֹת[15] פֶּתַח נֶגֶד פָּתַח:[16] (יד) וַיַּעַשׂ אֶת אֵילִים שִׁשִּׁים אַמָּה וְאֶל אֵיל הֶחָצֵר הַשַּׁעַר סָבִיב סָבִיב:[17] (טו) וְעַל פְּנֵי הַשַּׁעַר הָאִיתוֹן [היאתון כתיב][18] עַל לִפְנֵי אֻלָם הַשַּׁעַר הַפְּנִימִי חֲמִשִּׁים אַמָּה:[19] (טז) וְחַלֹּנוֹת אֲטֻמוֹת אֶל הַתָּאִים[20] וְאֶל אֵלֵיהֵמָה[21] לִפְנִימָה לַשַּׁעַר סָבִיב סָבִיב וְכֵן לָאֵלַמּוֹת[22] וְחַלּוֹנוֹת סָבִיב סָבִיב לִפְנִימָה וְאֶל אַיִל תִּמֹרִים:[23]
יחזקאל עולה בעקבות האיש במעלות[24] ומגיע ל"סף השער" – מפתן הבית. מכאן הוא מתקדם מערבה: לפניו מסדרון, ומשני צדדיו תאים, שלושה מכל צד, ורווח חמש אמות בין תא לתא. בפתח כל תא, בצד המסדרון, יש "גבול": מחיצה ברוחב אמה אחת. לאחר שלושת התאים יש סף שני – מפתן הכניסה ל"אולם" – המכונה "סַף הַשַּׁעַר מֵאֵצֶל אוּלָם הַשַּׁעַר מֵהַבַּיִת". רוחב האולם גדול במקצת מרוחב המסדרון שבין התאים המקבילים. בקצה המערבי של האולם, כלפי החצר, יש שני אילים – עמודים מעוטרים. בתאים ובאולם יש חלונות, שמכניסים אור למבנה.
 
ד. החצר החיצונה
לאחר שעבר בשער המזרחי, יחזקאל נכנס לחצר החיצונה של המקדש:
(יז) וַיְבִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה וְהִנֵּה לְשָׁכוֹת וְרִצְפָה[25] עָשׂוּי[26] לֶחָצֵר סָבִיב סָבִיב שְׁלֹשִׁים לְשָׁכוֹת אֶל[27] הָרִצְפָה: (יח) וְהָרִצְפָה אֶל כֶּתֶף הַשְּׁעָרִים[28] לְעֻמַּת אֹרֶךְ הַשְּׁעָרִים הָרִצְפָה הַתַּחְתּוֹנָה:[29]
בחצר שלושים לשכות. תפקידן לא התבאר, אך על סמך האמור בבית הראשון ובבית השני ניתן לשער שגם כאן הן משמשות לצרכים שונים של המקדש. בכמה מקומות עולה שבסוף ימי הבית הראשון עמדו במקדש לשכות לשימושם של פקידים ובעלי שררה אחרים (ראו מל"ב כ"ג, יא; ירמיהו ל"ה, ב–ד; ל"ו, י). בימי חזקיהו אוחסנו בלשכות תרומות, מעשרות וקודשים: "וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ לְהָכִין לְשָׁכוֹת בְּבֵית ה' וַיָּכִינוּ, וַיָּבִיאוּ אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַקֳּדָשִׁים" (דה"ב ל"א, יא–יב). גם בבית שני נזכר שאל הלשכות הובאו התרומות והמעשרות, ושם היו גם כלי המקדש: "וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱ‑לֹהֵינוּ... וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱ‑לֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר. כִּי אֶל הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת תְּרוּמַת הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְשָׁם כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ" (נחמיה י', לח–מ). בהמשך ספר נחמיה נזכרים פריטים נוספים שנשמרו בלשכות: "וָאֹמְרָה וַיְטַהֲרוּ הַלְּשָׁכוֹת וָאָשִׁיבָה שָּׁם כְּלֵי בֵּית הָאֱ‑לֹהִים אֶת הַמִּנְחָה וְהַלְּבוֹנָה" (שם י"ג, ט). ובספר עזרא (ח', כט) מדובר על הבאת נדבות כסף וזהב אל "הַלִּשְׁכוֹת בֵּית ה' ".[30]
הלשכות בנויות על גבי רצפה. מן הפסוקים נראה שלא כל החצר החיצונה מרוצפת, אלא רק השטח שבהיקפה הפנימי, דהיינו השטח הסמוך לחומה ולשערים, משני צידיהם. כפי שראינו לעיל, אורך השערים חמישים אמה, אלא שבכלל זה שש האמות של רוחב החומה, ומכאן שהשערים בולטים ארבעים וארבע אמות אל תוך החצר. ייתכן אפוא שכוונת הפסוק "וְהָרִצְפָה אֶל כֶּתֶף הַשְּׁעָרִים לְעֻמַּת אֹרֶךְ הַשְּׁעָרִים" היא שהרצפה משתרעת עד למרחק של ארבעים וארבע אמות מן החומה, דהיינו על פני כל השטח הסובב את צידה הפנימי של החומה, עד לקו קצה מבני השערים.
כפי שנראה להלן, יש לחצר החיצונה שלושה שערים (אין שער בצד מערב), ומכאן שייתכן כי גם הרצפה והלשכות הן רק בשלושה מארבעת צידי החומה, כלומר שלושים לשכות לאורך שלוש רוחות – המזרחית, הצפונית והדרומית: עשר לשכות בכל רוח, חמש מכל צד של כל אחד מהשערים.
כעת נמדדת החצר:
(יט) וַיָּמָד רֹחַב מִלִּפְנֵי הַשַּׁעַר הַתַּחְתּוֹנָה[31] לִפְנֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִי מִחוּץ מֵאָה אַמָּה הַקָּדִים וְהַצָּפוֹן:
מסתבר שהכוונה למרחק שבין שערי החצר החיצונה לשערי החצר הפנימית ("[עד] לִפְנֵי [שער] הֶחָצֵר הַפְּנִימִי[ת]"), הבולטים אף הם אל תוך החצר החיצונה, דהיינו כלפי חוץ ("מִחוּץ"), כפי שנראה בהמשך הפרק. אומנם הפסוק מזכיר רק את השער המזרחי והשער הצפוני ("הַקָּדִים וְהַצָּפוֹן"), אך הדברים נכונים גם לשער הדרומי, כמבואר להלן פס' כז.
להבהרת מה שלמדנו על השערים, הרצפה והלשכות מצורף התרשים שלפניכם (מתוך מקרא לישראל, ירושלים תשס"ד, עמ' 819):
 
ה. השער הצפוני והשער הדרומי של החצר החיצונה
כעת מתוארים השערים האחרים של החצר החיצונה, שמבנם זהה למבנה השער המזרחי. תחילה מתואר השער הצפוני:
(כ) וְהַשַּׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַצָּפוֹן לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה מָדַד אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ: (כא) וְתָאָו שְׁלוֹשָׁה מִפּוֹ וּשְׁלֹשָׁה מִפּוֹ וְאֵילָו וְאֵלַמָּו[32] הָיָה כְּמִדַּת הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן חֲמִשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְרֹחַב חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה: (כב) וְחַלּוֹנָו וְאֵלַמָּו וְתִמֹרָו כְּמִדַּת הַשַּׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים וּבְמַעֲלוֹת שֶׁבַע יַעֲלוּ בוֹ וְאֵילַמָּו לִפְנֵיהֶם:[33] (כג) וְשַׁעַר לֶחָצֵר הַפְּנִימִי נֶגֶד הַשַּׁעַר לַצָּפוֹן וְלַקָּדִים[34] וַיָּמָד מִשַּׁעַר אֶל שַׁעַר מֵאָה אַמָּה:
ולאחר מכן השער הדרומי:
(כד) וַיּוֹלִכֵנִי דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם וְהִנֵּה שַׁעַר דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם וּמָדַד אֵילָו וְאֵילַמָּו כַּמִּדּוֹת הָאֵלֶּה: (כה) וְחַלּוֹנִים לוֹ וּלְאֵילַמָּו סָבִיב סָבִיב כְּהַחַלֹּנוֹת הָאֵלֶּה חֲמִשִּׁים אַמָּה אֹרֶךְ וְרֹחַב חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים אַמָּה: (כו) וּמַעֲלוֹת שִׁבְעָה עֹלוֹתָו[35] וְאֵלַמָּו לִפְנֵיהֶם וְתִמֹרִים לוֹ אֶחָד מִפּוֹ וְאֶחָד מִפּוֹ אֶל אֵילָו: (כז) וְשַׁעַר לֶחָצֵר הַפְּנִימִי דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם וַיָּמָד מִשַּׁעַר אֶל הַשַּׁעַר דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם מֵאָה אַמּוֹת:
כאמור, על שני השערים נאמר שהם מרוחקים מאה אמה משערי החצר הפנימית המקבילים להם.
 
[1]   אנו נשמח כמובן שתצטרפו אלינו למסע זה ולהזדמנות המיוחדת ללמוד ולהבין את פרקי המקדש של יחזקאל. עם זאת, אם יש מן הקוראים שעיון זה מייגע מדי עבורם, נמליץ להם לשוב ולהצטרף אלינו בלימוד הנבואות המרתקות והייחודיות שמפרק מ"ג ואילך.
[2]   על דרך הפשט הכוונה ליום עשרה בניסן, והוא מכונה 'ראש השנה' (המופע היחידי של ביטוי זה במקרא!) על שום היותו בימים הראשונים של השנה החדשה, המתחילה בכל המקרא (וספר יחזקאל אינו יוצא מכלל זה) בניסן, על פי ציווי התורה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב). וכבר עמדנו על כך ביתר הרחבה בשיעור המבוא לספר.
[3]   הביטוי 'עצם היום הזה' הופיע ביחזקאל רק עוד במקום אחד – לעיל כ"ד, ב, בנבואת החורבן של עשרה בטבת: "בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". השימוש בביטוי זה בפרקנו סוגר מעגל בין החורבן לבין הגאולה העתידה.
[4]   מראה זה מזכיר את מראה החיות – "וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל" (א', ז) – ומכאן שמדובר בדמות מצבא השמיים. כך עולה גם מפנייתו אל יחזקאל בפסוק הבא, הנראית כהתבטאות בשם ה'.
[5]   פתיל הפשתים אף הוא כלי מדידה: קנה המידה נועד למידות קצרות, והפתיל – למידות ארוכות. ראו זכריה ב', ה–ו: "וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה. וָאֹמַר אָנָה אַתָּה הֹלֵךְ וַיֹּאמֶר אֵלַי לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלִַם לִרְאוֹת כַּמָּה רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ".
[6]   בימי קדם נהגו שתי מידות של אמה: 'אמה קצרה', בת חמישה (ולדעות אחרות שישה) טפחים, ו'אמה ארוכה', בת שישה (ולדעות אחרות שבעה) טפחים. כאן מדובר על מדידה באמה ארוכה, ועל כן נאמר שהיא באמות של 'אמה [קצרה] וטפח'. ראו בבלי עירובין ג ע"ב – ד ע"ב; סוכה לב ע"ב; בבא בתרא יד ע"א; מנחות צז ע"ב; ירושלמי שקלים פ"ו ה"א. וראו גם עולם התנ"ך ומקרא לישראל כאן.
[7]   יש שני ספים: האחד בכניסה לשער, והשני לקראת סופו, סמוך לאולם, כפי שנזכר גם בפסוק הבא.
[8]   שבע המילים "מֵהַבַּיִת קָנֶה אֶחָד וַיָּמָד אֶת אֻלָם הַשַּׁעַר" מופיעות ברצף פעמיים, וייתכן שיש כאן העתקה כפולה מחמת 'הדומות', כלומר בשל הופעת המילים "אֻלָם הַשַּׁעַר" פעמיים בסמיכות. אם כנה השערה זו, יש לקרוא מילים אלו רק פעם אחת, וכך תימנע הסתירה בין פס' ח ופס' ט בדבר רוחבו של אולם השער.
[9]   ככלל, המונח ההנדסי 'איל' מופיע במקרא רק בפרקים אלו (מלבד כנראה פעם אחת במל"א ו, לא), ונראה שהכוונה לעמוד המשמש כמזוזה, ורש"י הוסיף: "כמין אילנות עגולין עשויין מאבני גזית ועומדין בפתח, אחד מימין ואחד משמאל, במקום ספים במקום מזוזות".
[10]  כלומר האולם הוא חלק מבית השער, ולא מבנה בפני עצמו.
עוד יש לומר, ש"מהבית" היינו 'בצד הפנימי', כמו: "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו', יד); "וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת" (שם כ"ו, לג); "עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה" (שם כ"ח, כו); ועוד. לפי הצעה זו, פירוש המילים "אולם השער מהבית" שבפסוק זה, וכן לעיל פס' ז–ח, הוא: 'אולם השער, הנמצא בצידו הפנימי של בית השער', בדומה לכינויו להלן פס' טו: "אולם השער הפנימי".
[11]  מכאן ניתן להסיק שחמש האמות ש"בין התאים" (פס' ז) בנויות אף הן כ'אילים', בדומה לאילים שלאחר אולם השער; והכתוב אומר שמבנה השער סימטרי לחלוטין, הן במידות התאים הן במידות האילים שביניהם. הקושי בפירוש זה הוא שהיה ראוי להזכיר את קיומם של אילים אלו כבר בפס' ז, ולכן אפשר שהכוונה לאילי האולם הנזכרים בפסוק הקודם, ואגב הקביעה שלכל התאים מידה אחת, נאמר אותו דבר גם על אילי האולם.
[12]  רוחב השער – דהיינו המרחק בין התאים המקבילים – היה עשר אמות, אבל רוחב האולם היה שלוש עשרה אמות. רוחב האולם מוגדר כאן 'אורך', מפני שהוא הצלע הארוכה יותר של האולם, אף על פי שמבחינת מבנה השער בכללותו היא מקבילה לרוחבו של בית השער (רש"י).
[13]  כאן צורת הרבים של 'תא' היא 'תאות', לעומת 'תאים' בפס' ז וטז. גם למילה 'עצם' יש בספרנו שתי צורות ריבוי: 'עצמים' (כ"ד, ד–ה) ו'עצמות' (שם, י).
[14]  מסתבר שהכוונה למחיצה ברוחב אמה הנמצאת בגבול התא, בינו ובין מסדרון המעבר בשער. "מִפֹּה" – כנראה הכוונה: 'מפה ומפה', כמו בפס' י.
[15]  רוחב בית השער מקצה לקצה הוא 25 אמה. כיצד? שני תאים משני צידי המעבר, רוחב כל אחד מהם 6 אמות, ועוד אמה אחת ל'גבול' – הרי 14 אמות. הוסף עליהן את רוחב מסדרון המעבר בשער, שהוא 10 אמות (פס' יא) – הרי 24 אמות. מכאן שעובי כל אחד משני הכתלים החיצוניים של בית השער היה חצי אמה, וכך מגיעים לרוחב של 25 אמות. מדידה זו היא "מִגַּג הַתָּא לְגַגּוֹ", רוצה לומר: "מגג התא שבעבר הזה לגג התא שממולו בעבר השני" (מצודת דוד על פי רש"י).
[16]  בית השער היה מפולש מצד לצד, ופתח הכניסה אליו ופתח היציאה ממנו היו מכוונים זה כנגד זה בדיוק.
[17]  פס' יד קשה מאוד להבנה. ראשית, הוא נראה כקוטע את הרצף שבין מדידת רוחב השער בפס' יג לבין מדידת אורכו בפס' טו. מלבד הקושי במיקומו, יש בפסוק עצמו עוד קשיים רבים. קשה להבין מהו "וַיַּעַשׂ", שהרי המראה בפרקים אלו עוסק במדידת מבנים קיימים, ולא בעשייתם. גם אין ברור על איזה ממד מוסבת המידה "שִׁשִּׁים אַמָּה". רוב המפרשים הבינו שזהו גובה האילים הנזכרים בפס' ט, אלא שזהו דבר חריג: כמעט כל המידות בפרקים אלו הן אורך ורוחב, וכמעט שאין בהם מידות גובה. יתרה מזאת, כיצד יכול עמוד גבוה שישים אמה לעמוד על בסיס ברוחב שתי אמות בלבד, כאמור בפס' ט? ואף המילים "וְאֶל אֵיל הֶחָצֵר הַשַּׁעַר סָבִיב סָבִיב" אינן מובנות. כללו של דבר, אין בידינו פירוש מניח את הדעת לפסוק זה (ואף דעת מקרא ומקרא לישראל הניחוהו בצריך עיון).
[18]  השער המזרחי מכונה כאן 'שער האיתון', כנראה מן השורש (המוכר מן הארמית) את"ה (=בו"א), אולי מפני שהוא השער אשר "ה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ" (מ"ד, ב).
[19]  פסוק זה עוסק באורכו של מבנה השער, מ"על פני השער", דהיינו מפתח הכניסה למבנה, "על [=עד (רד"ק)] לפני אולם השער הפנימי", כלומר עד הקצה השני של מבנה השער, המסתיים באולם. אורך המבנה 50 אמה, וזה החשבון: 6 אמות סף השער, 18 אמות של שלושת התאים (3X6), 10 אמות של שני הרווחים שבין התאים (2X5), 6 אמות סף האולם, 8 אמות רוחב האולם, ועוד 2 אמות של אילי האולם.
[20]  לתאים היו חלונות למאור. המונח 'חלונות אטומות' איננו ברור: "אינו אומר שהיו סתומות מכל וכל, כי לא יקרא חלון אם אינו פתוח" (רד"ק). ומשום כך פירש רד"ק "שהיו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים", כפי שנאמר גם במקדש שלמה: "חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים" (מל"א ו', ד).
[21]  גם לאילים היו חלונות.
[22]  היו חלונות גם לאולמות (צורת הריבוי של 'אולם' בפרק היא 'אֵלַמּוֹת'). אומנם עד עתה דובר רק על אולם אחד, אך כפי שנראה לקמן, בכל שער יש אולם, והפסוק קובע שהיו חלונות לכל האולמות שבכל השערים.
[23]  סוף הפסוק הוא הערה בפני עצמה: על כל אחד מהאילים יש 'תימורים', כלומר עיטורים בצורת עץ תמר או ענפי תמר, כפי שהיה במקדש שלמה (מל"א ו', כט–לו).
[24]  יש להניח שהיו שבע מעלות, כמפורש להלן פס' כב על השער הצפוני: "כְּמִדַּת הַשַּׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים וּבְמַעֲלוֹת שֶׁבַע יַעֲלוּ בוֹ" (וכן בפס' כו בנוגע לשער הדרומי).
[25]  "רִצְפָה" (להבדיל מ"רִצְפָּה", שמשמעותה גחלת [ישעיהו ו', ו]) היא שטח מרוצף אבנים, כאמור במקדש שלמה "וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (דה"ב ז', ג); ובמקדש בימי אחז "וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים" (מל"ב ט"ז, יז); ובארמון אחשוורוש "עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ" (אסתר א', ו).
[26]  על המילה 'רצפה' היה ראוי ליפול לשון נקבה: 'עשויה' (או 'עשויות', אם הכוונה ללשכות ולרצפה גם יחד). עם זאת, המילה 'עשוי' מופיעה עוד כמה פעמים בפרקי המקדש ביחזקאל, ולאו דווקא בהתאם מין ומספר (ראו מ"א, יח–יט; מ"ו, כג), ואפשר אפוא שאינה אלא לשון קצרה ל'כך היה עשוי' או מעין זה.
[27]  'אל' במובן 'על'.
[28]  "והרצפה שעליה הלשכות היתה עשויה בעבר השערים מזה ומזה. פירוש 'כתף': צד ועבר, כמו 'ולכתף השנית' (שמות כ"ז, טו)" (רד"ק).
[29]  שיעור הכתוב: 'הרצפה [של החצר] התחתונה'. כפי שנראה להלן, החצר הפנימית גבוהה מן החצר החיצונה, ועולים אליה במעלות, ואם כן, החצר החיצונה היא למעשה החצר התחתונה.
אפשרות אחרת היא שיש בחצר החיצונה עצמה שני מפלסים: התחתון סמוך לחומת החצר החיצונה, והעליון – סמוך לחומת החצר הפנימית. כפי שנראה להלן, לשערי החצר הפנימית מבנה דומה מאוד לשער החצר החיצונה, והם אינם בולטים אל תוך החצר הפנימית אלא החוצה, אל החצר החיצונה. גם לפני שערים אלו יש מעלות, ומכאן ששערים אלו – וכנראה גם מתחם הלשכות הסמוך להם, הסמוך לצידה החיצוני של חומת החצר הפנימית – הוא בגובה החצר הפנימית, שהיא כאמור גבוהה מן החצר החיצונה. אומנם בשום מקום לא נאמר במפורש שיש רצפה בחלק זה של החצר החיצונה. להבהרת הדברים ראו התרשים שלהלן.
[30]  אפשר שכבר בימי דוד ושלמה הובאו ללשכות כסף וחפצי ערך שהוקדשו למקדש: "וּלְכָל הַלְּשָׁכוֹת סָבִיב לְאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱ‑לֹהִים וּלְאֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים" (דה"א כ"ח, יב). אך אין ברור שזה אכן פירוש הפסוק, עיינו שם.
[31]  גם כאן ייתכנו שתי הפרשנויות שראינו בהערה 29: או שהכוונה 'מלפני השער [של החצר] התחתונה', דהיינו החצר החיצונה; או שהכוונה לשער התחתון, דהיינו השער שבמפלס התחתון של החצר החיצונה.
אכן, על פי הטעמים המילה "התחתונה" מוטעמת מלעיל, ורד"ק הסיק מכך שיש לפרש "כמו 'התחתון', והה"א נוספת, לפיכך המלה היא מלעיל, הטעם בתי"ו, כי שער הוא לשון זכר". נראה שלדעתו שיעור הכתוב הוא: 'מלפני השער התחתון [עד] לפני [שער] החצר הפנימי[ת]'.
[32]  לשון הרבים "וְאֵלַמָּו" (בפסוק זה ועוד כמה פעמים בפסוקים הבאים) קשה, שהרי לכל שער יש רק אולם אחד. ייתכן שיש כאן אשגרה מהמילה הקודמת, "וְאֵילָו", אם כי קצת קשה לקבל שהתופעה חוזרת ונשנית שוב ושוב בכל הקטע שלפנינו. ואולי יש לקרוא על פי הכתיב: 'ואלמוֹ'.
[33]  האולם נמצא בחלק הפנימי של השער, הסמוך לחצר.
[34]  "גם בצד צפון היה שער החצר החיצונה מול שער החצר הפנימית, כמו בשערים של צד הקדים (פס' יט), וגם כאן היה המרחק ביניהם מאה אמה" (דעת מקרא).
[35]  "עֹלוֹתָו"=מעלותיו.