ערכיו ואופיו של איש ההלכה | איש ההלכה (3)

בפרק הקודם עסקנו בזיקה שבין איש ההלכה לבין שני טיפוסים אידיאליים אחרים: איש הדעת ואיש הדת. בפרק זה נעסוק בהיבטים אחרים של איש ההלכה, ונתמקד במיוחד במחויבותו ללימוד, לקיום ההלכה ולמוסר. כמו כן, נשרטט קווים לדמותו וננסה לזהות את הדמויות ההיסטוריות אשר תאמו במידה רבה לאיש ההלכה האידיאלי.

תלמוד ומעשה

לאיש ההלכה שתי מטרות עיקריות: לימוד ההלכה וקיומה. כפי שראינו, לימוד התורה משמעותו לא רק להכיר את הטקסטים על בוריים, אלא גם להבין באמצעותם את העולם האפריורי של התבניות ההלכתיות: להבין אותו, לעצב אותו דרך פרשנות אישית ויצירתית ודרך המשגה, ולשקוע בו. לימוד תורה בצורה זו מאפשרת לאיש ההלכה להפוך את התורה לרכושו שלו ולחלק ממנו, כפי שמפרש רש"י את הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א, ב): "בתחילה היא נקראת תורת השם, ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו".[1]

מטרתו האחרת של איש ההלכה, קיום ההלכה, משמעותה יישום התבניות האידיאליות בעולם המעשים והניסיון האנושי. לכך ישנן שתי השלכות. קודם כל, קיום המצוות ממחיש, מבטא ואולי אף מחצין את אמונתו הסובייקטיבית של איש ההלכה. שנית, באמצעות החלת התבניות ההלכתיות על העולם הפיזי איש ההלכה מחבר בהצלחה בין עולם המציאות לבין עולם ההלכה האידיאלי וכך מוריד את השכינה לעולם.

מה חשוב יותר עבור איש ההלכה – תלמוד או מעשה? במקומות מסוימים באיש ההלכה נדמה שהלימוד הוא בעל החשיבות הגדולה יותר, ובמקומות אחרים נדמה שהמעשה (הבא בעקבות הלימוד, כמובן) הוא חשוב יותר.[2] חרף אמירתו של הרב ליכטנשטיין, כי אנטיתזה זו "נותרת, בסופו של דבר, בלתי פתורה בחיבור",[3] נדמה לי שבסך הכול ידו של התלמוד יוצאת על העליונה על פני המעשה.[4] הדבר בולט ביותר כשהרב מתייחס לוויכוח התלמודי המפורסם העוסק בנושא זה:

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול?

נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול.

נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול.

נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ ע"ב).[5]

המסקנה כי "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" מותירה פתוחה את השאלה: מה מאלה חשוב יותר בפני עצמו? עם זאת, פרשנותו של איש ההלכה את הקטע הופכת את השאלה לחסרת כל משמעות מעשית. בציינו כי "מעשה" יכול להתייחס ל"קביעת ההלכה או הנורמה האידיאלית" (פעילות תיאורטית) או ל"התגשמותה בעולם הריאלי" (פעילות מעשית), קובע הרב סולוביצ'יק ש"איש ההלכה מדגיש את המעשה במשמעותו הראשונה" (עמ' 60). לכן הן התלמוד והן המעשה (במשמעות זו) הופכים להיבטים שונים של הלימוד.

במובן מסוים, איש ההלכה נאלץ לתת קדימות ללימוד התיאורטי כי אף שההלכה מושלת בכל תחום בחייו, תחומים רבים שההלכה עוסקת בהם אינם נמצאים בשימוש בימינו (למשל, הלכות בית הבחירה והלכות טומאה וטהרה). כדאי לשים לב לעובדה שהרמב"ם, לאחר שמנה בספר המצוות את 248 מצוות העשה שבתורה, מציין ששישים(!) בלבד הן "מצוות הכרחיות", כלומר, מצוות התקפות לכל האנשים בכל התקופות. אם איש ההלכה היה משקיע את מרב מרצו במעשה, הוא היה נשאר עם פחות מוטיבציה ועם פחות הצדקה ללמוד את תחומי ההלכה שנותרו בגדר אידיאל בלבד, והדבר עומד בסתירה לעצם מהותו.

אף שאיש ההלכה מקיים מצוות בחרדת קודש, שאיפתו העמוקה לממש את ההלכה במלואה בעולם הפיזי היא משיחית באופייה, ואינה בהכרח עומדת בראש מעייניו בחיי היומיום. כאשר הרב מסכם את פעולותיו של איש ההלכה, יש לתת את הדעת לחילוק בין יעדים אותם הוא מנסה להשיג בצורה פעילה לבין יעדים אשר ביחס אליהם הוא נותר פאסיבי: "הוא יוצר עולם אידיאלי, מחדש את ישותו ומהפכה לזו של איש האלקים, חולם על ריאליזציה שלמה של ההלכה בטבורה של המציאות הבלתי-אמצעית, ומצפה למלכות שדי, שתצמצם את עצמה בתוך הממש והיש המוחשי" (עמ' 113). איש ההלכה הוא פעיל בלימוד וביצירה עצמית ("יוצר", "מחדש", "הופך") וסביל בריאליזציה המלאה של ההלכה ("חולם על", "מצפה ל-").

מחויבותו המוסרית של איש ההלכה

בפרק הקודם ראינו כי איש ההלכה דוחה את גישתו של איש הדת, מאחר שלדעתו זוהי גישה המובילה להתנתקות מהמציאות והמתאימה ליחידי סגולה בלבד. אך אם באמת איש ההלכה מעריך את הלימוד יותר מאשר את המעשה, האם יכול הוא להיחשב כנטוע במציאות ופונה גם אל ההמון? במלים אחרות, אם איש ההלכה חי בעולם של מושגים הלכתיים שלא כולם ניתנים להגשמה, כיצד הוא נטוע בעולם המציאות; ואם הוא מאמין שההלכה דורשת רמה כה גבוהה של חשיבה מופשטת, כיצד הוא נחשב דמוקרטי ולא אליטיסטי?

ייתכן שכדי להשיב לטיעון הראשון מסיים הרב סולוביצ'יק את חלקו הראשון של איש ההלכה (המתמקד יותר בלימוד מאשר במעשה) בדומה לאופן שסיים הרמב"ם את ספרו מורה נבוכים. לאורך כל הספר מציג הרמב"ם גישה שכלתנית מאוד של שלמות אנושית, ונדמה שעל כל מעשי האדם להיות מוכוונים למטרה הנעלה מכל של שלמות אינטלקטואלית, שהיא ידיעת האלוקים. אך בפרק האחרון מבהיר הרמב"ם שהשלמות האינטלקטואלית אינה עיונית בלבד, אלא כרוכה בפעולות הנובעות מתוך ידיעה והבנה. הוא מסביר זאת באמצעות פירוש פסוקים מספר ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ; אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי – כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ; כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'" (ט, כב-כג):

כי בפסוק זה, בהבהירו את התכלית הנאצלת ביותר, אין הוא מסתפק בהשׂגתו יתעלה בלבד. שהרי לוּ זאת היתה כוונתו היה אומר: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי" וקוטע את הדיבור, או היה אומר: "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי כי אני אחד", או היה אומר: "כי אין לי תמונה", או: "כי אין כמוני" וכיוצא בזה. אבל הוא אמר: יש להתפאר בהשׂגתי ובידיעת תארַי, והכוונה למעשׂיו, כמו שהבהרנו [בחלק א, פרק נ"ד] באשר לדברו: "הודִעני נא את דרכיך [ואדעך למען אמצא חן בעיניך]" (שמות לג, יג). והוא הבהיר לנו בפסוק זה שהמעשׂים שאתה חייב לדעת ולחקות הם "חסד, משפט וצדקה" (ירמיה ט, כג).... אחרי-כן השלים את העניין ואמר: "כי באלה חפצתי נאֻם ה'" (שם), כלומר, מטרתי שיהיו מכם חסד משפט וצדקה בארץ באופן שהבהרנו באשר לשלוש-עשרה מידות שהכוונה היא להידמות אליהן ושזאת תהיה התנהגותנו. התכלית שאותה ציין בפסוק זה היא אפוא שהוא הבהיר ששלמות האדם שבה יתפאר באמת היא [מדרגתו של] מי שהגיע להשׂיג את האל יתעלה כפי יכולתוויודע כיצד היא השגחתו בברואיו בהביאו אותם לידי מציאות ובהנהיגו אותם. לאחר אותה השׂגה, אותו אדם יתכוון בהתנהגותו תמיד לחסד משפט וצדקה מתוך הידמות אל מעשׂיו יתעלה (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נ"ד, תרגם מיכאל שורץ).

כלומר, על פי הרמב"ם מטרת האדם היא ידיעת ה', אבל ידיעה אמיתית כוללת את הידיעה שה' פועל בעולם בצורה מוסרית ("חסד משפט וצדקה"). על כן האדם שבאמת משיג את ה' כפי היכולת האנושית מחויב על ידי הבנה זו לפעול גם הוא בצורה מוסרית מושכלת.

באופן דומה, לאחר שלאורך חלקו הראשון של איש ההלכה מודגש חיפושו של איש ההלכה אחרי אידיאל הדעת, מסיים הרב סולוביצ'יק את החלק הזה (עמ' 79‑82) בהדגשת רגישותו המוסרית של איש ההלכה ומחויבותו להתנהגות אתית.[6] כל אלו ממלאים תפקיד משמעותי במחויבותו למימוש ההלכה בשלמותה:

אין [היהדות] יודעת את הפולחן הרגיל והמצוי בין אישי הדת – פולחן המופיע בתור פעולה דתית בלתי-רציונלית, שכל מגמתה מכוונת כלפי העלאת האדם מתוך הישות הממשית לזבול וערבות [כלומר, לרקיעים העליונים]. עבודת האלהים, על פי תפיסת ההלכה, מתקיימת (מלבד לימוד התורה) בגישום עקרונותיה בעולם הריאלי. אידיאלי הצדק הם עמודי האש להשקפת עולם זו. משאת נפשו של איש ההלכה היא תיקון העולם במלכות החסד והצדק – הריאליזציה של היצירה האפריורית-אידיאלית, ששמה תורה (או הלכה) בתחום החיים הממשיים (עמ' 81‑82).

לכן, עבור איש ההלכה כמו עבור הרמב"ם, הדעת היא גם מטרה בפני עצמה וגם תמריץ לפעול. הרב מדגים את עומק מחויבותו המוסרית של איש ההלכה דרך אמירה מופלאה של סבו:

סיפר לי דודי הרב מאיר ברלין [בר-אילן], כי פעם שאל את ר' חיים, איש בריסק, מה היא תעודת הרב [=מטרת הרב]. ענה ר' חיים ואמר: "לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו". לא ההוראה, לא ההנהגה הפוליטית, אלא התגשמות אידיאלי הצדק הינה עמוד האש של רב ומורה בישראל. התגשמות אידיאלי הצדק היא מילוי תעודת יצירה, שהוטלה על האדם, תיקון העולם במלכות ההלכה וחידוש פני הבריאה (עמ' 80).

אף שהדגשת מחויבותו האתית של איש ההלכה מרככת את הטענה שאין הוא באמת משתייך לעולם המציאות, נותר הוא עדיין חשוף לטענה שדגשו על לימוד תורה תובעני ויצירתי מציג אותו באור אליטיסטי. הרב סולוביצ'יק שב לנושא זה במאמרו ובקשתם משם, כאשר הוא דן בנחיצותם של הממדים האליטיסטים והדמוקרטיים, או האזוטריים והאקזוטריים, של ההלכה.[7]

מבנהו של איש ההלכה

הבה נעצור ונסקור את מבנהו הכולל של איש ההלכה. הספר מחולק לשני חלקים: א. השקפת עולמו וחייו (עמ' 11‑82); ב. כוח היוצר שבו (עמ' 83‑113).

1. פרקים א-ט בחלק הראשון (עמ' 11‑61) מציגים את "ההשקפה האונטולוגית" (כלומר ההשקפה על תחומי ההוויה השונים) של איש הדעת, איש הדת ואיש ההלכה, ומתמקדים באופן מיוחד ביחסן של כל אחת מהדמויות למציאות הגשמית לעומת העולם הרוחני. בעוד שגישתן של שתי הדמויות הראשונות מאלצת אותן לבחור בזה או באחר, איש ההלכה בוחר להתייחס לשני התחומים ולנסות לאחד ביניהם. כלומר, איש ההלכה מושך מטה את תבניות ההלכה האידיאליות מהעולם הטרנסצנדנטי אל העולם המציאותי והגשמי באמצעות המשגתן היצירתית, הסתכלות על העולם דרכן וקיומן הלכה למעשה.

2. פרקים י-יב בחלק הראשון (עמ' 62‑82) בוחנים כיצד רוחניותו המציאותית של איש ההלכה, על חתירתה לאידיאלי ותשומת ליבה למציאות, מעצבת את דמותו – במיוחד בהשוואה לאיש הדת (אשר דמותו מובאת לאורך החיבור בהנגדה לזו של איש ההלכה).

3. החלק השני מתמקד בכוחו היצירתי של איש ההלכה כפי שהוא מופעל בשלושה תחומים: בתורה, בעולם (פרק א, עמ' 83‑92), ובמיוחד באישיותו (פרקים ב-ג, עמ' 92‑112).

בפרק זה ובפרק הקודם חקרנו את סעיף 1 ואת החלק הראשון של סעיף 3, ובחנו ארוכות את נושא היצירה העצמית, הנושא העיקרי בסעיף 3, בפרקים שעסקו בתפילה, בתשובה ובסבל.[8] מכיוון שהקדשנו תשומת לב רבה ליצירה העצמית בפרקים אלה, לא אנתח את דיונו העשיר ומעורר המחשבה של הרב בנושא זה באיש ההלכה. אומר רק בקצרה כי מעבר למה שכבר עסקנו בו בתחום היצירה העצמית, מוסיף סעיף 3 דיון בהשגחה האלוהית ובנבואה לא כעיקרי אמונה, אלא כדרישות נורמטיביות. כהמשך לדעתו של הרמב"ם שה' מעניק השגחה פרטית (לעומת השגחה על מינים) ונבואה רק ליחידים הראויים לכך, מתייחס איש ההלכה לאמונות אלה כציוויים: על האדם להתאמץ להיות ראוי להשגחה פרטית ולנבואה. הפרט יכול למלא משימה זו של שכלול עצמי באמצעות פיתוח ייחודו והפעלת היצירתיות שלו.[9] ואכן, מרשים מאוד כיצד מזהה הרב בחלק השני את החידוש כתכונת מפתח של איש ההלכה, דמות שבעיני זרים עשויה להיראות כמיושנת וכמאובנת. למעשה, הרב משבח את היצירתיות עד לדרגת הפיכתה לצורת החיקוי הקרובה ביותר לאלוקים (כפי שה' יוצר, כך גם על האדם להיות יוצר, עמ' 83‑87) ולמקור לכל הקדושה (עמ' 90‑92).

נותר לנו רק לבחון את סעיף 2, אישיותו של איש ההלכה. נדון בזה בשבוע הבא, ונפתח בשאלה: מיהו איש ההלכה?

[1] קידושין לב ע"ב ד"ה ובתורתו.

[2] לקטעים בהם הלימוד הוא העיקר ראו לדוגמה עמ' 31‑35, 59‑61, 76. לקטעים בהם המעשה הוא העיקר ראו לדוגמה עמ' 79‑82, 83‑91. למעשה, הרב משתמש באותו הביטוי, "משאת נפשו של איש ההלכה", לתאר הן את לימוד ההלכה (עמ' 31 וכנראה גם 36) והן את קיומה (עמ' 79, 82, 83, 88).

[3] “The Rav at Jubilee: An Appreciation,” Leaves of Faith: The World of Jewish Learning (Jersey City, 2003), 191.

[4] ראו לדוגמה עמ' 31, 35, 41, 76.

[5] דיון זה מופיע גם בספרי, דברים מא, ובמדרש תנאים לדברים יא, יג.

[6] במהלך הדורות התחבטו פרשני הרמב"ם בשאלה אם יש להגדיר את המעשה הנובע מתוך השלמות השכלית כפעילות מוסרית, פוליטית, או הלכתית. בכל אופן, הדמיון המבני בין דברי הרמב"ם לבין דברי הרב בולט מאוד. אודות הדיון העוסק בסיום מורה נבוכים, ראו את המקורות המובאים בפרק 3, לעיון נוסף מס' 2; ופרק 34, לעיון נוסף, מס' 3.

[7] ראו בפרק 34 להלן, ובעיקר ראו את פרק 10 לעיל, ובמקורות המצוינים שם בלעיון נוסף, מס' 2.

[8] ראו פרקים 20, 22 ו-23 לעיל.

[9] יש לשים לב כיצד הרב מנגיד בין הרעיונות ההלכתיים, של דינמיות ואינדיבידואליות, לבין הרעיונות היווניים של סטטיות ואוניברסליות (108‑111). אנו נבחן כיצד ההלכה מאמצת אינדיבידואליות ויצירתיות בפרק 35 בהמשך הסדרה.