דילוג לתוכן העיקרי

הדיאלקטיקה של השכל וההתגלות (1)

קובץ טקסט


נמשיך להתוות את שלביה של האודיסיאה הדתית, כפי שמתאר אותה הרב סולוביצ'יק.

שלב א (ג): ההתגלות כאירוע וכחוויה

כאשר אדם נקלע למשבר ולמבוכה, ה' לעתים מתגלה אליו, אף כאשר האדם אינו מוכן או מצפה לכך. אך כאשר ההתגלות מתרחשת, אין ה' עושה זאת על מנת להעניק לאדם תפיסה שכלית של האבסולוטי והנצחי, ואף לא על מנת להעניק לו שלווה וביטחון באופן כזה או אחר. ה' מתגלה לאדם כדי שיוכל לבטא את רצונו ולכפות את מצוותיו על האדם.

האדם, כשהוא מבקש את האלוהים, הרי הוא מבקש את השכל הנעלם ממנו. רוצה הוא ששכל זה יזדקק אליו ויאיר את עיניו על דבר תבל ומלואה, על דבר מה‏ות האדם וגורלו – אבל במקום למצוא את השכל הנעלם, הוא פוגע ברצון הסתום. רצון זה מתגלה לו לאדם, ובמקום לגלות לו סוד מעשה בראשית, הוא תובע מן האדם משמעת בלתי-מוגבלת והכנעה מוחלטת. (עמ' 146)

התגלות הרצון האלוקי אינה חוויה חד-פעמית בלבד והיא אינה מנת חלקם של מתי המעט שה' בחר בהם לנביאים. אלא, היא הופכת למרכיב בר קיימא בתודעה הדתית של האדם, כשם ש"החיפוש הטבעי"[1] אחר האלוקים מהווה מרכיב קבוע בתודעה הדתית האנושית:

גילוי אלוהים לאדם ... נהפך לדורות לחוויה תמידית, תודעה ייחודית. האדם לדורי דורות חי ומרגיש את הגילוי, כמו שהוא חי ומרגיש את החרג הטבעי לאלוהים. (עמ' 147)

לפיכך, אף שבפרק ד (עמ' 141‑147) הקורא עשוי להתרשם כי ההתגלות תופסת את מקומו של החיפוש הטבעי אחר האלוקים, הפרקים הבאים מסבירים שבתור חוויות תמידיות, שתיהן קיימות זו לצד זו בתודעת האדם (גם אם במתח מתמיד). היהדות תובעת את שתי צורות התודעה הדתית, הן הטבעית והן הגילויית:

[ראשית, התודעה הדתית הטבעית:] האדם מצוּוה לא רק להאמין באלוהים, אלא גם לדעת את האלוהים, כמו שכתב הרמב"ם: "מצות עשה לדעת כי יש שם מצוי ראשון ממציא כל נמצא" [הל' יסודי התורה א, א]. דעת זו פירושה הכרת אלוהים ע"י הכרת מעשיו, מעשה בראשית. [לאחר מכן, התודעה הדתית הגילויית:] ברם מאידך גיסא קבעו, כי לדעת את האלוהים על ידי הטבע אינו מספיק. עיקר העיקרים הוא אמונה בגילויו לאדם והכנת האדם לקיים את רצונו ללא תנאי. [ולבסוף, דו-קיום של שתי התודעות:] האדם הוא דורש את האלוהים וגם שבוי אלוהים. שניות זו נותנת תוכן מיוחד ומקורי לחוויה הדתית שתורתנו המליצה עליה. כך עלה ברצונו הקדמון של הבורא ליטע באדם שתי תודעות, גישה בעלת דו-פרצופים. (עמ' 149)

שלב א (ד): הדיאלקטיקה של ביטחון ופחד

פרקים ה-ו (עמ' 147‑158) מדגישים את המתח שבין שתי הגישות הדתיות, הטבעית והגילויית, על ידי הצגת סדרת ניגודים ביניהן, ואילו פרק ז (עמ' 159‑167) מציג מדוע אין די בכל גישה לכשעצמה ומדוע אפוא יש צורך בשתיהן. ראשית, נפרט בקצרה את מאפייניה של כל תודעה דתית כשלעצמה, ועל ידי כך יתבהרו הניגודים הקיימים ביניהן.

במצב "הטבעי" של התודעה הדתית, האדם מחפש אחר האלוקים מתוך רצון להשתחרר מכבלי עריצות הטבע, מתוך צמא לחירות ולהרחבה. הוא מפלל למפלט של חסד ולגאולת המציאות. תחושת קרבת אלוקים מעניקה לו עוד ועוד חירות ועונג. החיפוש ה"טבעי" אחר האלוקים משריש את האדם בחייו בעולם הזה, מעודד אותו ליטול חלק בתיקון העולם והחברה. הרדיפה הטבעית פתוחה לצורות ביטוי רבות ומכילה גישות רבות; מדובר במפעל שכלי, מוסרי ואסתטי. למעשה, מדובר כאמור בפסגת ההשגה התרבותית. מכיוון שתודעה זו קשורה קשר הדוק לתרבות האנושית, היא דינמית ומתקדמת בהתאם להתפתחותו הכללית של האדם.

ההתגלות, לעומת זאת, מקורה בתחום הסגור בפני ההבנה האנושית והיא לכאורה אינה קשורה לרצונות אנוש. הגישה הדתית הגילויית אינה קשורה לחופש וליצירתיות, אין לה עניין בתרבות, והיא מצטמצמת לתחומה העצמאי. היא תובעת אקסקלוסיביות ואינה מגלה סובלנות כלפי כפלי גישות אחרות או מפעלים מתחרים. האדם חווה כפייה והשתעבדות, וחש שנתבעת ממנו התמסרות טוטאלית. ריבונו של עולם נראה לו מרוחק ומפחיד, כאשר הדבר היחיד המגשר על הפער בינו לבין האדם הוא הצו המוחלט. בעוד התודעה הטבעית רואה את האלוקים כחבוי בתוך העולם הנברא, התודעה הגילויית רואה אותו כעומד מעבר ליקום ומובדל ממנו. מכיוון שתוכני התודעה הגילויית מקורם בתחום מובדל ונצחי, הרי הם סטטיים ובלתי-משתנים.

בנוגע לגישה הטבעית ולגישה הגילויית גם יחד, אומר הרב, "החרג הוא יצרי-טבעי בשעה שמילוי החרג הוא רוחני" (עמ' 158). משמעות הדבר היא שבשלב א, הגישה הטבעית-רציונלית והגישה הגילויית שמות להן למטרה המשך הקיום האנושי, והן כשלעצמן תולדה של יצר הישרדות ביולוגי. עם זאת, כדי לספק דחף טבעי ופרגמטי זה, האדם מגלה שהוא חייב לסגל אמצעים דתיים. בממד ה"טבעי" של הדת, אדם בודד וחסר מנוחה המחפש שלווה, שואף לגבור על המוות ותר אחר תכלית, מגלה שהוא יכול להתקרב ליעדים הללו באמצעות התעלות על-עצמית, בחיפוש אחר המוחלט, בהתקרבות לאלוקים. יחד עם זאת, אין הוא מודע לדרישות כלשהן הנובעות מכך. בממד "הגילויי" של הדת, האדם נתקל באלוקים כשופט ומנהיג מטיל אימה; מכיוון שהאדם, שהינו חוטא ונעדר שלמות, אינו יכול בשום אופן להצדיק את עצמו בפני הא-ל, הוא מגלה שיצר ההישרדות שלו מניע אותו לשמור מרחק מהאלוקים ולא להתקרב אליו. ולמרות זאת, בדיוק מתוך חווית הפחד הזו הוא משרת את האלוקים, שכן הפחד מוליד בו את ההחלטה לציית לרצון המוחלט של האלוקים, והופך את ההתגלות לתודעה גילויית מתמדת.

למרות שהפחד הנובע מהחוויה הגילויית ניצב בסתירה לביטחון ולאמון הנובעים מהחוויה הטבעית, הרב מתאר את התחושות הללו כדרות בכפיפה אחת, כאשר שורר ביניהן מתח דיאלקטי, שכן שתיהן הן מרכיבים הכרחיים בתודעה הדתית של האדם. גם הפנייה אל ה' כדי לקבל שכר, וגם הבריחה מפניו על מנת להימנע מקבלת עונש, הן לגיטימיות. חוויות כאלה הן משמעותיות ובעלות ערך; היהדות מקבלת את האדם הטבעי ואת תשוקתו הפשוטה להמשך קיומו. [2]

העובדה, כי החוויה האנטי-תיטית של אהבה ופחד, של חפץ הריצה אל האלוהים וחפץ הבריחה ממנו, מושרשת בקרקע ביולוגית-טבעית ובמצב האדם כיצור פסיכו-סומטי,[3] אינה מפחיתה מערכה וחשיבותה. ההלכה תמיד טיפלה בקיומו הממשי של האדם, כבלה אותו בתודעת שכר ועונש, ולא ראתה שום הפסד ברצון האדם להתקיים במובן פיסי-ביולוגי, ליהנות מקיומו הנאה גמורה ולהשתחרר מן מכאובי גוף ונפש. לשם זה כבלה אותו בהבטחת שכר ועונש ונתנה לפניו ברכה וקללה. הברכה היא הטוב שבחיים הטבעיים והקללה היא שלטון הרע שבהם. כדי לשעבד את האדם לצו גילויי על-טבעי היא מפחידה וגם מרגיעה את האדם הטבעי. (עמ' 160‑161)

שלב א (ה): נחיצות שתי הגישות

ראינו כי היהדות מאשרת גם את התודעה הדתית ה"טבעית", וגם את התודעה הדתית ה"גילויית". יחד עם זאת, אף אחת מהן אינה מספיקה לכשעצמה.

הבה ונפנה תחילה אל הבעיות של דתיות טבעית כאשר היא איננה מאוזנת על ידי דתיות גילויית. ראשית כל, היעדר המרכיב הציוויי של התגלות עשוי להוביל לדתיות שכל כולה מחשבתית ורוחנית, ללא גורם התנהגותי. שנית, היעדר הגורם האובייקטיבי של התגלות מוביל לדתיות סובייקטיבית, אשר איננה יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן. [4] שלישית, היעדר היסוד המוחלט של דת הופך אותה לכפופה לתרבות ומכפיף את עבודת ה' לתשוקות האנושיות. [5]על ידי זה הדת מאבדת את האוטונומיה שלה ואת כוחה הקדמון, ומוליכה את האדם, אשר רואה עצמו כמקור הנורמה, לאנרכיה מוסרית. אהבה שאינה מאוזנת על ידי פחד, סובייקטיביות שאינה מוגבלת על ידי המוחלט, ורוחניות נטולת ציוויים מביאות כאוס לעולם.

נפנה עתה לבעיות של הדתיות הגילויית, כאשר היא איננה מאוזנת על ידי דתיות טבעית. מכיוון שהחוויה הגילויית נאכפת מבחוץ, האדם תופס אותה כדבר שאינו קשור לתודעה התרבותית שלו ואינו מגיב לרצונות ולצרכים שלו. היא הופכת עבורו למערכת כפייתית המאופיינת בעיקר על ידי הפחד מעונש. גישה כזו אינה אופטימאלית, שהרי ה' חפץ שהאדם יעבוד אותו לא רק מתוך עצב ופחד, אלא גם מתוך כמיהה ספונטנית ושמחה: "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק, ב).

כשהאדם איננו רואה את האלוהים ואינו מרגיש את נוכחותו בכל מקום אשר יפנה, כשהוא חושב על האלוהים רק מתוך יראת העונש ובשכל צונן, ללא אכסטזה, גיל והתלהבות, כשפעולותיו ומעשיו הם נטולי נשמה, פנימיות וחיוניות – פגומים המה חייו הדתיים. (עמ' 163)

יתר על כן, התמקדות בלעדית בציות לפקודות, תוך עצימת עיניים לתפארת העולם ולאתגר הטמון בו, מוליכה לסגפנות ולנסיגה מהמשימה של תיקון העולם ויישובו, כמו גם מהטיפול בצרכיו הפיסיים והפסיכולוגיים של האדם. גם זה איננו קביל, שכן האדם הושם בעולם על מנת לחיות בו ולשכלל אותו. שותפותו של האדם בבריאה משתקפת לא רק באמצעות מעשיו, כפי שצוין זה עתה, אלא גם על ידי גישתו הרגשית:

התודעה הטבעית שניתנה לו מן הבורא היא מקור געגועי האדם לאין סוף ולנצח. ממנה נובעים רגשות שמחה והתפעלות, ממנה שוטף ובא זרם האושר והמתיקות שבחיים, והיא דוחפת את האדם להשתתפות ולהשתלבות בתהליך היצירה הממשית; היא אומרת לאדם להתקדם, לעלות ולהתעלות. (עמ' 164)

בפרק מאוחר יותר, הרב מעניק ביטוי מרשים לבעיות של פחד שאינו מרוכך על ידי אהבה, על ידי הצגת העיוותים הפסיכולוגיים והדתיים שהוא גורם. ראשית כל, פחד יתר כזה "הוא אבי אבות כל ניברוזה [=נוירוזה] וכל אנומליה [=סטייה] פסיכית באדם" (עמ' 173). בנוסף, "הדתיות המתעכבת יותר מדי בתחום הפחד הנורא הזה אינה משיגה את מטרתה. היא נכשלת במאגיות" (עמ' 174). בדבריו אלה הוא מתכוון לומר שבמקום לראות בה' ישות מוסרית, אדם האפוף בפחד יתייחס לה' כאל כוח אי-רציונלי ומלא חֵמה, אשר ניתן לפייסו על ידי הבאת מנחות ועשיית ריטואלים.

הרב מסכם את הצורך בשני הסוגים של תודעה דתית – טבעית והתגלותית – באופן הבא:

אם כל תודעתו וחוויתו הנן טבעיות, פנימיות, מעורות באישיותו, אז הוא דומה לאיש חילוני העומד מחוץ לסמכותה של הדת. כלפי לייא, אם הוא נטול תודעה-חוויה טבעית ואיננו משזר את חוויתו הגילויית במסכת חוויתו הרוחנית הכל-כוללת – סופו לפרוש מן המעשה ומן המציאות. אם אין זיקת גומלין קיימת בין שתי תודעות-חוויות, האידיאל הדתי לא יתגשם. (עמ' 164)

להשלמת הדיון שלו, הרב סולוביצ'יק מציין (עמ' 164‑167) כי בעוד שהחוויה הטבעית-אינטלקטואלית היא תופעה אזוטרית – כלומר, היא מוגבלת לאליטה של יחידים המסוגלים לעסוק בחקר עמוק ולחוות את הנשגב – האמונה הגילויית הינה אקזוטרית, [6] שכן ההתגלות מופנית לכולם, וצוויה ניתנים לביצוע על ידי כולם, ללא קשר ליכולת האינטלקטואלית והרוחנית. שוב, הוא מסביר מדוע שתי הגישות הן הכרחיות. מצד אחד, הדת שייכת לכולם, לכלל הקהילה. מצד שני, היא חייבת לספק הזדמנות לאינדיבידואל יוצא הדופן להעמיק ולהרחיב את החוויה והתפיסה שלו של הקדושה האלוהית. קורח צדק כשהכריז ש"כל העדה כולם קדושים", אך שגה כשהלין "ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (במדבר טז, ג). הקדושה האקזוטרית של הקהילה (קדושת ישראל) אינה מבחינה בין גדול וקטן, אולם הקדושה האזוטרית תלויה בגדולתו ובעמקותו של האינדיבידואל. [7]

שלב א': סיכום

לפני שנעבור לשלב ב', הבה נסכם את ההתפתחות המורכבת בשלב א'. האדם, שמחפש משמעות וביטחון, מתחיל את החיפוש אחר אלוהים תוך שימוש בכל כוחותיו האינטלקטואליים, הרוחניים, היצירתיים והחופשיים. הוא מצליח ביזמה זו באופן חלקי על ידי מציאת סימנים של  המוחלט במסגרת המדע, הפילוסופיה, האומנות ונפש האדם, במיוחד במסגרת החוויה הקוסמית (כלומר, המפגש הישיר עם הטבע שמעניק לאדם תחושה של האינסופי). הצלחה זו מטפחת אצל האדם הרגשה של אמון וביטחון, כאשר הוא מוצא סדר בעולם ורמזים לכך שיש משהו שמתעלה עליו. הוא נמשך אל חסדו של הא-ל, שמציע נחמה ותמיכה.

ואולם, למרות חיפושיו של האדם, אין ביכולתו לתפוש את האלוהים: במטאפורה של שיר השירים, הרעיה מצליחה לקבל מבטים חטופים מדודה, אך לא יכולה לפגוש אותו. המחפש נוכח שהאינטלקט, היצירתיות התרבותית והחוויה הקוסמית מובילים אותו רק כברת דרך מסוימת. הקטגוריות של השכל האנושי נשברות כאשר הן פוגשות את האינסופי; יותר מאשר האלוהים נגלה בטבע, הוא מסתתר בו; תפיסתו החלקית והבלתי ברורה של האדם את האלוהים נותרת מעורפלת ובלתי אישית; והאדם עדיין אינו מסוגל להסביר את קיומם של הכאוס והרוע. מבולבל, מתוסכל ומיואש, זונח האדם את החיפוש.

לפיכך, אין האדם מוכן להתגלות הפתאומית של האלוהים – מה גם שהאלוהים אינו מגלה את עצמו כבורא ושומר על כל מה שקיים, אלא כמחוקק שנוטל את חירותו של האדם ודורש ממנו מחויבות אבסולוטית. במקום להימשך אל האלוהים ולהתנחם בחסדו, מתמלא עתה האדם חרדה ופחד מפני מידת הדין האלוהית. הוא חווה מצב מנוגד לגמרי לזה שחווה קודם לכן, כאשר חירותו ויצירתיותו באו לידי ביטוי במהלך החיפוש אחרי הא-ל. 

ואולם, תודעה זו של פחד לא צריכה לבטל את התודעה הקודמת של ביטחון. מה שחייב שיהיה היא תודעה כפולה, הן של ביטחון והן של פחד, של אמונה דתית שהיא גם טבעית וגם תוצאה של התגלות. שתיהן נחוצות, כי חיים שמבוססים רק על תודעה טבעית מתחמקים ממרות הדת, נעדרים איפוק והופכים בסופו של דבר לחילוניים; ולהיפך, חיים שמתבססים רק על תודעת התגלות, מוותרים על פעילות מעשית ותיקון העולם. ואולם, בשלב זה של התפתחות דתית, שתי צורות אלה של תודעה הן אנוכיות, ומתמקדות אך ורק בהשפעתו של האלוהים על קיומו האישי של האדם. הפרט מחפש את האלוהים במטרה לעגן ולאשש את קיומו הוא, ומציית למצוות ההתגלות רק כדי לקבל שכר ולהימלט מעונש.

בשלב הבא, בו נעסוק בשבוע הבא, מתעלות התודעות המנוגדות של ביטחון ופחד לתודעות משלימות של אהבה ויראה.

 


[1] "החיפוש הטבעי" אחר האלוקים בעיני הרב הוא החיפוש אחר האלוקים דרך הטבע (הכולל את העולם הטבעי והתחום האנושי כאחד). הנושא נידון בפרק 32 לעיל.

[2] בהערה חשובה (עמ' 161; ראו גם עמ' 170), מוסיף הרב כי אפילו ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות דתית (אשר תפורטנה בהמשך), האדם שומר על רצון פשוט לקבלת שכר, ובמיוחד להימנעות מעונש. אין האדם יכול פשוט לסלק את הרמות הנמוכות של דתיות כאשר הוא עולה לרמות גבוהות יותר, שכן האדם הוא באופן בלתי נמנע בן אנוש, ולדמיין אחרת מבטיח כישלון בהשגת היעדים הרוחניים של האדם.

[3] "פסיכו-סומטי" כאן פירושו מורכב מגוף ונפש.

[4] בנוגע לשתי הסוגיות הללו, עיינו בדיון בפרק 10 לעיל תחת הכותרת "סובייקטיביות מוחלטת".

[5] זהו, כמובן, מוטיב מרכזי ב"איש האמונה הבודד". ראו במיוחד פרקים 15 ו-16 לעיל.

[6] משמעות "אקזוטרי" היא "חיצוני" וזמין לכלל.

[7] לדיון נוסף בהיבטים האזוטריים והאקזוטריים של הדת, ראו פרק 10 לעיל (בסעיף "אזוטרית ולא דמוקרטית", ולעיון נוסף 2).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)