סקירה וסיכום (1)

בסוף הפרק הראשון כתבתי שמסע העיון במחשבת הרב סולוביצ'יק הוא מלהיב ודרמטי לא פחות מרוחו הסוערת של הרב עצמו. כעת, כשאנו מתקרבים לסוף המסע, כולי תקווה שלא זו בלבד שהמסע היה מלהיב ודרמטי, אלא גם מאיר עיניים ומעורר השראה. לאחר שסקרנו רבים מכתביו הפילוסופיים של הרב סולוביצ'יק בפרקים הקודמים, נסקור בפרק זה כמה מהנושאים שבהם נגענו ואז נתייחס בפרק הבא לחלק מהסוגיות הנרחבות העולות מסקירה זו.

התעלות האישיות (פרקים 1‑10)

            לאחר שהצגנו ביוגרפיה קצרה של הרב ומיקמנו אותו בהקשרו ההיסטורי, פתחנו בעיון במחשבת הרב באמצעות לימוד שני מאמרים מקדימים שצפו נושאים מרכזיים שיידונו בהרחבה ובהעמקה בהמשך הספר. בקריאת "הקהילה", בחנו את השקפתו של הרב בדבר הצורך בחוויית הבדידות והיחד על מנת להגיע למימוש הפוטנציאל האנושי, בדבר האופנים השונים ליצירת "היחד" בהקשר של ציבור (רעיון שפותח בהמשך באיש האמונה הבודד), ובדבר אופייה של ה"עמיות" היהודית (אשר נידון בהרחבה בקול דודי דופק). כשניתחנו את "גאון וענווה", בחנו את השקפתו כפולת הפנים של הרב לגבי האדם, וכן את רעיון "והלכת בדרכיו" ומרכזיות הדיאלקטיקה בהגותו (בפרק הבא נעסוק בשאלה מדוע הדיאלקטיקה חשובה כל כך). הדיון שערך הרב באתיקה של הנצחון ובאתיקה של התבוסה הכין את היסודות לא רק ל"צירוף", אלא גם לשניות העומדת בלב ליבו של איש האמונה הבודד.

            הפרקים הבאים השתמשו במאמר "צירוף" כבסיס לדיון ברעיון הגבורה ההלכתית (הקרוי גם נסיגה או צירוף) ובאופן שבו הוא מתבטא בארבעה תחומים: הגופני-הנאתי, הרגשי, השכלי והדתי. סקרנו את האופן שבו ההלכה מאשררת את ערך מעורבות האדם בכל ארבעת התחומים, אך בד בבד דורשת ממנו לקבל עליו מגבלות על מנת לטהר, לתעל ולרומם מעורבות זו. ההלכה רוצה שהאדם יהנה מהחיים, אך לא בצורה אנוכית או שפלה. היא גם רוצה שהאדם יחוש את מלוא מנעד רגשותיו הראויים ובעלי הערך, תוך בקרה מתמדת ושליטה על עולמו הרגשי. היא דוגלת כמובן במעורבות שכלית ודתית – אך המחווה השכלית, כאשר לא נלווית לה מודעות למגבלותיה, יש בה מן היוהרה, ואילו המחווה הדתית, כאשר היא מתבצעת ללא הכרה באי-שלמותו של האדם ובשבריריותו, הינה צדקנית ובלתי-נגאלת. בפרקים אלו, גם עסקנו במתח הקיים בכתבי הרב בין צירוף דו-שלבי ותלת-שלבי: כלומר, האם האדם נסוג בענווה רק כדי לטהר את התקדמותו הנועזת, או שמא יש בנסיגה מטרה לכשעצמה?

            דיון זה הוביל בפרקים הבאים לבחינה כללית יותר של תפקידי השכל, החוויה והמעשה בחיים הדתיים, וכן בקשרי הגומלין ההכרחיים ביניהם. ללא איזון והשלמה הדדית, כל מרכיב יביא לתוצאות מזיקות. לחילופין, כאשר שלושת המרכיבים פועלים בצוותא, האדם מסוגל לחיות חיים דתיים מלאי משמעות וערך ולהתרומם לגבהים עילאיים. יש לרתום את כל יכולותיו של האדם לעבודת ה': מוח, לב ואיברים. כולם יודעים שהיהדות דורשת לימוד תורה וקיום מצוות, אבל הפנימיות חשובה לא פחות. חווייתו הדתית של האדם אמורה לנבוע הן מידיעה תורנית ומשמירת המצוות, ולחילופין, הלימוד והמצוות אמורים לחולל את החוויה. המחשבה מנחה את הרגש ואת המעשה; הרגש מעורר את המחשבה ואת המעשה; והמעשה מגלם את המחשבה ואת הרגש.

הדת והמודרנה (פרקים 11‑18)

          אף שיש הסבורים כי החילוניות דורשת התקדמות והדת דורשת נסיגה, הרב סולוביצ'יק טוען שהיהדות דורשת את שניהם גם יחד. השניות הזאת מצויה בלב ליבו של איש האמונה הבודד, הגיונו הקלאסי של הרב על מקומה של הדת בעולם המודרני. בפרשנותו לשני תיאורי בריאת האדם בספר בראשית, מגלה הרב סולוביצ'יק שני סוגי אדם: אדם א', האישיות היוצרת ורבת ההוד, ואדם ב', האישיות הענוותנית והמחויבת לברית. בעוד שאדם א' מבקש להשיג את ההדר באמצעות שליטה בעולם – אדם ב', השרוי בתחושת אי שלמות, מבקש להיגאל באמצעות שליטה עצמית ובאמצעות פיתוח קשרי עומק עם הזולת, ובמיוחד עם הקב"ה. אף ששתי העמדות הן לכאורה בלתי ניתנות לגישור, ה' מצווה אותנו לאמץ את שתיהן, להיטלטל בין שני מצבי הקיום בדיאלקטיקה תמידית.

            הבנה זו של שתי המטלות היסודיות של האדם מובילה לכמה מסקנות חשובות. ראשית, קיומו של אדם א' רצוי לפני ה' ולכן יש לפועלו היצירתי ורב ההדר ערך דתי. בהתאם לכך, רואה הרב סולוביצ'יק באור חיובי את הרחבת השליטה האנושית באמצעות ההתקדמות הכללית בתחומי המדע והטכנולוגיה, התפשטות התרבות והתפתחות הציביליזציה. עם זאת, עלינו גם לתת לאדם ב' את מקומו הראוי לו, דבר המוביל למסקנה השנייה: לאדם ב' ובקשתו את הגאולה ישנו ערך עצמי, ללא קשר למידת עזרתם לבקשת אדם א' את ההדר. האמונה (תחומו של אדם ב') אינה כפופה לתרבות (יצירתו של אדם א'); היא כוח קדמוני שאינו זקוק לחפש לעצמו לגיטימציה במושגים אחרים.

            החיים בתוך הדיאלקטיקה התמידית בין אדם א' ואדם ב' איננה חוויה קלה, מכיוון שעוד בטרם הכה האדם שורש באחת העמדות כבר קוראת לו העמדה הנגדית; אך ללא ספק מדובר בהתמודדות בונה וחיובית עבור אלו הרגישים לקריאה הכפולה. איש האמונה בן זמננו, לעומת זאת, מוצא עצמו במצב קשה המוביל לצורה שלילית והרסנית לחלוטין של בדידות: החברה המודרנית אינה מבינה אותו ודוחקת אותו לשוליים כיוון שהיא מכירה אך ורק בקיומו של אדם א'. אפילו התחום הדתי עצמו נשלט על ידי אדם א', שכן האדם המודרני מצפה מהדת לשמש לו להוד והדר. הוא אינו מודה שלאמונה הדתית ישנן תביעות אוטונומיות משל עצמה, תביעות אשר לעתים קרובות דורשות ממנו הקרבה.

            בסיום של איש האמונה הבודד, אנו פוגשים תופעה שאותה ציינו בכמה מכתבי הרב – קרי, סיום כפול פנים המציג בפנינו שתי חלופות. לפי הראשונה, ייתכן שאיש האמונה ייאלץ לסגת מתחומו של אדם א' (הן בחברה הסובבת אותו והן בתוך עצמו) על מנת לשמר את האוטונומיה של המחויבות האמונית. לפני השנייה, לאחר נסיגה זמנית לשם התחזקות, אדם ב' ישתלב מחדש עם אדם א' ויחד הם ישימו להם למטרה "לתקן עולם במלכות ש-די". בסיום כפול פנים זה, אנו שוב פוגשים את המתח בין הצירוף הדו-שלבי והצירוף התלת-שלבי.

            האוטונומיה של האמונה, מוטיב מרכזי באיש האמונה הבודד בפרט ובמחשבת הרב בכלל, עמדה במוקד דיוננו בפרקים 16‑18. בחנו את היסוד התיאורטי שלה כמו גם את השלכותיה בתחומים השכליים והמעשיים. בתחום השכלי, העמדת האוטונומיה המתודולוגית של ההלכה לצד  היותה של חווית האמונה יסודית וראשונית מאפשרת להתמודד עם אתגרים לאמונה בביטחון וביעילות. בפסיקה ההלכתית  שלו, הרב סולוביצ'יק עמד על כך שההלכה תשמור את שלמותה המערכתית ואת הגיונה הפנימי, במקום להתאים את עצמה לאופנות הזמן. אוטונומיית האמונה שימשה לרב כעיקרון מנחה גם בתפקידו כמנהיג ציבור. אף שתמיד היה מודע לערכה של אחדות הציבור, בענייני אמונה הוא דגל באוטונומיה רבנית בתוככי העולם האורתודוקסי, אוטונומיה אורתודוקסית בתוככי העולם היהודי, ואוטונומיה יהודית בתוככי העולם הבין-דתי.