פרק 37א – נושאים מרכזיים והרהורים לסיום (חלק א)

  • הרב ראובן ציגלר

השיעור מוקדש לזכרו של אברהם דב בן פסח גרוסברג ז"ל

מרכזיות ההלכה

בשנת 1963, בזמן שרק אחדים מכתבי הרב סולוביצ'יק פורסמו, תיאר הרב אהרן ליכטנשטיין במילים אלו את הנושאים העיקריים שנידונו בהגותו של הרב סולוביצ'יק: "מהי משמעותה של ההלכה בחיי היומיום? כיצד היא עונה לצרכיו הרוחניים הבסיסיים של האדם? מה חושפים מצוותיה לגבי ייעודו של עם ישראל על-פי ה'? איך זה מתקשר לנסיבות החיים המודרניים?"[1] תיאור זה נכון גם היום, חרף העובדה שמאז פורסמו עוד ספרים ומאמרים רבים של הרב.

ההלכה, בעיניו של הרב, היא רבגונית באופן יוצא מן הכלל. היא גוף של ידע, צורת חשיבה, משקפיים דרכם ניתן לתפוס ולפרש את המציאות, תכנית-אב באמצעותה ניתן לעצב את העולם, ומדריך להתפתחות האדם ולהתעלות על-עצמית. ההלכה מאפשרת ומתווכת את מפגשו של האדם עם ה', כאשר היא מציעה התבוננות מעמיקה לתוך רצונו וחכמתו של ה' ומעצבת את החוויה הדתית. היא מקדשת את קיומו הטבעי של האדם וממלאת את כל תחומי החיים שלו במשמעות ובכיוון. בדרך זו, ההלכה מעניקה אמצעי להתמודדות בדרך יצירתית ובונה עם המצב האנושי, עם סתירות בלתי-ניתנות-לישוב ועם שאלות נטולות מענה, ללא היומרה לפתור אותן. דרישותיה של ההלכה רבות, אך הן לא באות לדכא את האדם אלא לאשר את ערכו, לחשוף בפניו ממדים חדשים של הקיום ולרומם את קיומו.

            למרות זאת, הרב אינו מסתיר את העבודה שבהדרכת האדם לקיום בו הוא מעמיד את ה' במרכז, הציות להלכה לעתים נחווה כקשה וכתובעני. מושג ההקרבה תופס מקום מרכזי בהגותו, והוא אינו נותן עירבון שההקרבה תתוגמל בסוף בהצלחה או בניצחון. מעבר לכך, ההלכה עוסקת בכל תחומי הקיום האנושי – שכל, רצון, רגש, מעשה – ואינה מכירה ב"נייטרליות" של אף תחום בחיים. כל כישרון וכל מאמץ חייבים להיות מכוונים למטרת עבודת ה'. בעוד הרבה זרמים של הדת בעולם המודרני מבטיחות הרבה ודורשות מעט, הרב סולוביצ'יק מציע דת לאנשים בוגרים: דת שהיא כנה, מורכבת ותובענית.

            נושא החשוב במיוחד לרב סולוביצ'יק הוא יחסי הגומלין בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי בהלכה. מצד אחד, פנימיות ורגש דתי הם בעלי חשיבות קריטית; אכן, ישנן מצוות מרכזיות, כמו תשובה ותפילה, שהאדם לא יכול לקיים בלעדיהם. מצד שני, סובייקטיביות דתית היא לרוב חולפת וערטילאית. אם היא אינה מובעת בצורה אובייקטיבית ומוחצנת, לא יהיה לה הכוח לשרוד לאורך זמן, להתגבר על יצרים ודחפים רבי-עוצמה ולהשפיע על האדם לאורך זמן. ההלכה מתמודדת עם סכנות אלה על ידי אובייקטיביזציה של הדחף הדתי הסובייקטיבי, יחד עם יציקת תוכן דתי-סובייקטיבי אל תוך פעולת הדת האובייקטיבית.

            לא פחות חשובה ממעשה דתי ורגש דתי היא חשיבה דתית, כלומר, לימוד התורה. לימוד התורה, כמובן, משמש גם כמדריך לקיום המצוות וגם כחוויה דתית מרכזית. עם זאת, הלימוד אינו רק כלי להשגת מטרות אחרות אלא מפעל חשוב ביותר בפני עצמו. האדם אינו יכול להבין את מהותו של ה', אך לימוד התורה מאפשר לו לחדור אל רצונו הנגלה של הא-ל. לימוד התורה מביא את יכולתו החשובה ביותר של האדם, השכל, אל תוך תחומה של עבודת ה', ובכך עוזר לו לממש את צלם האלוקים שבו. מעבר לכך, בעזרת פרשנותו והמשגתו היצירתיות, האדם הופך להיות שותפו של ה' בפיתוח ההלכה עצמה.

            במשך הדורות, יחסי הגומלין בין חוק לרוחניות משכו את תשומת לבם של הוגים יהודיים. הן הפילוסופים והן המקובלים מימי הביניים התייחסו לרוב אל ההלכה כיבשה וטכנית, וביקשו להפוך אותה לרוחנית בכך שהעטו על לימודה וקיומה שכבה של משמעות סמלית ומיסטית. לדעתו של הרב, לעומת זאת, אין כל צורך לפנות אל תורותיהן האזוטריות של הפילוסופיה והקבלה על מנת להכניס לחיי היהודי משמעות דתית – הדבר מושג על ידי לימוד ההלכה. הרב אומר על ההלכה מה שהוגים בימי הביניים אמרו על הפילוסופיה או על הקבלה: זהו הידע העליון – למעשה הטוב העליון – לאדם, וזאת היא הדרך הטובה ביותר להתקרב לה'. כך, עבור הרב סולוביצ'יק, לימוד וקיום ההלכה הם-הם המקורות של הרוחניות היהודית.

            יתר על כן, עבור הרב, ניתן לפתח פילוסופיה של היהדות רק אם דיני ומושגי ההלכה ישמשו כבסיס האובייקטיבי עליו פילוסופיה זו נבנית. בעוד הרבה הוגים קודמים ניסו להסביר את ההלכה בעזרת מערכות פילוסופיות חיצוניות, או שניסו לשלב את התורה עם התיאוריות הפילוסופיות של אותו הזמן, הרב סולוביצ'יק טוען שההלכה אינה דורשת שילוב כזה מכיוון שהיא בעצמה הביטוי המזוקק והאותנטי ביותר של מחשבת היהדות. בהתאם לכך, ניתן להפיק השקפה יהודית אמתית חייבת רק מתוך מקורות ההלכה ולא מתוך מערכת חוץ-הלכתית. מכיוון שההלכה מבטאת מערכת ערכים והיא מוסברת על ידי חוקיות משל עצמה, הרב חוזר ומדגיש את שמירת האוטונומיה של ההלכה בתיאוריה ובמעשה. במילים אחרות, את ההלכה יש להבין ולקיים על פי העקרונות של ההיגיון הפנימי שלה.

תורת האדם

          מערכת היחסים בין ה' לאדם עומדת בלב היהדות. מכיוון שכך, תפיסה נכונה של היהדות דורשת את הבנת שני הצדדים בברית. דבר זה מסביר שני מאפיינים עיקריים במחשבת הרב: מרכזיותה של ההלכה ומאמציו החוזרים-ונשנים לכונן אנתרופולוגיה דתית. כיצד? כפי שהוזכר קודם, אין אנו יכולים להבין את מהותו של ה'. בכל זאת, אנו יכולים לנסות להבין את רצונו הנגלה, ודבר זה מושג בדיוק על ידי הפעולה אליה התייחסנו לעיל – לימוד ההלכה. מצד שני, בעוד שאיננו יכולים לעמוד על "טבעו" של ה', הרי שאפשרי וראוי להעמיק בחקר האדם; והרב, באמונה שלמשימה זו יש ערך דתי גבוה, חוקר את מקורות היהדות על מנת להרכיב תפיסה של האדם. אם, כפי שהרב אומר, "אישיותו של האדם היא המקדש האמיתי שבו שרוי הקדוש ברוך הוא" (על התשובה, עמ' 124), אזי אנו חייבים להבין את אישיותו של האדם על מנת לבנות מקדש ראוי לה'. בגלל כפילות זו, הרב מאפיין את היהדות כ"מעמידה את ה' במרכז אך מכוונת לאדם" – היא סובבת סביב ה', שהוא הן המקור והן היעד של כל הקיום; אך בו זמנית שמה דגש מרכזי ומקדישה תשומת לב רבה אל האדם, שהוא שותף בברית עם ה'.

            אישיותו של האדם, כפי שהיא נתפסת על ידי הרב, היא מורכבת ורבגונית. מורכבות זו, יחד עם מגוון המצבים בהם נתקל האדם בחייו, מזמנים תגובות שונות: הוד וענווה, גדלות המוחין וקטנות המוחין, ועוד. בפיתוח תורת האדם, מתייחס הרב למגוון רב של חוויות אנושיות ונושאים פסיכולוגיים: תענוג וזיכוך הדחפים הטבעיים; נישואים ומיניות; יחסי הורים וילדים; סבל, שכול ומוות; הפרט והקהילה; חטא, תשובה ותהפוכות אישיות; השכל והרצון; שעמום ובדידות; חופש מוסרי וכפייה; אוטונומיה והטרונומיה; רוחב הרגש ושלמות האישיות. כמובן, כל אלה נידונים בהקשר של קיום דתי, שהרי אלו המשקפיים דרכן רואה הרב את החיים.

            האדם הוא ייחודי מבין כל בריותיו של ה' בשל יכולתו לעשות מעצמו יותר משהוא עצמו מטבעו. הוא מסוגל לעיצוב עצמי פעיל ומודע – ואכן, להתעלות על-עצמית. האדם אינו רק מעשי ומחפש הנאה, אלא נטועה בו גם תשוקה עמוקה אל הגדול, המשמעותי והגואל. ברשותו גם היכולת והרצון לשאוף למשהו הרבה יותר גבוה מעצמו; בטבעו לחפש אחר ה', אפילו אם הוא קורא לה' בשם אחר, כמו "המוחלט" או "הנשגב". אולם, צורת הקיום המרוממת אליה שואף האדם אינה ניתנת לו כמתנה מאת ה', והיא גם לא מישור אליו יכול האדם לטפס ולנוח שם אחר כך. אלא, צורת קיום מרוממת היא פסגה אינסופית, מאבק נצחי המלווה בייסורי ההתגברות על התשוקות ובצירי הלידה מחדש. ובכל זאת, המאבק כשלעצמו הוא מטהר. האדם עצמו חייב להחליט להתחייב למאבק האקטיבי הזה ליצירה עצמית והתעלות על-עצמית; אחרת, הוא יישאר ייצור היולי. רק הוא יכול להפוך את עצמו מאובייקט פסיבי לסובייקט אקטיבי.

אף בעלותו למישורי קיום גבוהים יותר ויותר, אין האדם יכול להותיר מאחוריו את העצמי הטבעי שלו ולהפוך לייצור שכולו רוחני. הימצאותו בתוך העולם הטבעי היא עובדה בלתי נמנעת, ועל כן אינו יכול להתכחש לצרכים הנדרשים לקיומו הגופני, ליחסיו החברתיים, וכן הלאה. לפיכך, ההלכה מכוונת את האדם להשיג קדושה בתוך ודרך העולם הטבעי, העולם שאותו ה' ראה כ"טוב מאוד".

שאיפתו הגבוהה ביותר של האדם אינה השגת התאחדות עם ה', בה היחיד נמוג אל תוך האינסוף הא-לוהי, אלא השגת דבקות בה'. דבקות פירושה התפתחות מלאה של יכולותיו ושל ייחודו של הפרט דרך שותפות יצירתית עם הא-ל. עם זאת, החתירה לפיתוח עצמי ולפיתוח מערכת יחסים עם ה' אינה אמורה להסיח את דעתו של האדם מאהבת השכן: "התכלית העליונה של האדם היא לחיות הוויה שלמה ומשוכללת וגם להשתתף בהעלאת מציאות הזולת" (ובקשתם משם, עמ' 223). על האדם לטפח את ייחודו בעודו נשאר מחויב לקהילה; למעשה, קשריו של האדם עם הקהילה אינם טפלים לפיתוחו האישי, אלא מהווים חלק בלתי נפרד ממנו. בתוך קהילת בני דורו של האדם, יכול הוא לעסוק בחסד ולהפגין אחריות הדדית; ועל ידי הצטרפות לקהילת העבר והעתיד דרך קבלת והעברת מסורת התורה שבעל פה, מתעלה האדם מעל המוות ומשיג צורה גבוהה יותר של דבקות.

            אף על פי שהיצירה העצמית מהווה נושא מרכזי במשנתו של הרב לאורך הדרך, בכתביו המאוחרים הוא מפנה את תשומת הלב לבעיה הנעוצה בהשגת מימוש עצמי אנושי; יצירה עצמית מחדדת את ייחודו של האדם, וייחוד זה מחזק את בדידותו של האדם. "'להיות' משמעו להיות היחיד, יחיד ושונה, וכתוצאה מכך בודד" (איש האמונה הבודד, עמ' 39). הצטרפות לאחרים בקהילה של מחויבות יכולה לעזור באופן חלקי להתגברות על הבדידות. אבל תמיד נשאר משהו ייחודי באישיותו של האדם, משהו שאינו ניתן להסבר ולתיאור, שאותו ניתן לחלוק רק עם ה', ועל ידי כך להביא את הפרט למערכת יחסים קרובה יותר עם קונו.

            קירבה זו לה' מסייעת לו לאדם בהתמודדותו עם גורם נוסף לבדידות, הלא הוא תחושת אי-השלמות של האדם. שני גורמים יוצרים אי-שלמות זו: בני אדם הם סופיים כאשר ה' הוא אינסופי, וזכר ונקבה זקוקים האחד לשנייה על מנת להשיג שלמות. באופן בלתי נמנע, הפרט נשאר מוגבל, בן תמותה ובלתי מושלם, ולעולם אינו מתגבר על תחושת אי השלמות והבדידות. הדבר מוליד משבר קיומי. בהבנה שהגשמה-עצמית מוחלטת יכולה להימצא רק בה', יכול האדם לנצל את מודעותו למשבר על מנת להביא להתמסרות מוחלטת לה'. הואיל וכפיפות לה' משחררת את האדם משעבודים אחרים, התחייבות והקרבה זו מביאה בסופו של דבר להיטהרות וגאולה. עול ההתחייבות אינו מעניק הקלה או נוחות, אלא רוממות וגדולה.

כפי שישנה שניות שאינה-ניתנת-להשלמה בראייתו של הרב את האדם כמלא הדר ועניו כאחד, כך ישנה שניות יסודית בראייתו את ההגשמה האנושית. המטרה האנושית הסופית היא, מצד אחד, פיתוח ייחודו האישי (= קניין עצמי); ומצד שני, הקדשה והתמסרות מוחלטת (= הקרבה עצמית). בהתאם לכך, ההלכה מכוונת את האדם הן להיות יצירתי והן להגיע להיטהרות (= צירוף, קתרזיס). דרך יחסי הגומלין והמתח שבין שתי מטרות אלה יכול האדם להתעלות לגבהים רמים יותר ולהגשים את תפקידו הייחודי ואת משימתו בעולם.

בשבוע הבא נדון ביסודות נוספים במשנת הרב סולוביצ'יק: גישתו למציאות, מרכזיות הדיאלקטיקה, ונקודת מבטו האנושית.

 

השיעורים הקודמים בסדרה: לחצו כאן.

שאלות והערות תתקבלנה בברכה: [email protected].

 

 


[1]  “R. Joseph Soloveichik,” in Great Jewish Thinkers of the Twentieth Century, ed. Simon Noveck (New York 1963), p. 281