פרשיות תזריע-מצורע - האדם, הבגד והבית

  • הרב אמנון בזק

פרשות תזריע-מצורע - האדם הבגד והבית / הרב אמנון בזק

א. פתיחה

מבנה תורת הנגעים, המתחילה בפרשת תזריע ומסתיימת בפרשת מצורע, מעורר קושי בולט מבחינת סדר הנושאים; לשם הבהרת הקושי, נציג תחילה את מבנה הפרשיות:

א. י"ג:א-מו - נגעי אדם (פרשייה זו נחלקת לסוגים שונים של נגעי אדם, שלא נעסוק בהם).

ב. י"ג:מז-נט - צרעת הבגד.

ג. י"ד:א-לב - דרכי טהרת המצורע מנגעיו.

ד. י"ד:לג-נג - צרעת הבית.

ה. י"ד:נד-נז - פסוקי סיכום.

השאלה המתבקשת היא ביחס למיקומה של פרשת צרעת הבגד, הקוטעת את נושא צרעת האדם; מדוע הובאה פרשייה זו בין תיאור נגעי האדם לבין תיאור טהרתו מצרעתו, ולא לאחר מכן, לפני דיני צרעת הבית? כך שואל גם ר"י אברבנאל בתחילת פרשתנו (השאלה הי"א):

למה ציותה התורה בצרעת הבגד במקום הזה, אחרי זכרון מיני צרעת האדם, קודם שיזכור אופן טהרתו, שבא בתחילת סדר זאת תהא תורת המצורע? והיה ראוי שישלים משפטי צרעת האדם וטהרתו, ואח"כ יבאר צרעת הבגד, ואח"כ צרעת הבתים, ולמה זכרם בדילוגים?

שאלה זו מחריפה לאור עיון ברצף הפסוקים. בסוף הפסוקים המתארים את נגעי האדם מובאים הדינים של מי שהוגדר כטמא:

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. (יג:מה-מו).

ההמשך הישיר של דברים אלו הוא בתחילת פרק י"ד, שם נאמר:

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. (יד:א-ב).

הביטויים 'צרוע' ו'מחנה' מופיעים רק בפסוקי הסיום של טומאת צרעת האדם ובפסוקי הפתיחה של טהרתו, ועל כן בולט הקשר הלשוני בין שתי הפרשיות הללו.

יתרה מזאת: פרשת צרעת הבגד מסתיימת במילים "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת, בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ" (י"ג, נט), ובכך אכן מסתיים נושא זה לחלוטין; אולם, ביחס לנגעי אדם, פסוק מקביל מופיע רק בסוף ענייני נגעי האדם, לאחר סיום פרשיית תיאור טהרתו (י"ד:לב): "זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת"[1].

על רקע ההיבטים הלשוניים הללו מחריפה השאלה: מדוע הוכנסה פרשיית צרעת הבגד באמצע פסוקי צרעת האדם?

ב. המצורע ובגדיו

לדעת האברבנאל נקודה זו מבליטה את הקשר שבין האדם לבין בגדיו. בדיני צרעת האדם מודגשים שני היבטים הקשורים לא רק לאדם הטמא, אלא גם לבגדיו:

א. נאמר פעמיים - הן לגבי נגעי העור, והן לגבי נגעי הראש והזקן - שאם בסוף השבוע השני הנגע לא התפשט, אזי האדם אמנם טהור, אולם עליו לכבס את בגדיו:

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית, וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר, וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן, מִסְפַּחַת הִיא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר... (יג:ו).

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן הָעוֹר, וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר... (יג:לד).

ב. כאשר הוגדר המצורע כטמא, יש לכך השלכה גבי בגדיו:

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. (יג:מה).

נמצאנו למדים, אפוא, כי יש קשר בין מצב הטהרה של האדם לבין מצב בגדיו: טומאה חלקית של האדם מחייבת את כיבוס בגדיו, וטומאה מלאה - את פרימתם; קשר זה איננו קיים בין האדם לבין ביתו.

אם כן, ניתן כעת לענות על שאלתנו: דיני צרעת הבגד הובאו בעיצומם של דיני צרעת האדם, כדי לבטא את הזיקה שבין האדם לבין בגדיו.

בנוסף לכך, יש לציין כי לקשר שבין האדם לבין בגדיו יש ביטוי לא רק בתהליכי טומאה וטהרה, אלא גם בתהליכי קדושה:

ישנם קשרים ברורים בין טהרת המצורע מטומאתו, לבין תהליך הקדשת אהרן ובניו לכוהנים (שתואר בפרשת צו, ושעליו נצטווה משה בפרשת תצוה). בין השאר, ניתן לציין את ההקבלה הבאה:

וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ, וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית... (שמות כ"ט:כ).

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם, וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. (ויקרא י"ד:יד).

והנה, גם בהקדשת הכוהנים תופס קידוש הבגד מקום חשוב:

וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ, וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ . (שמות כ"ט:כא).

גם בגדי הכהונה זקוקים לקידוש מיוחד, אך קידוש זה נעשה בד בבד עם קידוש הכוהנים; כאשר יתקדשו הכוהנים יתקדשו עמם גם הבגדים, ממש כפי שכאשר נטמא האדם - גם בגדיו זקוקים לכיבוס.

ג. המצורע וביתו

עד כאן הבאנו כיוון אחד לפיתרון שאלתנו, בעקבות גישת ר"י אברבנאל. ברם, מעבר לכיוון זה, נראה שיש לעמוד על נקודה נוספת, המבליטה את ההשוואה שבין צרעת הבית לצרעת האדם.

נבהיר את דברינו: בפרק י"ג מתוארים דיני הצרעת, ומבחינה זו הפרק כולל את צרעת האדם וצרעת הבגד. ברם, פרק י"ד איננו עוסק בדיני הטומאה, אלא בתהליך ההיטהרות, ותהליך זה קיים רק במצורע שנטהר מצרעתו ובבית שנטהר מנגעו, ואיננו קיים כלל בצרעת הבגד.

ניתן לראות שתהליך ההיטהרות של האדם ושל הבית דומים עד מאוד:

טהרת האדם

טהרת הבית

וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב, וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים. וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ, וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה: (יד:ד-ז)

וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים. וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת. וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר, אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר. (יד:מט-נג)

מבלי להיכנס למשמעות תהליך הטהרה, ברור שמדובר בתהליכים מקבילים. אמנם, קיים הבדל בולט בין התהליך אצל המצורע לבין תהליך לגבי הבית: בעוד שהבית נטהר ומתכפר כבר באמצעות הציפורים, הארז והאזוב ושני התולעת, הרי שאצל המצורע אמצעים אלא הם רק חלק מן הטהרה, ואינם חלק מן הכפרה. תהליך הכפרה מגיע לסיומו רק באמצעות הקרבנות ונתינת הדם והשמן על המצורע:

וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה'. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת, וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ, וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר. (יד:יח-יט).

הבדל זה נובע, כנראה, מן העובדה שכפרת המצורע נעשית לאחר שהוא הוחלט לטומאה (כמבואר בפרק י"ג), ועל כן הוא זקוק לתהליך מורכב יותר; לגבי הבית, לעומת זאת, התהליך נזכר רק במקרה שבו לאחר השבוע השני "נרפא הנגע" ולא פשה (ואם הבית הוחלט לטומאה - הוא ניתץ, ואין בו תהליך טהרה וכפרה).

מכל מקום, הצד השווה לאדם ולבית הוא ששניהם זקוקים לכפרה, תהליך שאינו קיים בבגד. חלוקת הפרשות (והפרקים) נובעת, אפוא, מההבדל שבין דיני הטומאה ובין תהליך הכפרה, ועל כן צרעת הבגד שייכת רק לפרשת תזריע, ולא לפרשת מצורע.

מחלוקה זו נראה, שיש לבית מעמד מיוחד, ואף הוא זקוק לכפרה כאשר הוא נטמא. מהי משמעות צורך זה?

ד. וכפר בעדו ובעד ביתו

אין זו הפעם היחידה בתורה שבה אנו מוצאים את מושג הכפרה ביחס לבית. בעוד שני פרקים, בתיאור עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, נשוב ונמצא את מושג הכפרה ביחס לבית:

בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה... וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ... וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. (ויקרא ט"ז, ג-יא).

כידוע, חז"ל פירשו את שתי ההזכרות של כפרת הבית בשני מובנים: הראשונה מתייחסת למשפחתו של הכוהן הגדול, והשנייה - לשבט לוי (עיין יומא לה:, מא:); אולם, עצם העובדה שהתורה מתייחסת לקרוביו של הכוהן כ"ביתו", מוכיחה את הקשר שבין המושג "בית" לבין אלו הגרים בתוכו.

מסתבר אפוא, שכאשר יש נגעים בביתו של האדם, יש בכך ביטוי של טומאה כלפי מה שמייצג את יושבי הבית ככלל. אין זו טומאה באדם ספציפי, ועל כן אין היא מצריכה קרבן של אדם מסוים; אולם, יש כאן טומאה בבית האדם, במקום מושבם של בני משפחתו, וטומאה דורשת תהליך של טהרה וכפרה[2].

ה. ונתתי נגע צרעת

כעת ניתן לעבור להבדל נוסף שבין צרעת הבגד לבין צרעת הבית. פרשת צרעת הבגד פותחת במילים:

וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים.

לעומת זאת, בפתיחת פרשת צרעת הבית נאמר:

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

מן ההבדל שבין שני הניסוחים נראה, שצרעת הבגד היא תהליך טבעי, בעוד שצרעת הבית היא תהליך אלוקי מכוון, הנראה כעונש:

בְרח משכן רע, שכל זמן שהנגעים באים לתוך ביתו של רשע הן סותרין כותלו של צדיק; מי גרם לכותלו של צדיק שייסתר? עונותיו של רשע - הם גרמו לו. (אבות דרבי נתן, נ"ב פרק טז).

אמנם, גם בצרעת האדם, לא נזכרת לשון של צעד מכוון, אלא לשון סתמית (כגון: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת", "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם" וכדומה), אך נראה שגם נגעי האדם הם עונש, בעיקר משתי סיבות: ראשית, מדובר בתהליך קשה, המבודד את המצורע מבני האדם, ובעולם המושגים המקראי של שכר ועונש לא סביר שתהליך כזה קורה ללא סיבה; שנית, ברוב המקרים שבהם אנו נתקלים במקרה שבו אדם הצטרע, היה זה בעקבות חטא[3]. כך גם עשוי להשתמע מדברי הקב"ה לדוד בחזון נתן: "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם" (שמ"ב ז:יד)[4].

נראה אפוא, שנגעי בגדים, אשר ביחס אליהם לא נזכר כלל תהליך של כפרה, שונים באופן מהותי מנגעי אדם ומנגעי בתים: נגעי אדם מבטאים בעיה מסוימת אצל האדם, ונגעי בתים - בעיה כללית באופיו של הבית ושל יושביו; על כן, שני סוגי הנגעים זקוקים לתהליך כפרה. נגעי בגדים, לעומת זאת, הם חלק מן המציאות הטבעית בעולם. יש להם דינים משלהם, כשאר הטומאות, אך אין בהם יסוד של כפרה, שכן הם לא באים כעונש על האדם.

 

[1]  המשך הפסוק הוא "אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ", ומכך ניתן להבין שזהו סיום עבור קרבנות מצורע עני בלבד, ולא עבור פרשיית צרעת האדם בכללותה; אולם נראה שכוונת הפסוק היא כסיכום לכל האמור עד כאן, ויש לקראו כך: "זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת [ו]אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ".

[2]  הקשר הרוחני שבין האדם לבין ביתו בא לידי ביטוי בפרשות נוספות, כגון בפרשת החוזרים מעורכי המלחמה: "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר, מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ" (דברים כ:ה). באופן מיוחד בולט הדין שבת שזינתה בזמן היותה בבית אביה, מוצאת לסקילה דווקא בפתח בית אביה: "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָה. וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה, כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (שם כ"ב:כ-כא). במקרה האחרון ישנו קשר ברור בין המיקום הגיאוגרפי - האזכור הראשון של הביטוי "בית אביה", לבין המשמעות המשפחתית, באזכור השני ("לזנות בית אביה" - לזנות בשעה שהייתה רווקה וגרה בבית אביה).

[3] אין ספק שהצרעת היא עונש במקרים הבאים:

א. אצל מרים: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה, בִּי אֲדֹנִי, אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ" (במדבר י"ב:י-יא);

ב. אצל גיחזי: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם, וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג" (מל"ב ה': כז).

ג. אצל עוזיהו: "וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר, וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים, וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ, וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה' " (דה"ב כ"ו:יט-כ).

המשותף לכל שלושת המקרים הללו הוא שמדובר באדם שניסה להגיע למדרגה גבוהה יותר מזו שבה הוא נמצא - מרים שהתקנאה במשה, גיחזי שהציג עצמו כמקביל לאלישע ועוזיהו שרצה להיות כוהן - ובסופו של דבר נדחקו, מידה כנגד מידה, מתחת למקום שבו הם עמדו תחילה.

[4] חז"ל העלו כיוונים שונים בשאלה על אילו חטאים נענשים בצרעת. ראה, למשל, ויקרא רבה פרשה יז ג: "על עשרה דברים נגעים באים: על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל קילול השם ועל גוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רעה".

עוד בנושא זה עיין בספרה של נחמה ליבוביץ, עיונים בספר ויקרא, על פרשתנו.