דילוג לתוכן העיקרי

תזריע-מצורע | משמעותה המקראית של הספרה שמונה

קובץ טקסט

היש במספר שמונה קסם מיוחד, או שמא רק במקרה נבחר היום השמיני:

· בפרשת שמיני - ליום חנוכת המשכן;

· בפרשת תזריע - למועד ברית המילה;

· בפרשת מצורע - ליום שבו מקריבים המצורע, הזב והזבה שנטהרו את קרבנותיהם;

· בפרשת אמור - לחג המסכם - שמיני עצרת?

בשיעור שעבר דנו במשמעות המקראית של המספר שבע. בשיעור זה נשוב לספר בראשית כדי לבחון את משמעותו המקראית של המספר שמונה.

מבוא

מהדוגמות הנ"ל בספר ויקרא נראה שהמספר שמונה משמעותי רק בגלל מיקומו לאחר המספר שבע: היום השמיני בא לאחר שבעת ימי המילואים; המצורע, הזב והזבה מקריבים את קרבנותיהם לאחר שבעה ימי טהרה; ושמיני עצרת בא לאחר שבעת ימי חג הסוכות.

ברם, נראה שמצוות מילה יוצאת מן הכלל הזה. האם אמנם טמאה במשך שבעת הימים שלאחר הלידה, אך נראה שאין קשר הגיוני בין שני דינים אלה. יתר על כן: הציווי המקורי על המילה שניתן לאברהם אבינו אינו קשור כלל לדיני טומאה וטהרה (בראשית י"ז; ז-יד).

אף על פי כן, הציווי על ברית המילה בבראשית י"ז הוא הפעם הראשונה שאנו מוצאים בכתובים משמעות ליום השמיני. מקריאה מהירה של פרק זה נראה שהבחירה ביום השמיני אקראית לחלוטין, אולם השוואה זהירה בינו לבין פרקים קודמים בספר בראשית תעיד על קשר מכוון בין היום השמיני לבין סיפור הבריאה.

סקירה מהירה של ספר בראשית

כזכור, סיפור הבריאה מסופר בכתובים משתי בחינות:

· בשם א-לוהים (א; א - ב; ד) - בריאת הטבע בידי הקב"ה - עשיית יקום מובנה בשבעה ימים (פרק א).

· בשם הוי"ה (ב; ה - ד; כו) - יחסו המיוחד של הקב"ה לאדם - בריאת גן העדן וגירוש האדם ממנו בגלל חטאו.

בעקבות חטאי דור המבול החליט הקב"ה להשמיד את הבריאה ולפתוח דף חדש (עם נח). גם סיפור זה מתואר משתי בחינות:

· בשם א-לוהים: לפני: ו; ט-כב. אחרי: ט; א-יז.

· בשם הוי"ה: לפני: ו; ה-ח, ז; א-ה. אחרי: ח; יח-כא.

בניו של נח נפרדו לשבעים אומות (י; א-לב). התערבותו של הקב"ה בבניית מגדל בבל - בשם הוי"ה (י"א; א-י) - מנעה מהאנושות להתאחד סביב מטרה שאיננה א-לוהית. אחר כך בחר הקב"ה (שוב בשם הוי"ה) באברהם להיות אביה של אומה מיוחדת, אשר תאחד את האנושות סביב מטרה א-לוהית (י"ב; א - ט"ז; טז).

לאחר שהורה לו לעזוב את אור כשדים וללכת לארץ מיוחדת, הבטיח הקב"ה לאברהם - בשם הוי"ה - פעמים מספר שצאצאיו יהיו עם מיוחד בארץ המובטחת. הבטחה זו קיבלה גושפנקה רשמית בברית בין הבתרים (ט"ו; א-כ) - ברית המנבאת לא רק את כיבוש הארץ בידי צאצאי אברהם אלא גם את עיצובה של אומה זו בעבדות בארץ לא-להם.

בפרקים י"א-ט"ז בספר בראשית אנו מוצאים שהקב"ה מדבר בשם הוי"ה בלבד. דבר זה משתנה בפרק י"ז, בציווי על אברהם למול. בציווי זה הקב"ה מציג את עצמו כ"א-ל ש-די" ומדבר עם אברהם לראשונה בשם א-לוהים:

"ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, וירא ה' אל אברם ויאמר אליו: אני א-ל ש-די, התהלך לפני והיה תמים. ואתנה בריתי ביני ובינך... ויִפֹּל אברם על פניו, וידבר אתו א-להים לאמר: אני הנה בריתי אתך..." (י"ז; א-ד).

בברית זו, שניתנה בשם א-לוהים, הקב"ה:

· משנה את שמו של אברם לאברהם;

· מברך אותו בריבוי הזרע;

· מבטיחו שיהיה לגוי גדול;

· מבטיח לו ולזרעו את ארץ כנען;

· מבטיח שיהיה לו לא-לוהים;

· מצווה אותו למול כל זכר בבניו.

כדי להעריך נכונה ברית מיוחדת זו עלינו להשוותה לשני המקרים הקודמים שבהם מדבר הקב"ה עם האדם בשם א-לוהים: לאחר בריאת האדם ביום השישי (א; כז-ל) ולאחר המבול (ט; א-יז).

א. ביום השישי, כשהאדם נברא בצלם א-לוהים, מברכו הקב"ה (בשם א-לוהים) ש:

1. יפרה וירבה;

2. ימשול בעולם החי;

3. יאכל עשב ופרי העץ.

ב. כעבור עשרה דורות, לאחר המבול, מברך הקב"ה (בשם א-לוהים) את נח ובניו בסגנון דומה:

1. פרייה ורבייה;

2. שלטון בעולם החי;

3. רשות לאכול בעלי חיים (ולא רק צמחים).

לאחר ברכותיו של הקב"ה ניתנת ברית, גם היא בשם א-לוהים. ברית זו, הידועה בשם 'ברית הקשת', משקפת את ייסודה של מערכת יחסים מיוחדת בין הקב"ה ובין אדם: הבטחה א-לוהית שלא תהיה שוב השמדה כללית של הבריאה (ט; יא-טז).

הפעם הבאה שבה מדבר הקב"ה בשם א-לוהים היא לאחר עשרה דורות, בברית המילה. גם כאן אנו מוצאים שהקב"ה כורת ברית מיוחדת עם האדם.

שימו לב להקבלות הטקסטואליות המדהימות בין ברית המילה וברית הקשת:

· פרייה ורבייה (ט; א - י"ז; ב, ו);

· "ואני הנני... בריתי אתך/אתכם" (ט; ט - י"ז; ד);

· "והקימותי את בריתי..." (ט; יא - י"ז; ז);

· "הארץ" - "ארץ כנען" (ט; יג, טז, יז - י"ז; ח);

· "אות ברית": המילה - הקשת (ט; יג, יז / י"ז; יא).

למרות דמיון זה, מיוסדת ברית המילה על קשר קרוב בהרבה. בברית המילה נוסף הביטוי "להיות לכם לא-להים". ביטוי מפתח זה מופיע פעמיים ומגדיר את מטרתה של ברית המילה (קרא בזהירות את פסוקים י"ז; ז-ח!).

מבריאה לברית מילה

רקע זה עוזר לנו להעריך את משמעות הציווי למול דווקא ביום השמיני. שימו לב להתקדמות ביחסו של הקב"ה לאדם מבחינת שם א-לוהים:

1) בריאת הטבע בשבעה ימים (א; א - ב; ד).

2) הברית עם נח לאחר המבול (ט; א-יז).

3) ברית המילה (עם אברהם), המתבצעת ביום השמיני (י"ז; א-יד).

ניתן להציע שהמילה ביום השמיני מציינת עלייה בדרגתו הרוחנית של האדם דרגה אחת מעל לרמתו בבריאה של שבעת הימים. נסביר זאת על בסיס שלושת השלבים הנ"ל.

1. במשך שבעת ימי הבריאה הביא הקב"ה את היקום למצב שדומה שהוא 'דואג לעצמו'. הצמחים, בעלי החיים והאדם - כולם מבטיחים את הישרדותם באמצעות יכולתם להתרבות ("זורע זרע", "זכר ונקבה", "פרו ורבו" וכד'). ממשלתו של האדם בבריאה, רצונו לכבשה ויכולתו לרתום אותה לצרכיו - כולם מהווים חלק מהתופעה הנקראת טבע. הפרק הראשון בבראשית מלמד אותנו שמה שנקרא בפינו טבע אינו תופעה מקרית כי אם פעולה רצונית של הקב"ה [והמנוחה ביום השביעי מזכירה לנו זאת].

2. לאחר המבול פותח הקב"ה (בשם א-לוהים) 'דף חדש' ביצירת מערכת יחסים חדשה בינו לבין האדם בברית הקשת. ברית זו משקפת מערכת יחסים דומה מאוד לזו שלאחר שבעת ימי הבריאה, בשינויים קלים בלבד: האדם עדיין מושל בבריאה (ט; ב), ונוספו רק שינוי קל בתפריטו (ט; ג-ה) וברית האוסרת לרצוח אדם אחר (ט; ו-ז). חוקי הטבע הבסיסיים, מכל מקום, לא השתנו (ראה ט; ח).

3. עד ברית המילה היו יחסי האדם עם הקב"ה (בשם א-לוהים) מרוחקים. על אף שהאדם היה שיא הבריאה (עם כמה יוצאי דופן במישור המוסרי) - הוא פשוט היה חלק מהטבע. לאדם ניתן כוח; הוא התנהג כא-לוהים ("בצלם א-להים") - אך לא היה קרוב אליו.

בברית המילה התנשא אברהם לדרגה גבוהה יותר. הוא וזרעו נבחרו לייצג את הקב"ה, ולצורך מטרה זו הם זוכים ליחס מיוחד - "להיות לכם לא-להים" - שכאות וסימן לו הם מצווים למול את בניהם ביום השמיני.

היום השמיני מייצג אפוא התקדמות של בריאת שבעת הימים לדרגה גבוהה יותר (שהמהר"ל מכנה אותה: "מעל הטבע").

בדיוק כשם שבמהלך שבעת הימים התקדמה הבריאה בשם א-לוהים מדומם לצומח, לחי ולאדם - כך גם ביום השמיני: זרעו של אברהם נבחר להעלות בדרגה את בריאתו של הקב"ה.

ייתכן שפרשנות זו משתקפת במימרא של ריש לקיש המנסה להסביר את משמעות השם "א-ל ש-די", המופיע לראשונה בברית המילה (י"ז; א-ב):

"דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'אני א-ל ש-די'? אני הוא שאמרתי לעולם די" (ילקוט שמעוני אות פא, חגיגה יב ע"א; וראה גם תורה תמימה לפסוק זה).

כך ניתן להסביר את פתיחתו המורכבת של ציווי ברית המילה: הקב"ה מודיע לאברהם בשם הוי"ה - השם המוכר לאברהם עד כה - שהוא "א-ל ש-די", האל אשר כילה את מלאכתו ביום השביעי (י"ז; א-ב). ועתה בא הקב"ה בשמו שניצח על בריאת העולם בשבעה ימים, שם א-לוהים, לכרות ברית עם אברהם - לצוותו על ברית המילה ולהעלותו לדרגה גבוהה יותר. בחירתו של הקב"ה לצוות על המילה דווקא ביום השמיני אינה מקרית כלל; היא משקפת את אופייה המיוחד של מערכת היחסים בינינו ובין הקב"ה.

חזרה לספר ויקרא

המילה ביום השביעי היא רק דוגמה אחת למערכת של 8-7 הקיימת בספר ויקרא. על פי דברינו לעיל נוכל עתה להסביר את יתר הדוגמות.

שבעת ימי המילואים - היום השמיני

כפי שהסברנו בשיעור שעבר, שבעת הימים הדרושים לחנוכת המשכן משקפים הקבלה בין בניית המשכן לשם עבודת ה' ובין בריאת העולם בשבעה ימים לשם עבודתו (ראה תהילים ק"ד, "ברכי נפשי..."!). ביום השמיני יורדת השכינה ושורה על המשכן, וכך הוא הופך למוקד התפתחותה של מערכת היחסים המיוחדת בין הקב"ה ובין בני ישראל.

שבעת ימי טהרה - קרבנות היום השמיני (מצורע, זב וזבה)

התנהגות פתולוגית של הגוף יוצרת סוגים שונים של טומאה. כדי להשיב את האדם הטמא אל המחנה - לחייו הרגילים, לסביבתו הטבעית - דרושים שבעה ימי טהרה. ואילו ביום השמיני עליו להביא קרבן - המאפשר לו להיכנס למשכן [שימו לב להקבלה בין תהליך זה, על הקרבנות שבו, לבין התהליך שעוברים הכוהנים בשבעת ימי המילואים וביום השמיני על קרבנותיו].

שבעת ימי חג הסוכות - שמיני עצרת

מאחר שחקלאות וטבע שזורים זה בזה סבים החגים החקלאיים כולם על המספר שבע (ראה ויקרא כ"ג): באביב, כשמתחיל הקציר, אנו מביאים את קרבן העומר וחוגגים את חג המצות שבעת ימים; אחר כך אנו סופרים שבעה שבועות עד השלמת קציר החיטים, מקריבים את קרבן שתי הלחם וחוגגים את חג השבועות; בסוכות, חג האסיף, סופה של השנה החקלאית ("בצאת השנה" - ראה שמות כ"ג; טז), אנו מודים לקב"ה על התבואה, חוגגים שבעה ימים ומביאים ארבעה מינים למקדש. בסופו של הסבב החקלאי אנו מוסיפים את שמיני עצרת - התכנסות מיוחדת, ללא מצווה חקלאית מסוימת. זהו פשוט זמן לעצור ולהביט בשנה שחלפה. ביום השמיני אנו מתמקדים ביחס שבין הקב"ה וישראל [מעתה יובן גם מדוע נבחר דווקא יום זה לסיום הסבב של פרשות השבוע ולחגיגת שמחת תורה].

היחס המיוחד בין הקב"ה וישראל, שהחל בברית המילה, הגיע לשיאו במתן תורה בהר סיני. לאורם של עקרונות אלה ומתוך ספירת שבעה שבועות בציפייה לחג השבועות ובהכנה לחג מתן תורה, נוספת למצוות ספירת העומר משמעות יתרה.

לעיון נוסף

א. באיזה אופן ניתן להתייחס לחג השבועות כאל שמיני הבא לאחר סבב של שבע? השווה לדין שנת היובל בפרשת בהר. מדוע לדעתך כינו חז"ל את חג השבועות בשם "חג העצרת"? במה דומה הוא לשמיני עצרת?

ב. על פי שיעור זה, מדוע לדעתך שינה הקב"ה לפני ברית המילה את שמם של אברהם ושרה על ידי הוספת ה"א? התייחס בתשובתך לשמו של הקב"ה ולפתיחה בי"ז; א-ד.

ג. על פי ההקבלות בין הבריאה וברית המילה, מדוע בחר הקב"ה לשים את האות באבר המופקד על הפרייה והרבייה? הסבר מדוע אנו מודים לקב"ה בברכת המזון "על הארץ", "על בריתך שחתמת בבשרנו" "ועל תורתך שלימדתנו".

ד. שימו לב שירמיהו מתייחס גם לבריאה כאל ברית: ראה ל"ג; כה-כו, וקַשר פסוקים אלה לשיעור זה.

ה. קַשר בין שיעור זה לבין מנהגי שבעת ימי המשתה ('שבע ברכות') בחתונה ושבעת ימי אבלות לאחר מיתה.

ו. ראה רמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"א. קשר הלכה זו לשיעור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)