דילוג לתוכן העיקרי

מצורע | הצרעת ויום העצמאות

הרב שלמה ברין
23.01.2018
קובץ טקסט

התבוננות בפרשת הנגעים מראה את מעורבות הכהן בתהליך הטומאה והטהרה של הנגעים. בעצם, כל עניין זה מסור בידיו, כדברי המשנה: "שהטומאה והטהרה בידי כהן."[1] בהמש"ח בוחן[2] את מרכיב הכהונה במראות הנגע לאור עקרון דומה הנידון אף הוא בגמרא: הצורך בכהונה בשחיטת פרה אדומה המטהרת מטומאת מת, אע"פ שאין היא מוגדרת 'עבודה'. [3] בדיוק כמו מראות הנגעים שגם הם, למרות שאינם 'עבודה', נתונים בידי הכוהנים לטמא ולטהר.[4] בהמש"ח מרחיב את בסיס ההשוואה שבין טהרת המצורע לטהרת טמא מת המיטהר באפר הפרה, ומצביע על כך ששניהם טעונים אזוב בטהרתם[5] : 'דהורו לנו ההשתוות, דמראות נגעים טעון עץ ארז ואזוב בטהרתו, וכן פרה אדומה המה שניהם עניין טהרה לטומאה, ונמסרו לכהן לא מצד עבודה, דשניהם בחוץ'.

במש"ח רואה את תפקיד הכהונה בנגעי הצרעת טמיר ונעלם: 'עניין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלוי בכהן.' עם זאת, הוא מציע טעם בדבר: 'אמנם יש לומר דהנה הנגעים היא מחלה המדבקת[6] ולכן "טמא טמא יקרא"[7] וההתעסקות בו הוא עניין מסוכן!' הקרבה הפיזית והנפשית אל המצורע נושאת בחובה סכנה ממשית. משום כך: 'צריך לזה השגחה נפלאה פרטית, אשר העוסק יינצל מזה, ויהיה נבדל אשר אליו לא תדבק הנגע.' זאת הסיבה שהתורה מטילה את ראיית הנגעים דווקא על הכוהנים: 'לכן בחרה התורה זה בבני אהרן אשר המה נבדלים משאר ישראל ומושגחים בפרטיות יותר.'[8] הכהן המטהר את הטמא באפר הפרה אכן נטמא, אולם נגעי הצרעת מסוכנים יותר, והעוסק בהם זקוק להשגחה מיוחדת שלא ידבק בידו מאומה מהנגע. במקום שאתה מוצא קדושה שם אתה מוצא גם השגחה.[9] לכן דווקא בני אהרן הקדושים בני ההשגחה הפרטית, הם ייראו את הנגעים, יטמאום ויטהרום.

בין שתי ראיות

פעמיים באותו פסוק התורה מתארת את ראיית הצרעת על ידי הכהן: "וראה הכהן את הנגע בעור הבשר, ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו, נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו."[10] מדוע מוסיפה התורה "וראהו הכהן" בסוף הפסוק, על מה שכבר כתבה בתחילתו "וראה הכהן"? בהמש"ח מפרש את הכפילות על רקע הבחנה בין שני סוגי ראיות.

הראייה הראשונה היא ראיית הנגע עצמו. ראייה חדה בגוף הצרעת על צבעה, סימניה ומאפייניה.[11] על זה אמרה תורה: "וראה הכהן את הנגע..."

אולם ישנה ראייה שנייה, אחרת לחלוטין. ראייה שאינה מתמקדת בגוף הנגע אלא באיש המצורע ובהקשר הזמן שבו הוא נמצא: 'שיראה הכהן על האיש אם ראוי לטומאתו'. בהמש"ח מתבסס על הברייתא במסכת מועד קטן: "יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו. מכאן אמרו, חתן שנולד בו נגע נותנים לו שבעה ימי המשתה לו ולביתו. וכן ברגל, נותנין לו שבעת ימי הרגל."[12] לדעת המש"ח הדין נובע מתוך התחשבות באיש ובמצבו 'שלא לערבב שמחתו.' על פי הכלל שניסח החכם מכל אדם ושחז"ל ראו בו עיקר גדול: "דרכיה דרכי נועם."[13] בהמש"ח מדגיש שהדין הקשה של הצרעת שעיקרו הוא ניתוק מהחברה הסובבת, "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו",[14] לא נדחה מפני צרכי האדם ותכונותיו הסובייקטיביות, כי אם על פי הקשר המועד והזמן האובייקטיבי: 'ולכן ''וראהו'' איך הוא באיכותו, אם הוא ראוי לפי הזמן לטומאתו. והוא עניין מצד הזמן, לא שאם לפי תכונתו צריך התחברות עם אנשים רק [אלא] כשהוא עניין מצד הזמן.'

שתי ראיות נדרש הכהן לראות על מנת להחיל את דין המצורע. האחת היא ראיית הנגע בעצמו ובמקומו. השנייה היא ראיית האיש הנגוע העומד לפני הכהן בהקשר הזמן המיוחד שבו הוא מצוי. אולי יש ללמוד מחריצת דינו של המצורע על הדרך שבה יש לדון כל אדם, דרך הראייה הכפולה. ראיית הדבר הנעשה כשלעצמו, וראיית הקשרו הרחב יותר.[15]

לכבוד יום העצמאות

בשנת תרפ"ב, 1922, התפרסם בביטאון 'התור', "קול קורא לטובת קרן היסוד" מאת רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל 'משך חכמה' 'ואור שמח'. מדובר במכתב תמיכה בפעילות ליישוב הארץ על ידי קרן היסוד המזוהה עם התנועה הציונית. המכתב הוא מסמך מרתק, תוכו רצוף אהבת ארץ ישראל ותחושה היסטורית חריפה. לכבוד יום העצמאות הנ"ט הבעל"ט, הבה נקדיש את השורות הבאות להתבוננות במכתב זה.

המכתב פותח במעין סקירה כוללת על היחס לארץ ישראל במהלך הדורות החל מימי האבות: 'הנה מאז הכיר אברהם אבינו את בוראו, היה קושר כל תקוותו והבטחתו בהנחילו את ארץ הקדושה לבניו, והלך לה לארכה ולרחבה ונטע אשל. ואחריו יצחק זרע בה וחפר בארות מים. וכן יעקב בנה בית, וכל פסגת תקוותם הייתה כי בניהם ישבו בארץ המוריה.

ומיום מתן תורתנו לא פסקה הנבואה מלצוות על יישוב הארץ, ואין לך פרשה שבתורה שלא נזכרת בה ארץ ישראל. ואף במצוות של חובת הגוף...ואף במצות מושכלות...

והקפיד השם יתברך על כבוד הארץ יותר מעל כבודו. עד שבעשיית העגל אחרי שובם מחל להם...ועל הוציאם דיבת הארץ וימאסו בארץ חמדה- נשבע ה' ולא ינחם...

ומיום שנבחרו ציון וירושלים- דוד בתהילותיו, ישעיה בחזיונותיו, ירמיה בתוכחותיו ויחזקאל במשליו, לא פסקו מלהפליג במצוות ישוב הארץ ולהשתפך נפשם בחרדת הקודש אשר בתוככי ירושלים...ודניאל, ואחריו אנשי כנסת הגדולה, שמו לחוק לכל ישראל להתפלל תלת זימנין ביום על כי ירחם ה' עמו וישיב שבות ציון וירושלים....'

כאן עובר בהמש"ח להתייחס להתפתחויות החדשות בדבר יישוב הארץ החל מראשית המאה העשרים: 'אולם במאה הזאת זרחו קווי אור על ידי גדולי המעש כמו מונטיפיורי וכיו"ב בהתעוררות רבה. ומהרבנים ר' צבי הירש מטאהרן [הרב קאלישר] ור' אליהו מגריידיץ, [גוטמכר] לבנות ולשכלל ירושלים ולהסיר שוממותיה כמעט, עד כי נתרחב הדבר על ידי הנלהבים.'

אלא, שכידוע, רבו המתנגדים לגישת הרבנים דורשי ציון, וכלפיהם מפנה בהמש"ח את חיצי ביקורתו: 'ורבנים הרבה עמדו מנגד, ואף אותם שהיה בלבם לקרב את הדבר, שמו יד לפה מפני כי חרדו מהנלהבים שלא יגדישו את הסאה, ומהג' שבועות....'

לאחר שתיאר את שנות ההתעוררות הראשונות לציון בראשית המאה, ואת המתנגדים ונימוקיהם, טוען המש"ח כי בשנת 1920 נפל דבר.

בסן רמו שבאיטליה, התכנסה וועידת האומות לדון בחלוקת האימפריה העותמנית בין המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה. באפריל 1920, בהשתתפות ראשי הממשלות של בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, החליטה הוועידה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט. הוועידה החליטה לכלול במנדט זה את הצהרת בלפור מנובמבר 1917, ולהטיל בכך על ממשלת בריטניה את האחריות למימוש ייסוד הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. במש"ח ראה בכך מצב היסטורי חדש המבטל גם את שלוש השבועות: 'אמנם כעת, הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסן רמו. ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל. וכיוון שסר פחד השבועות, וברישיון המלכים, קמה מצוות יישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה, למקומה. ומצווה על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצווה זו. ואולי על זה נאמר "עד מתי תתחמקין..."[16] ואם ייתן השי"ת, ויתרחב הדבר ויגדל ויפרח כשושנה, כמו שנגדלו בימי ארתחששתא שהיו נתונים תחת פרס, אף כי כעת תחת ממשלת ארץ האי, בריטניה המתונה, אז בטח הוא עניין העומד ברומו של עולם.'

בהמש"ח רואה בהצהרת בלפור שקיבלה תוקף בסן רמו, הזדמנות ההיסטורית שמציתה את הדמיון. הדמיון הוא בין ממשלת בריטניה ומנהיגיה לכורש מלך פרס שמכוחו נבנה הבית השני![17] אלא שהשוואה היסטורית זו צריכה עדיין עיון. הלא בתחילת ימי בית שני היו נביאים שחיזקו את ההתעוררות ונתנו לה הסכמה מן השמים?! על כך משיב רבי מאיר שמחה בהיסוס: 'מי יודע, אולי כמו חורבן הבית השני שלא היה על פי נבואה... כן יהיה הנחת אבן פינה[18] שלא על פי נביאים וכנטילתו כך נתינתו!' הגם שתשובה מפתיעה זו על שאלת הנבואה נאמרה בלשון ספק, הרי שמבחינה מעשית ואופרטיבית אין במש"ח מסתפק כלל:

'אכן במופלא ממך אל תחקור, כי זה תלוי בהופעת אור אלקי, לראות אשר כל עניינים הכלליים וקניינים הציבוריים יהיו על טהרת הקודש והצניעות, וכמו שעשו אנשי כנסת הגדולה.'

ואולם, המצב החדש של הסכמת האומות לכונן בית לאומי בארץ הקודש, יצר עיקרון שהוא כבר בלתי תלוי: 'אבל יהיה איך שיהיה, מצוות יישוב ארץ ישראל לא נפטר מזה. כל מי שבכוחו, יעשה. וזכות המצווה הזאת תגן על עמו ישראל בכל מקומות מושבותיהם להצילם מכל רעה, ועיניהם ועינינו תחזינה בשובו לציון, ולשמוע בעת יאמר לציון מלך אלקיך בב"א.'

 

[1] נגעים פרק ג משנה א' עיין שם. ועיין גם בפרק ב משנה ג לעניין כהן סומא.

[2] מש"ח ויקרא יג ב

[3] זבחים יד ע"ב

[4] זבחים שם: "אמר רב שישא...מידי דהוה אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה."

[5] ויקרא יד ד "עץ ארז ושני תולעת ואזוב". וכן בטהרת טמא מת באפר הפרה, לוקח הכהן אזוב וטובלו במים החיים, במדבר יט יח. גם בטהרת בית המנוגע אנו מוצאים עץ ארז ואזוב ושני תולעת. להלן, יד מט. וראה אבן עזרא ויקרא יד ד שכבר עמד על ההשוואה בין טהרת המצורע לטהרת טומאת המת באפר הפרה: "והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים."

[6] המש"ח מציין את דברי המדרש המתאר אמוראים שנמנעו ללכת ליד מצורע ארבע אמות ואפילו מאה אמות וכן לא נכנסו עמו במבואה. ראה ויקרא רבה טז ג .

[7] ויקרא יג מה. לרמוז על טומאה שגוררת טומאה.

[8] המש"ח מפנה לדברי הימים א כג יג: "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם." וכן לגמרא בפרק 'ערבי פסחים', קד ע"א: על הבדלה בין קדש לחול ובין ישראלים לכוהנים. עיין שם.

[9] הקשר בין קדושה שמקורה בהי להשגחה, עולה פעמים מספר בדברי המש"ח. ראה למשל: שמות לב יט: ''ובאמת שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו, עם העיקר שהבורא יתברך מנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד.''

[10] ויקרא יג ג

[11] ראה משנה מסכת נגעים פרק א' א-ד ופרק ב' א-ג

[12] מועד קטן ז ע"ב

[13] משלי ג יז וראה מש"ח בראשית ט ז ובאנציקלופדיה תלמודית ערך 'דרכי נעם'.

[14] ויקרא ייב מו

[15] ראה מש"ח דברים בסוף פרשת וילך, הפטרת שבת 'שובה', על הפסוק בירמיה "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם"...

[16] ירמיהו לא כא ע"ש בהקשר שיבת בנים לגבולם.

[17] הרי"א הרצוג, בנאומו בפני נציגות ממשלת בריטניה בוועידת לונדון, אמר דבר דומה. ראה: 'תחוקה לישראל על פי התורה' כרך ג עמ'246.

[18] לתחילת ימי תקופת הבית השלישי?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)