אחרי מות | בשר תאווה במדבר ובארץ
בפרשת השבוע נאמר שעל מנת לאכול בשר יש לשוחטו כקרבן. כידוע, אחרי הכניסה לארץ הותרה אכילת בשר תאווה. מחלוקת שמצאנו במדרש יכולה לשפוך אור על ההבדל שבין המצב במדבר לבין המצב בארץ, ועל משמעותה של אכילת בשר כיום:
"רבי ישמעאל אמר: הרי זה היתר מכלל איסור. לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר - לא בא הכתוב והתיר להם אלא בשחיטה. רבי עקיבא אומר: הרי זה אסור מכלל היתר לפי שהיו ישראל נוחרין ואוכלין במדבר - לא בא הכתוב ואסר להם כן אלא בשחיטה. תני רבי ישמעאל: לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר - לפיכך הזהירן הכתוב שיהו מביאין קרבנותיהן לכהן, והכהן שוחט ומקבל. אף על פי שהבעלים יושבים ומחשבים כל היום - אין הכל הולך אלא לאחר השוחט...".
המחלוקת נוגעת לאכילת הבשר שהותרה במדבר: האם הציווי שבפרשתנו הוא כולל, ובכל מקרה מותר לאכול בשר במדבר רק כקרבן, או שמא הציווי להביא את הבשר אל פתח אוהל מועד חל רק על קרבן, אך מותר גם לאכול בשר באופן אחר, ואפילו ללא שחיטה כלל. האם במדבר כל אכילת הבשר הייתה אכילה של קודש, או שהייתה גם אכילה שלא של קודש?
הצד השני של מטבע המחלוקת הוא המצב אחרי הכניסה לארץ. ר' ישמעאל סבור שאכילת המדבר הייתה כולה קודש, ובכניסה לארץ נפתח ערוץ חדש של אכילה - אכילת חולין. ר' עקיבא חולק עליו, וסבור שאכילת הבשר בארץ ע"י שחיטה מצביעה העלאת האכילה - כל אכילה בארץ, גם של בשר תאווה, היא בעצם אכילת קודש.
ייתכן שניתן לראות בשאלה זו מחלוקת כללית בשאלת ביחס בין החיים בארץ לבין חיי המדבר. ר' ישמעאל סבור שחיי החולין הם הכרחיים, אך הם מנותקים מהקודש. לדעתו, קרבנות לעצמם וארוחת צהרים לעצמה. ר' עקיבא, לעומתו, רואה את הדברים בצורה שונה. בארץ ישראל, במקום בו עם ישראל מממש את חייו, גם אכילת בשר רגילה היא כקרבן - אכילה של קודש.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)