פרשת אחרי מות - ואשה אל אחותה לא תקח

  • הרב אלחנן סמט

פרשות אחרי-מות וקדושים

"ואשה אל אחֹתה לא תִקח לצרֹר לגלות ערותה עליה בחייה" (י"ח, יח)

א. הגדרת האיסור ומקומו בפרשת העריות

איסור שתי אחיות הוא אחד מאיסורי העריות הכלולים בפרשת העריות שבפרק י"ח.[1] "כיוון שקידש אדם אישה, נאסרו עליו מקרובותיה" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"ב ה"ז); איסורן של קרובות אלו נידון בפסוקים יז-יח: בפסוק יז נאסרו "אשה ובתה" וכן אישה ובת בנה ואישה ובת בתה,[2] ופסוק יח מוסיף עליהן את אחותה.

שתי מילים באיסור שבפסוק יח צריכות הבהרה:

א. "לצרֹר" - רש"י: "לשון 'צרה', לעשות את זו צרה לזו". רשב"ם מבהיר יותר את דברי רש"י הללו:

לצרר - כמו (שמ"א א', ו) 'וכעסתה צרתה'. שתי נשים לאיש אחד נקראו צרות זו לזו.[3]

דבריהם צריכים תוספת ביאור: אין האיסור חל רק על הנושא שתי אחיות והופכן לצרות זו לזו דרך קבע - שהרי לאחר שקידש אדם את האחות האחת הופכת האחות האחרת לערווה עליו, ואין קידושיה תופסים כלל; אלא הפסוק אוסר כל גילוי ערוות אחות אשתו, ואפילו בזנות חד-פעמית, כפי שנאמר בסיומו "לגלות ערותה עליה [על אשתו]". אולם טעמו של איסור זה הוא כדברי רמב"ן: "שאינו ראוי שתיקח אישה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו, לא שתהיינה צרות".[4]

ב. "בחייה" - בעוד שקרובות האישה הנזכרות בפסוק יז, "כל אחת מהן ערווה עליו לעולם... בין גירש בין בחיי אשתו בין לאחר מותה", הרי "אחות אשתו - ערווה עליו עד שתמות אשתו" (רמב"ם שם), אך לאחר מות האישה מותרת אחותה היתר גמור, ונישואים כאלה הם מעשים שבכל יום בכל הדורות.[5]

אף שמן התיבה "בחייה" נובע היתר נישואין לאחר מות האישה, נובעת ממנו גם מגבלה: אף אם נתגרשה האישה, ממשיכה אחותה להיות ערווה על הבעל שגירש את אשתו, כל זמן שאשתו המגורשת בחיים. דבר זה צריך הדגשה דווקא לאור הטעם שניתן לאיסור: "לצרר".[6]

איסור "אשה אל אחתה" הוא איסור העריות היחיד שאף על פי שהוא נובע מקרבת משפחה הוא מתבטל עם מות האדם שהיה סיבתו - עם מות אשתו של האיש הנאסר בו.[7] אמנם ישנם עוד שני איסורי עריות 'זמניים': איסור אישה נידה, המתבטל לאחר טהרת האישה, ואיסור אשת איש, המתבטל עם גירושיה או עם מות האיש. אלא ששני איסורים אלו אינם מחמת קרבת משפחה.

ייחודו זה של איסור אחות אישה מבאר את מקומו - בסוף רשימת איסורי העריות שהם מחמת קרבת משפחה ולפני איסור הנידה ואיסור אשת איש (פסוקים יט-כ): כיוון שהוא שייך חלקית לשתי הקבוצות, נתון איסור זה ביניהן.

מדוע קלה ערוות אחות האישה מאיסורי עריות אחרים של קרובות אשתו של האדם (אלו הנזכרות בפסוק יז) ומאלו של הנשים הנשואות לשארי בשרו? מדוע היא היחידה הניתרת לאחר מות האדם שבגינו נאסרה? שאלה זו מצריכה דיון בטעמו ובהגדרתו של איסור אחות האישה. כבר במבט ראשון ברור שיש קשר בין שתי התיבות שנידונו לעיל - בין "לצרר" לבין "בחייה" - ובקשר הזה טמונה התשובה לשאלתנו. נשוב לדון בכך מאוחר יותר.

ב. פרשנות האיסור בכת מדבר יהודה - איסור על ריבוי נשים

פשוטו של הפסוק שאנו עוסקים בו אינו מעורר קשיים מיוחדים: מילותיו מובנות, כוונתו ברורה ואף הקשר בינו ובין מה שלפניו ומה שלאחריו מסתבר. לפיכך תמוה הדבר שהן כת מדבר יהודה (המזוהה לדעת רובם המכריע של החוקרים עם האיסיים, ולדעת אחדים - עם הבייתוסין שבספרות חז"ל) והן הקראות - כבר מראשיתה - הפקיעו פסוק זה מפשטותו המובנת ופירשוהו בדרכים שונות ומשונות.

נבאר את דברינו:

בשנת תשכ"ז, תוך כדי מלחמת ששת הימים, הוחרמה מידי סוחר עתיקות בבית לחם שאך שוחררה מגילה ממגילות קומראן שהלה הסתיר בביתו. שנים אחדות לפני כן ניהל פרופ' י' ידין משא ומתן סודי על רכישתה, אך המשא ומתן לא עלה יפה. מגילה זו, הארוכה מכל המגילות הגנוזות, נקראה לימים 'מגילת המקדש', והיא יצאה במהדורת י' ידין בשנת תשל"ז בשלושה כרכים: מבוא, הנוסח המשוחזר וכרך המכיל את הלוחות המצולמים.[8]

מגילת המקדש מהווה שכתוב-פירוש של חלקים שונים בתורה, ויש בה גם תוספות רבות על הכתוב בתורה. הנושאים העיקריים הנידונים בה הם לוח השנה ודיני המועדים, המקדש והקרבנות, דיני טומאה וטהרה, דיני המלך ועוד עניינים משפטיים שונים. נראה כי מגילה זו שימשה את אנשי הכת כתורה חלופית לתורת משה, שכן היא כתובה כדבר ה' (אל משה?) בגוף ראשון.

והנה, בשורות 19-15 בעמ' נז של המגילה, בין דיני המלך, נאמר (על פי הנוסח המשוחזר במהדורת ידין עמ' 263):

ואשה לוא ישא מכול בנות הגויים, כי אם מבית אביהו יקח לו אשה ממשפחת אביהו. ולוא יקח עליה אשה אחרת, כי היא לבדה תהיה עמו כול ימי חייה. ואם מתה - ונשא לו אחרת מבית אביהו ממשפחתו.

מסתבר כי ביסוד האיסור על המלך לשאת יותר מאישה אחת מונחת מצוות התורה על המלך (דברים י"ז, יז) "ולא ירבה לו נשים". מחבר מגילת המקדש מפרש זאת, בניגוד גמור להלכה של חז"ל (משנה סנהדרין פ"ב מ"ד "לא ירבה לו נשים - אלא שמונה עשרה"), כאיסור אף על שתיים. וכאן יש לשאול: זאת מניין לו?

ידין קושר איסור זה שעל המלך למצווה אחרת בתורה (כרך המבוא עמ' 272):

שימושי הלשון מורים בבירור שנקודת המוצא לקביעת המגילה היא הנאמר בספר ויקרא לפי פירוש הכת 'ואשה אל אחתה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה'. כלומר, גרסת המגילה כי אין המדובר כאן באחות ממש, וכי תיבה זו אינה באה אלא להגדיר את הסוג [כלומר: אישה אל אחותה = אישה על חברתה].[9]

שימושי הלשון שאליהם רומז ידין הם אלו:

"ולא יקח עליה אישה אחרת" - "ואשה אל אחתה לא תקח... עליה"

"כל ימי חייה" - "בחייה"

אם אכן כך הדבר, כי אז אין מדובר על פי פרשנות הכת באיסור מיוחד למלך, אלא באיסור שהוא תקף ביחס לכל אדם מישראל, החוזר בפרשת המלך אפילו ביחס אליו. האם כתבי הכת מעידים על תפיסה הלכתית האוסרת ריבוי נשים באופן גורף? אכן כך הדבר.

השריד הראשון מן המגילות של כת מדבר יהודה נתפרסם כארבעים שנה לפני גילוין בפועל. בין קטעי הגניזה הקהירית חשף חוקר הגניזה הראשון ש"ז שכטר דפים מתוך חיבור, שהוא זיהה אותו כחיבור כיתתי מימי בית שני. בשנת 1910 הוא פרסם את השריד הזה, שנודע לימים כ'מגילת ברית דמשק'. פולמוס ממושך נתגלע בין החוקרים האם צודק שכטר בהשערתו, או שמא זהו חיבור קראי מימי הביניים (והיו דעות נוספות). פולמוס זה נסתיים עם גילוי המגילות הגנוזות: לא זו בלבד שנתברר שמגילת ברית דמשק היא אחות להן מכל ההיבטים האפשריים, אלא שחלקים ממגילה זו עצמה נתגלו במערה 4 בקומראן.

כתב היד שנתגלה בגניזה הוא מאוחר - מן המאה הי"א או הי"ב; כיצד הגיעה אפוא מגילה איסיית זו, השייכת לכת שפסקה להתקיים כאלף שנים לפני כן, להעתקתו של סופר מאוחר? פתרונה הסביר של חידה זו הוא שכתבי הכת, שהוסתרו במערות באזור ים המלח, נתגלו בחלקם עוד בדורות קדומים.[10] שאלה חשובה יותר היא למי נתגלו כתבים אלו ולמי היה עניין בהעתקתו של חיבור אנטי-פרושי בוטה זה. התשובה המסתברת היא שהקראים הם שהיו מעוניינים בחיבור מעין זה. זוהי אחת הראיות המשוערות לקשר ספרותי ממשי בין הקראות לבין כת ים המלח, שההלכה שלה היא הלכה צדוקית במידה רבה. קשר זה בולט לעין בכתבים של חכמי הקראים הקדומים, המשתמשים במטבעות לשון ובעולם מושגים השאובים בבירור מן המגילות הגנוזות.[11]

הקטע שנביא להלן לקוח ממגילת ברית דמשק, מהדורת חיים רבין דפים V-IV.[12] בדפים אלה נידונה הסיבה לפרישתם של אנשי הכת "בחירי ישראל קריאי השם" מכלל עם ישראל מפני 'הבליעל המשולח בישראל'. המגילה מונה שלוש עברות חמורות של אנשי יהודה, והראשונה שבהן (דף IV שורה עשרים עד דף V שורה 6):

הם ניתפשים בשתים בזנות, לקחת שתי נשים בחייהם. ויסוד הבריאה: זכר ונקבה ברא אותם; ובאי התבה שנים שנים באו אל התבה; ועל הנשיא כתוב: לא ירבה לו נשים. ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון, כי לא נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע ויושוע[13] והזקנים אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד צדוק,[14] ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה ויעזבם לו א-ל.

מדברים אלה עולה בבירור כי על פי תפיסתם של בני הכת "לקחת שתי נשים בחייהם [=בחייהן]" הוא מעשה זנות, האסור על כל אדם מישראל. המקור לכך הוא אותו המקור שעליו הצביע ידין ביחס לקטע שראינו ממגילת המקדש: הפסוק שבו אנו דנים - "ואשה אל אחתה לא תקח... בחייה". כדי לאמת את הפירוש הזה בפסוק מובאות במגילה שלוש ראיות: יסוד הבריאה - על ידי זכר ונקבה אחת בלבד;[15] באי התיבה - שבאו אל נח שניים שניים, איש ואשתו; והאיסור על המלך להרבות לו נשים. בנקודה זו מתחברת מגילת ברית דמשק עם מגילת המקדש, הקודמת לה כנראה מבחינת זמן חיבורה.

כאן מעוררת המגילה שאלה: כיצד נשא דוד המלך הצדיק כמה וכמה נשים? התשובה מפתיעה: דוד לא הכיר את האיסור, משום שאיסור זה כלול בספר התורה שהיה חתום וטמון עד עמוד צדוק, ועל כן "ויעלו מעשי דויד" - הם נסתלקו, נסלחו לו (מלבד דם אוריה), דהיינו: דוד שוגג היה.

בכרך המבוא למגילת המקדש עמ' 302 מציע ידין לפרש קטע זה על דוד בדרך שונה מן הדרך שבה הלכו רוב מפרשי מגילת ברית דמשק שקדמו לו.[16] לפי פירושו, 'ספר התורה החתום' אינו אלא מגילת המקדש עצמה, אשר חידשה את איסור ריבוי הנשים בישראל ופירשה על פיו גם את איסור המלך להרבות לו נשים. 'ספר התורה החתום' הזה נתגלה רק על ידי צדוק - כנראה מייסד הכת, שחבריה מכונים בכתביה 'בני צדוק' (מייסד הכת עצמו מכונה בכתבים אלו 'מורה הצדק').

תירוץ זה למעשהו של דוד תקף אפוא ביחס לכל אישי המקרא שנשאו יותר מאישה אחת. בני הכת היו מודעים לכך שאיסור ריבוי הנשים הוא חידוש שנתחדש בכתביהם שלהם על פי פירוש שאינו הכרחי בפסוקים בויקרא י"א, יח ודברים י"ז, יז. חידושם זה סותר את הנהוג באומה מימי קדם, אולם הם דורשים מבני ישראל שבדורם? לקבל חידוש זה, שנתגלה בכתביהם על ידי מורה הצדק שלהם.

שוב חוזרת שאלתנו: מה ראו אנשי כת זו לפרש את האיסור העומד במרכז עיוננו פירוש כה דחוק ורחוק מן הפשט, ולהיכנס בשל כך בעימות עם המסורת הפוליגמית בישראל, שיסודה במקרא עצמו? ייתכן שיש לכך גם סיבות הקשורות בהשקפת עולמם הסגפנית והמחמירה, אך נדמה כי את עיקרה של התשובה על כך נותנים בידינו אבות הקראות בכתביהם.

ג. פרשנויות האיסור בכתבי הקראים הראשונים והסיבה לסטייתם מפשט המקרא

העיקרון החשוב ביותר בדיני העריות של הקראים (כמו גם בדיניהן של כתות אחרות שקדמו להם) הוא הסימטרייה בין איסורי שאר-הבשר המוטלים על הגבר לבין איסורים דומים הקיימים לדעתם גם ביחס לאישה. לשון הכתוב בפרשת העריות פונה אל גבר נוכח ומגדירה את העריות השונות על ידי קרבתן אליו; באו הקראים וטענו שיש להשלים את הכתוב: להעמיד גם אישה נוכחת, ולאסור עליה את הגברים הקרובים לה כדרך שקרובות העריות המצוינות בכתוב לגבר הנוכח בו.

התוצאה המשמעותית ביותר של שיטתם זו היא איסור עריות גמור שהם מטילים על בת אחיו ועל בת אחותו של אדם. הכיצד? נאמר בפרשתנו:

ערות אחות אביך לא תגלה שאר אביך הוא.

ערות אחות אמך לא תגלה כי שאר אמך הִוא. (י"ח, יב-יג)

'היפוך' איסורים אלו ביחס לאישה ייתן את התוצאה: ערוות אחי אביךְ אסורה עלייך וערוות אחי אִמֵּךְ אסורה עלייך, שהרי הם שארי אביךְ ואמֵּךְ.

חז"ל לא פירשו כך את פרשת העריות. אמנם כל איסור עריות שבתורה נאסרים בו האיש והאישה בשווה (ראה רש"י לפסוק ו ד"ה לא תקרבו), אולם הגדרת האיסורים עצמם נעשית דווקא ביחס לגבר, ועל כן הגבר אסור בשתי דודותיו אלו, ואילו האישה מותרת בשני דודיה - אחי אביה ואחי אמה. ולא עוד, אלא שבברייתא המובאת ביבמות סב ע"ב נאמר כי האוהב את קרוביו והנושא את בת אחותו עליו הכתוב אומר (ישעיהו נ"ח, ט) "אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני".[17]

עתה נראה מהי משמעות הפרשנות הקראית ביחס לאיסור אחות אשתו. כך נאמר בספר המצוות לענן:[18]

ואסור לו לזכר לשאת אשת אחיו (י"ח, טז), כי הדומה לאחותו באנשים הוא אחיו, ולכן אסורה אשתו.

ואסור לה לנקבה להינשא לבעל אחותה, כי הדומה לאחיה בנשים היא אחותה, לכן אסור בעלה.

דהיינו, איסור אחות אשתו הוא ההיפוך הסימטרי של איסור אשת אח כשמנסחים איסור אחרון זה ביחס לנקבה (שאז הגדרתו היא: 'בעל אחותה'). דבר זה הופך את איסור "אשה אל אחתה לא תקח" לא רק למיותר אלא לבלתי-נכון: הרי בפסוק יח נאמר שהאיסור חל רק "בחייה" של אשתו; אולם איסור 'בעל אחותה' שהוסק מאיסור 'אשת אחיו' אמור להיות איסור גמור, בין בחיי אחותה בין לאחר מותה, שהרי כזה הוא איסור אשת אח - האח נאסר באשת אחיו בין בחיי אחיו בין לאחר מותו.[19] כיצד יפרשו אפוא את הפסוק "ואשה אל אחתה לא תקח"? בדבר אחד שווים ראשוני הקראים: לא ניתן לפרש פסוק זה על שתי אחיות ממש. כך נאמר בספר המצוות לענן (עמ' 105):

זה לא נאמר על אישה ואחותה... כי אחות אשתו אסר הכתוב קודם לזה, שנאמר (י"ח, טז) 'ערות אשת אחיך לא תגלה', כי כמו שאסורה לו לאיש אשת האח כן אסור לאישה להינשא לבעל אחותה כמו שפירשנו.

ובשרידי ספר המצוות לדניאל אל-קומסי[20] נאמר (עמ' 191):

'ואשה אל אחתה' - זאת האחות הכתובה הנה, לא היא אחות אשתך הנולדת מאבי אשתך ולא מן אם אשתך... ובזאת תדע: כי אחות אשתך אסורה עליך בחייה ובמותה, כי כאשר אסורים שני אחים על אישה בחיים ובמוות, כן אחיות אסורות לעולם בחיים ובמוות.

ובכן, מי הן 'אישה אל אחותה' שבפסוק על פי הפרשנות הקראית? אפשר שהיו בין הקראים שפירשו זאת כאיסור על נישואי שתי נשים, כפירוש כת מדבר יהודה, אף שפירוש זה נראה בלתי-סביר מבחינתם: הם חיו בסביבה פוליגמית מובהקת - גם היהודים וגם המוסלמים בארצות המזרח נשאו יותר מאישה אחת - ובסביבה כזאת לא היה איסור על כך מתקבל. לקראים גם לא עמדה האפשרות לתרץ את מעשיהם של אותם אישים במקרא שנשאו שתי נשים או יותר כשם שתירצו אנשי כת ים המלח, שהרי להם לא היה 'ספר התורה החתום' שנתגלה רק להם.[21] ובכל זאת נראה שהיו קראים שפירשו כך את האיסור.

בפירוש התורה 'מדרש לקח טוב', שנתחבר על ידי רבי טוביה ב"ר אליעזר בעיר קסטוריה שבבולגריה בסוף המאה הי"א, מתפלמס המחבר לא אחת עם הקראים. והנה, אחר שהוא מפרש את פסוקנו על פי ההלכה הוא מוסיף:

ושאמר שתי נשים בעלמא אסורות, בידוע שאין להם לא דת ולא חוק. שהרי כמה צדיקים נשאו שתי נשים, כגון אלקנה ודוד ושלמה, ובדברי הימים כמה בשתי נשים...[22] ורבותינו חקרו ודרשו התורה על בורייה כנתינתה מהר סיני.

מי הם שאמרו "שתי נשים בעלמא אסורות"? ודאי אלו הקראים. ואכן, בפירושו לדברים כ"א, טו ד"ה כי תהיין לאיש שתי נשים הוא מפרש את כונתו:

כמה טעות טעו הקראים שאמרו 'ואשה אל אחתה לא תקח' אלו שתי נשים, ודבר זה בתורה[23] ובנביאים ובכתובים שהיו ישראל נושאים שתי נשים. ובפנינה כתב (שמ"א א', ו) 'וכעסתה צרתה גם כעס'.

אולם ענן בספר המצוות שלו לא פירש את פסוקנו כאיסור על ריבוי נשים אלא בדרך אחרת, דחוקה ביותר:

אמר 'ואשה אל אחתה לא תקח' ולא אמר 'ואישה ואחותה לא תיקח', מפני שזה לא נאמר על אישה ואחותה, כי אם על אישה ובת אחותה נאמר זה, וציווה שלא לשאת אותן ביחד... ובעבור זה כתב אותו אחר 'אשה ובתה', להודיעך כי זה נאמר על בת אחות אשתו.

לדעת ענן אין זה איסור עריות ממש, ועל כן "לאחר מיתת אשתו או לאחר שמגרש אותה, בת אחותה מותרת לו". ויותר מכך: "אם אשתו רוצה שיישא את בת אחותה עמה, מותר לו לקחתה, כי אין בזה 'לצרור' ".[24] בדרך דומה לזו הלכו כמה מחכמי הקראים הקדמונים.[25]

בספר אדרת אליהו לאליהו בשייצי[26] מובא פירוש שונה:

אמרו כלל החכמים המפורסמים שזה הפסוק נאמר לשתי אחיות בדין [כלומר: שתי נשים שהן זרות זו לזו, ורק מבחינת הדין הן קרויות אחיות], וגזרו אומר מזה הפסוק שאסור לאדם לקחת אישה על אשתו לאופן צרור, והטעם [=הפירוש]: לגרוע מחוקה הראוי לה לפי עונתה, רוצה לומר: שיוסיף על האחת מחברתה. אלא תהיינה שתיהן במדרגה אחת. והצרור הנה הוא צרור העונה, מעניין (שמ"ב כ', ג) 'ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות'[27] - לא צרור קנאה [כלומר: אין איסור להפוך שתי נשים לצרות המקנאות זו בזו מעצם היותן נשות איש אחד]. כי לפי זה היה ראוי למנוע כלל לקיחת אישה שנית, כי מתי תהיה האישה מפויסה בלקיחת אישה שנית, שלא יהיה לה צירור קנאה?! והנה מצאנו 'כי תהיין לאיש שתי נשים'! לפי זה צרור העונה הוא אסור כל זמן ששתיהן תחת כנפיו.

נמצא לפי פירוש זה כי הפסוק "ואשה אל אחתה לא תקח" חוזר בדרך מעורפלת על מה שאמר הכתוב במקום אחר (שמות כ"א, י): "אם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועֹנתה לא יגרע".

ראה כמה נתרחקו הקראים בכל פירושיהם מפשוטו של מקרא מחמת הלחץ שנלחצו בפירוש פסוקנו (שאותו לא יכלו לפרש כפשוטו מחמת הסיבה שצוינה).

ד. הסיבה לסטייתה של כת מדבר יהודה מפשט המקרא

האם מה שהכריח את הקראים לסטות מפשט המקרא הוא גם שדחק את אנשי כת מדבר יהודה לפרש את פסוקנו כאוסר ריבוי נשים? כדי לענות על כך יש לבחון את דיני העריות של כת זו.

העמוד האחרון במגילת המקדש, עמ' סו, כולל איסורי עריות אחדים, אך הוא נקטע במילים "לא יקח", שאין להן המשך (ידין, הנוסח המשוחזר עמ' 271).[28] בשורות 17-15, שהן השורות האחרונות במגילה, נאמר:

לוא יקח איש את בת אחיהו או בת אחותו כי תועבה היא.

ובכן, שיטת כת זו היא כשיטת הקראים - שיטת 'ההיפוך הסימטרי' של דיני העריות - שהרי רק על פי שיטה זו נאסרות בת האח ובת האחות. כך אכן מפורש במגילת ברית דמשק, בפירוט הטענות של בעל המגילה נגד אנשי דורו שראינו לעיל. אל טענתו כלפיהם שהם 'נתפשים בזנות לקחת שתי נשים בחייהם' הוא מוסיף (עמוד V שורות 11-7):

ולוקחים איש את בת אחיו ואת בת אחותו, ומשה אמר: אל אחות אמך לא תקרב - שאר אמך היא.[29] ומשפט העריות לזכרים הוא כתוב - וכהם הנשים, ואם תגלה בת האח את ערות אחי אביה והיא שאר.[30]

דברי בעל המגילה כאן זהים בדיוק לשיטת הקראים האוסרים בת אח ובת אחות ואף לטעמם.[31] מסתבר אפוא שיש קשר בין שתי הטענות המובאות במגילה זו: הטענה על איסור הנישואין לשתי נשים מבוססת על שיטת העריות הכללית של כת מדבר יהודה. שיטה זו גרמה לאסור באיסור עריות את בת אחיו ואת בת אחותו, וכמו כן נתחייב ממנה לאסור את אחות אשתו באיסור גמור גם לאחר מות אשתו. אנשי כת מדבר יהודה חייבים היו אפוא לפרש את הפסוק "אשה אל אחתה" שלא כפשוטו של מקרא, ומכאן צמחה תפיסתם כי ריבוי הנשים הוא זנות אסורה. תפיסה זו לא חוללה מהפכה בחברתם, שהרי ממילא הם חיו חיי פרישות מאישה...

ה. כיצד נשא יעקב שתי אחיות?

איסור "אשה אל אחתה לא תקח" מעורר בעיה: הרי יעקב אבי האומה נשא שתי אחיות, את "רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד', יא). ובכן, כיצד עבר יעקב על אחד מאיסורי העריות שבפרשתנו?

במבט ראשון שאלה זו אינה נראית קשה. כך מסיים הרב הופמן את פירושו לפסוקנו (עמ' כא): "איסור שתי אחיות לא היה קיים לפני מתן תורה מסיני, כפי שמוכח ממעשה יעקב".[32] רמב"ן התקשה בנישואיו של יעקב לשתי אחיות (בפירושו לבראשית כ"ו, ה ד"ה וישמר משמרתי) משום שחפץ ליישב את מדרשם של חז"ל כי האבות קיימו את כל התורה בטרם ניתנה,[33] אולם אם לא נראה במדרש זה את פשוטו של מקרא[34] - בטלה השאלה מעיקרה.

אלא שדבר זה אינו פשוט כל כך. אף פשטן כראב"ע התקשה בשאלה זו בפירושו לפסוקנו, בלא שנזקק כלל למדרשם של חז"ל. ואף שלא ניסח את השאלה שנתקשה בה, נוכל אנו לנסחה על פי דברי תשובתו. איסורי העריות שבפרקנו נתונים בתוך מסגרת רטורית המגדירה אותם כ'תועבות' שבהן נטמאו הגויים ושבגללן נטמאה הארץ והקיאה את יושביה. אם כן, אין מעשים אלו תלויים במתן תורה, והם מחייבים אף את הגויים מאז ומקדם. חוזרת אפוא השאלה למקומה: כיצד עבר יעקב על אחד מאיסורי התועבה המאפיינים את הגרועים שבגויים?

הבה נתבונן בתשובת ראב"ע לשאלה זו:

וטעה[35] המפרש כי רחל ולאה לא היו אחיות,[36] וראייתו 'כי את כל התועבות האל', וזו איננה ראיה גמורה... ואחרים אמרו כי אף על פי שהכתוב אמר 'כל התועבות האל' בשם כלל, אין הפירוש על כולם, כי אם על רובם.[37]

כוונתו: איסור לקיחת שתי אחיות אינו בגדר 'תועבה', ולא על איסור זה נידונו הגויים שהארץ הקיאה אותם; ממילא אין מעשהו של יעקב קשה, שהרי איסור שתי אחיות נתחדש לישראל רק לאחר מתן תורה.

ובכן, במה נשתנה איסור שתי אחיות משאר איסורי עריות שאינו בגדר תועבה? הקראים, שדברי חלק מחכמיהם הובאו בסעיף ג, ראו דבר נכון בפסוקנו, אך מפני שלא פירשו את הפסוק כראוי וכהלכה, כאוסר שתי אחיות ממש, לא ידעו מה הם רואים. בספריהם ציינו דניאל אל-קומסי ויהודה הדסי כמה דברים שפסוקנו מיוחד בהם כראיה למה שפירשו בו. וכך כותב דניאל אל-קומסי:

ובזאת תדע: כי שתי נשים שהן 'שאר' זאת לזאת אסורות הן לעולם להיות זאת אשת בעל זאת - להיות שתיהן לאיש אחד - בחייהן ובמותן, כי זימה ותועבה היא. והדבר הזה כתוב בעניין אישה ובתה למען[38] כי זאת שאר זאת, ככתוב (יז) 'שארה הנה זמה הוא', כן האחות, הלא שאר אחותה היא!

דניאל אל-קומסי מעמידנו על כך שעל ביאת שתי אחיות לא נאמר שהיא זימה ותועבה כפי שנאמר על האיסור שבפסוק הקודם. דבר זה ראוי להדגשה, שהרי כל העריות במחצית השנייה של פרקנו (יז-כג) - אלו שאינן שאר בשרו של האיש הנאסר - איסוריהן מנומקים בנימוקים המדגישים את הכיעור המיני שבמעשים אלו:[39]

פסוק יז - אישה ובתה, אישה ונכדתה - "שארה הנה זמה הוא", וזימה בהקשר הזה פירושה: זנות.[40]

פסוק יט - על אישה נידה מודגש שהיא "בנדת טומאתה", ודבר זה מנמק את איסור הקריבה אליה.

פסוק כ - "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה".

פסוק כב - משכב זכר "תועבה הוא".

פסוק כג - משכב בהמה "תבל הוא".

עוד מעמידנו דניאל אל-קומסי על כך שבניגוד לפסוק הקודם, שבו הודגשה השארות - קרבת הבשר בין האישה וקרובותיה - "שארה הנה" - נעדרת הדגשה זו מפסוקנו.

אף יהודה הדסי (ראה הערה 25) עומד על ייחודו של פסוקנו, וכך הוא כותב באשכול הכופר דף קיח:

דע כי כל ערווה אסורה שאמר 'בת ערווה פלונית לא תגלה', כי איסורה איסור עולם אותה האישה אִם עיקרה 'שאר', כמו אם ואחות ובת, ואם איסורה לא משאר כי אם מפני שהייתה בשר השאר, כמו אשת אב ואשת בן... הלא למען שהפסוק הזה ['ואשה אל אחתה...'] לא הוא מכלל ערוות, ולכן הפריד ביניהם בשני דברים: האחד, שלא אמר 'ערוות אחות אשתך לא תגלה' כמו שאמר בכל הערוות, אלא אמר 'ואשה אל אחתה לא תקח', והן [האישה ואחותה] זולת השארים; והשני, כי כל הערוות אמר בהן 'לא תגלה' והחריש עליו, [ואילו] זאת, אמר בה 'לצרר לגלות ערותה עליה בחייה', כי הצרור והעלב (?) בחייה הם, ולא במיתתה.

הדסי מציין אפוא בצדק שניסוח האיסור בפסוקנו שונה מניסוחם של שאר איסורי העריות שקדמו לו, ואף עצם האיסור שונה מכל שאר איסורי העריות בכך שהוא תלוי בצרירה הקיימת רק 'בחייה' של האישה ולא לאחר מותה.

טעותם של הקראים הייתה במסקנה שהסיקו מכל הטענות הללו: שאין מדובר בפסוקנו בשתי אחיות.[41] המסקנה הראויה מכל הטענות הללו אחרת היא: בנישואי שתי אחיות (שהן אחיות ממש) אין התורה רואה אותו הכיעור שיש בנישואי אישה ובתה או אישה ונכדתה; אין זו זימה ותועבה, שכן אין קרבת המשפחה שביניהן עניין לכך.

איסורי 'שאר' נוגעים תמיד לקרבת הגבר אל הערווה האסורה עליו (מחמת עצמה או מחמת בעלה), ומבחינה זו אף אישה ובתה אינן 'שאר' ביחס לגבר האסור בשתיהן יחדיו; "שארה הנה" נאמר בהן, ו"הנה" הוא כינוי רומז לאישה ולבתה: הן קרובות זו לזו.[42] ובכן, מה בכך שהן קרובות זו לזו מבחינת הגבר? התשובה היא, שמפני שהאחת היא יוצאת ירכה של האחרת, יש בביאה על שתיהן משום זנות וזימה. אולם השארות שיש בין שתי אחיות (שמוצאן אמנם משותף, אך הן עצמן אינן 'בשר אחד') אינה הופכת את ביאתן לזנות וזימה (ונדמה שהבחנה זו מובנת מן הבחינה האנושית והפסיכולוגית).

אם כן, מדוע אוסרת התורה אף את ביאתן של שתי אחיות? התשובה על כך נתונה בכתוב: משום שאין זה ראוי מבחינה מוסרית להפוך שתי אחיות לצרות זו לזו. טעם מוסרי זה תקף רק בחיי האישה, אולם לאחר מותה אין שום טעם לאסור נישואין אלו, שאינם אסורים כלל משום 'שאר': הרי אחות האישה אינה שאר בשרו של הבעל, ואילו השארות לאשתו כאמור אינה סיבה לאיסור עריות.

הן ניסוחו המיוחד של פסוקנו, הן העדר הגינוי שיש בו למעשה הנאסר, הן הנמקתו המוסרית 'לצרור' והן הדין המיוחד 'בחייה' מעידים בבירור על מה שאמרנו. דברינו אלו רמוזים בדברי רמב"ן על פסוקנו:

לצרר לגלות ערותה עליה בחייה - ובכאן יפרש הכתוב טעם האיסור, יאמר שאינו ראוי שתיקח אישה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו, לא שתהיינה צרות. ולא אמר כן באישה ובתה ואישה ואמה, כי הנה שאר, ואסורות אפילו לאחר מיתה.

אך ביתר בהירות הם נאמרים בדברי הספורנו:

לא תקח לצרר - אמר כי לולא זה לא היה אוסר אחות אישה, מאחר שאינה יוצאת ירך האישה, ושהאישה עצמה מותרת, אבל אסר אותה כדי שלא תהיינה צרות, ולכן לא אסרה זולתי בחיי אחותה, ולא כן בכל שאר העריות.

לכך אפוא רמזו דברי ראב"ע כי איסור אחות האישה אינו בגדר 'תועבה', ועל כן אין מעשהו של יעקב שנשא שתי אחיות (בטרם נאסר דבר זה בתורה) צריך לעורר קושי.

ו. ביאור רמב"ן לנישואיו של יעקב

דעתו של ראב"ע עצמו במה שנוגע לשאלתנו אחרת היא.[43] בפירושו לפסוק כו בפרקנו - "ולא תעשו מכל התועבת האלה האזרח והגר הגר בתוככם" - עומד ראב"ע על השאלה מדוע נצטווה גם הגר (התושב) בכל איסורי העריות שבפרקנו (ושאלה זו דומה למה שבירר ראב"ע לגבי פסוקנו: האם הכנענים היו חייבים בכל איסורי העריות הללו, ובגלל כולם הקיאה אותם הארץ?). וכך הוא עונה על שאלה זו:

זאת המצווה היא שווה לאזרח ולגר בעבור שהוא גר בארץ ישראל [וחיוב העריות הללו כולן קשור בקדושת הארץ המיוחדת]. ואם יש לך לב תוכל להבין כי בימי יעקב, שלקח שתי אחיות בחרן, ואחריו עמרם, שלקח דודתו במצרים (שמות ו', כ) - לא נטמאו בהם.

דברי ראב"ע על הקשר בין איסורי העריות כולם (וכן מצוות נוספות, כמו עבודה זרה) לבין הישיבה בארץ ישראל נידונו בהרחבה בפירושו לדברים ל"א, טז והם זכו לפיתוח, להרחבה ולהעמקה במידה רבה מאוד בפירוש רמב"ן על התורה בכמה מקומות, ובייחוד בפירושו לפסוק כה בפרקנו.

אף ביאורו של ראב"ע לנישואי יעקב שתי אחיות - שדבר זה היה בחרן ולא בארץ כנען - זכה לפיתוח ולהשלמה בדברי הרמב"ן הללו:

וה' לו לבדו נתכנו עלילות, שמתה רחל בדרך, בתחילת בואם בארץ. כי בזכותה - לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו - לא ישב בארץ עם שתי אחיות, והיא הייתה הנישאת באיסור האחווה. ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם, ולא נגע בה בארץ כלל מפני העניין שהזכרנו.

נרמז בדברי רמב"ן הללו שיעקב היה מודע לכך שמרגע כניסתו לארץ חל עליו איסור שתי אחיות ועל כן "לא נגע בה בארץ כלל, מפני העניין שהזכרנו". דבר זה נאמר באופן ברור יותר בפירושו לבראשית מ"ח, ז, ששם הוא כותב כי "הכוונה [האמתית] ליעקב שלא הוליך אותה [את רחל לאחר מותה] למערה, כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו".

בעיוננו לפרשת וישלח "שתיקה גדולה - סיפור מותה של רחל בעת לדתה", בסעיף ד בחלקו הראשון, עמדנו על הקשיים הרבים שיש בדברי רמב"ן הללו והראינו כי על פי פשוטי המקראות ישב יעקב בארץ עם שתי האחיות במשך שנים רבות, ובנימין לא רק נולד בארץ, אלא גם הורתו הייתה בה. אין צורך אפוא לחזור על הדיון ההוא בעיוננו.

ז. מעשי אבות ותורתם של בנים

אחר כל זאת צריך לומר כי עדיין אין מנוח ביחס לשאלתנו. בסעיף ה אמנם הוכחנו כי איסור שתי אחיות אינו בגדר תועבה מינית (אף כי לאחר שהתורה אסרה אותו על עם ישראל, הרי הוא ככל איסורי העריות שעונשם בכרת). טעמו הוא, כדברי רמב"ן, "שאינו ראוי שתיקח אישה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו, לא שתהיינה צרות". ובכן, האם טעם אנושי ומובן זה נסתר מעיני אבינו יעקב?

יעקב לא נתכוון מלכתחילה לשאת שתי אחיות. הוא מצא עצמו נשוי לשתיהן בנסיבות המסובכות שאליהן נקלע עקב מרמת לבן חותנו. בנסיבות הללו - ובאין איסור פורמלי על נישואי שתי אחיות - היו הנישואין לרחל והשארתה של לאה בביתו הדבר הנכון והצודק ביותר שהיה על יעקב לעשות. גירושיה של לאה[44] או הימנעות מנשיאתה של רחל היו באותן נסיבות עוולות חמורות הרבה יותר מן הנישואין לשתיהן, נישואין שאכן הפכו את האחיות לצרות זו לזו במלוא המשמעות הטרגית של הדבר.

אף שהסרנו בדברינו האחרונים כל קושי מעל נישואיו של יעקב, עדיין ניתן לומר דבר שיעקור את עצם קיומה של השאלה.

יש בתורה כמה וכמה מצוות שהן תולדת מעשים שאירעו לאבותינו. רובן אמנם קשור באבותינו בשעה שכבר היו לעם, ביציאתם ממצרים ובהליכתם במדבר, אולם יש גם כאלה הקשורות באבות עצמם. דוגמה לכך היא איסור אכילת גיד הנשה, שהוא תולדת ההיאבקות של יעקב עם המלאך בפרשת וישלח (בראשית ל"ב, כה-לג):

ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר.
וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו.
...ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו.
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה,
כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה.

אנו מציעים לראות אף באיסור נשיאת שתי אחיות תולדה של פרשת חייו של יעקב. רחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ראויות היו ליעקב, וראוי היה מעשהו של יעקב, אשר נשא את שתיהן באותן הנסיבות ובעת שלא היה בכך כל איסור. אולם ראה כיצד נקלעו שתי האחיות הללו לעימות טרגי ביניהן, עימות שהלך ונמשך שנים רבות: עימות על אהבת הבעל ועימות על לידת ילדים. עימות נוגע ללב זה מתואר בצורה מפורטת בפרקים כ"ט-ל' בספר בראשית.

עימות מעין זה אמנם היה מנת חלקן של נשים רבות שהיו צרות זו לזו (ראה פרשת חנה ופנינה), אך חוט של טרגיות מיוחדת משוך על עימותן של שתי אחיות, כפי שחש כל המעיין בפרקים אלו שבספר בראשית. די לנו להזכיר פסוקים כגון: ( ל', א) "ותקנא רחל באחתה"; (שם ח) "נפתולי א-להים נפתלתי עם אחתי".

הלקח מפרשת חיים חד-פעמית זו של בית האבות מנוסח ביחס לבניהם במצוות התורה "ואשה אל אחתה לא תקח לצרר":[45] אתה - בנם של יעקב ושל לאה, או אולי של רחל (או של אחת השפחות) - אתה לא תיקח עוד את אחות אשתך עליה ותהפכן צרות זו לזו, "שאינו ראוי... כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו".

סיפורי האבות תורה הם, והם מכילים לקח לבניהם בדורות הבאים, לקח שלעתים הוא מנוסח במצוות מפורשות. סיפור קורותיהם של האבות נועד לשמש לנו - בניהם - בסיס לניהול חיינו על פי מצוותיה של תורה.



[1] איסור זה אינו נשנה ברשימת עונשי העריות שבויקרא כ', י-כא, והוא אינו האיסור היחיד שנעדר משם - ראה ראב"ע לפסוקנו. כיוון שכך, עונשו של העובר על איסור זה הוא כזה האמור בסוף פרקנו ביחס לכל העריות (כט): "כי כל אשר יעשה מכל התועבֹת האלה ונכרתו הנפשות העֹשת מקרב עמם"; ובלשון הרמב"ם בספר המצוות לא תעשה שמ"ה: "והעובר על הלאו הזה במזיד חייב כרת, ואם היה בשוגג יקריב חטאת קבועה".

[2] איסור זה קיים בין אם קידש קודם את האם - שנאסר בבתה ובבת בתה ובבת בנה - בין אם קידש קודם את הבת (ראה ויקרא כ', יד), שאז הוא נאסר באמה ובאם אמה ובאם אביה. ועל כן כתב הרמב"ם שצוין למעלה: "כיוון שקידש אדם אישה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים... לעולם... ואלו הן: אמה ואם אמה ואם אביה, ובתה ובת בתה ובת בנה".

[3] וכן פירשו רוב הראשונים, כגון רס"ג, ראב"ע, רמב"ן ועוד. אמנם ישנם גם פירושים אחרים, אך הם אינם מסתברים.

[4] את הטעם הזה ניתן לבאר בשתי דרכים: א. לולי הייתה אחות האישה מוגדרת כערווה גמורה על בעל אחותה (האסורה עליו בכל גילוי ערווה), היו מתאפשרים נישואי שתיהן, וכך היו הופכות להיות צרות זו לזו; ב. הטעם אינו עקיף אלא ישיר: אף בגילוי ערווה בעלמא הופכות שתי האחיות להיות צרות זו לזו (אם כי לא במשמעות של שתי נשים לאיש אחד, שהרי כאן רק האחת היא אשתו ממש).

[5] במסכת מועד קטן כג ע"א נאמר בברייתא כי אלמן שאשתו הניחה לו בנים קטנים מותר לשאת אישה חדשה מיד לאחר מות אשתו, מבלי להמתין שלושים יום, מפני פרנסתן של הבנים, ו"מעשה שמתה אשתו של יוסף הכוהן, ואמר לאחותה בבית הקברות: לכי ופרנסי את בני אחותך", דהיינו: היכנסי לביתי והינשאי לי וטפלי בבני אחותך.

[6] בגמרא במסכת יבמות ח ע"ב נאמר שאת עצם ההיתר לשאת את אחות האישה לאחר מות האישה ניתן היה ללמוד מן הפסוק "ואשה אל אחתה..." (כנראה מפני שנאמר 'לצרור', ואם מתה האישה אין כאן עוד 'לצרור'), אלא ש"אי מ'ואשה אל אחתה', הוה אמינא: נתגרשה - שריא" (שהרי גם בנתגרשה אין עוד 'לצרור'), "תלמוד לומר: 'בחייה' - כל שבחייה, דאף על גב דנתגרשה - לא". לפי ההסבר השני שניתן בהערה 4 לטעם 'לצרור', אפשר להסביר שאף בגירושי הראשונה ובנישואין לאחותה (ואף בגילוי ערוותה של השנייה בלבד) הוא הופכן לצרות זו לזו.

[7] כל איסורי העריות עד לכאן, בין אלו שהם מחמת היותם 'שארי בשרו' של הנאסר בהם (והם הכלולים במחצית הראשונה של פרשת העריות, פסוקים ו-טז) בין אלו שהם מחמת שארות בשר לאשתו של הנאסר (והכלולים בפסוק יז שלפנינו), אין להם היתר עולמית - בין בחיי האדם המהווה סיבה לקיום האיסור (לדוגמה: אחיו של הנאסר, שבגללו נאסרת אשת האח; אשתו של הנאסר, שבגללה נאסרת בתה) בין לאחר מותו בין לאחר גירושין המנתקים את הקשר שגרם לאיסור העריות.

אמנם במקרה שמת האח ללא בנים נדחה איסור הערווה של אשתו מפני מצוות ייבום, אך אין זה דומה, כמובן, לפקיעתו של איסור אחות אישה עם מות אחותה, שהיא מחמת עצם מותה של האחות, ולא מחמת נסיבות מיוחדות ההופכות את נישואיה למצווה.

[8] בשנת 1996 יצאה מהדורה ביקורתית חדשה של מגילת המקדש על ידי אלישע קמרון. בעיון זה השתמשנו במהדורת ידין.

[9] השווה לשמות כ"ו, ג: "חמש היריעֹת תהייןָ חֹברֹת אשה אל אחֹתה", וכן עוד כמה פעמים באותו הפרק; וכן השווה לשמות י', כג: "לא ראו איש את אחיו" (במכת החושך); וכן כמה וכמה פעמים במקרא.

[10] אין זו סברה בעלמא: במכתב ששלח איש כמורה בכיר מבגדד לחברו בשנת 815 הוא מספר לו כי עשר שנים לפני כן הגיעו לידי יהודי ירושלים ספרי מקרא וספרים אחרים הכתובים עברית שנמצאו על ידי רועה במערה בקרבת יריחו. זהו אפוא הגילוי הראשון המתועד של מגילות גנוזות, שהיו כנראה של אנשי כת מדבר יהודה. ראה מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה א, תל אביב תשמ"ג עמ' 634-633.

[11] דיון ומקורות בעניין זה ניתן למצוא במאמריהם של יורם ארדר וחגי בן שמאי בקתדרה 42, טבת תשמ"ז, עמ' 86-54.

[12] מהדורה זו מבוססת על כתבי היד שנתגלו בגניזה שבקהיר. מהדורה מנוקדת ומבוארת יצאה מידי א"מ הברמן בתוך ספרו עדה ועדות, ירושלים תשי"ב.

[13] זו דיטוגרפיה.

[14] תיקונים שונים הוצעו כאן, וכולם מכוונים לפירוש אחד: ספר התורה היה טמון, עד שנגלה בימי צדוק.

[15] השקפה מונוגמית המבוססת על ראיה זו נמצאת אף בדברי חז"ל באבות דרבי נתן נוסחה ב פרק ב: "אילו היה ראוי לאדם הראשון להינתן לו עשרה נשים היה נותנו לו. ולא היה ראוי להינתן לו אלא אישה אחת בלבד".

[16] בהערה 15 שם מציין ידין שפירוש דומה נתן לקטע זה החוקר י' ליוור עוד לפני שנתפרסמה מגילת המקדש. הפירוש המקובל הוא שכוונת בעל המגילה לגילוי ספר דברים בימי יאשיהו על ידי הכוהן הגדול חלקיהו (מל"ב כ"ב). אלא שבספר מלכים מסופר על מציאת "ספר התורה". הדעה שמדובר בספר דברים בלבד, ושספר זה לא היה מוכר עד אז, היא מעיקרי האמונה של ביקורת המקרא. ייחוס דעה זו לבעל מגילת המקדש הוא אנכרוניסטי.

[17] א. הכוונה היא שמפני שקיים את הדרישה הכתובה לפני כן באותו הפרק (נ"ח, ז) - "ומבשרך לא תתעלם" - ביחס לקרוביו ולבת אחותו, יזכה בשכר האמור על כך.

ב. ברייתא זו מופיעה גם בסנהדרין עו ע"ב.

ג. לדעת רשב"ם בתוספות ביבמות "הוא הדין בת אחיו". אולם רש"י בפירושו ורבנו תם (בתוספות שם) פירשו שהדברים אמורים דווקא ביחס לבת אחותו, ונתנו לכך טעמים שונים.

ד. להמלצה זו לשאת את בת אחותו (ולדעת רשב"ם גם את בת אחיו) ניתנו טעמים שונים. ונראה שהרקע לכך הוא גם "להוציא מלבם" של הפורשים את איסור העריות החמור שאסרו הכתות הפורשות (האיסיים - ראה להלן, השומרונים, הנוצרים) את נישואי השתיים הללו. חז"ל הורו שמה שהתירה התורה ולא נאסר בגזרת חכמים כשניות לעריות, הרי הוא מותר ואף משובח.

[18] ענן פעל בבגדאד מיד עם היווסדה, במחצית השנייה של המאה השמינית. ספר המצוות שלו הוא החיבור הקראי (או הענני) הקדום ביותר ששרידיו מצויים בידינו. א"א הרכבי אסף שרידים אלו ממקורות שונים, תרגמם מארמית לעברית והוציאם בספרו 'זכרון לראשונים', השריד והפליט מספרי המצוות הראשונים לבני מקרא, ס"ט פטרבורג תרס"ג. הציטוט למעלה הוא מעמוד 91.

[19] דרך אגב נעיר, שהקראים אסרו את הייבום של אשת אח, ופירשו את המצווה (דברים כ"ה, ה) "כי ישבו אחים יחדו" לא על אחים ממש אלא על קרובי משפחה כגון בני דודים, שאין בנישואי האחד לאשת רעהו איסור עריות. בדרך דומה הם מפרשים "אשה אל אחתה", כפי שנברר להלן.

[20] דניאל אל-קומסי (מן העיר קום שבפרס) היה מראשי חכמי הקראים במאה התשיעית. הוא כתב פירושים למקרא, והקים את הקהילה הקראית בירושלים לאחר עלותו אליה.

[21] דבר זה ראוי להדגשה: הקראות החלה להתהוות בסוף המאה השמינית מתוך המפגש עם האסלאם המתפשט בעולם; אף על פי כן לא באו הקראים מכוחה של טענת התגלות חדשה, ולא הביאו עמם ספר חדש.

[22] בדילוג שבציטוט נאמר בגוף הספר: "אלא ודאי כשם שטעו בשתי נשים כך טעו בשתי אחיות ב'כי ישבו אחים יחדו' שגם אלו אחיות". נוסח דבריו אינו ברור לי, אך נראה שכוונתו: כשם שטעו בפירוש 'שתי אחיות', כך טעו בפירוש המילה 'אחים' שבמצוות ייבום ופירשו שאין הכוונה לאחים ממש אלא לקרובי משפחה רחוקים (ראה הערה קודמת בעניין זה).

[23] במילה "בתורה" כוונתו, בין השאר, לפסוק זה עצמו שעליו מוסב הדיבור המתחיל הזה - "כי תהיין לאיש שתי נשים". ואכן, בהמשך הדברים נביא את דבריו של חכם קראי מאוחר יותר - אליהו בשייצי - אשר מביא פסוק זה כדי לשלול את הפירוש כי פסוק יח בפרקנו אוסר לשאת שתי נשים. לכאורה ניתן היה לדחות את הראיה מן הפסוק הזה ולומר ששתי הנשים לא היו נשות האיש באותו הזמן. אולם התיאור "האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה" מלמד שהן היו צרות זו לזו, והשווה לבראשית כ"ט, לא.

[24] נמצא לפי דבריו שאין זו אלא כעין המלצה בלבד, שניתן לעקוף אותה בדרכים שונות. אולם האיסורים הכלולים בפרקנו הם כולם איסורים חמורים, שעל כולם נאמר בסוף הפרק (כט) "כי כל אשר יעשה מכל התועבֹת האלה ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם".

[25] לפי דניאל אל-קומסי הכוונה לאחותה החורגת של אשתך, שאינה שאר בשר של אשתך לא מצד האב ולא מצד האם (כך פירשו הקראים אף את האיסור שבפסוק יא בפרקנו "ערות בת אשת אביך... לא תגלה ערותה", שמדובר באחות חורגת שגדלה עמך בבית אביך אך אינה אחותך משום צד).

יהודה הדסי, חכם קראי בן המאה השתים עשרה שהיה ממנהיגי הקראים בחצי האי קרים, כותב בספרו 'אשכול הכופר' (גוזלוו [= יבפטוריה] 1836) דף קיח ע"ב כי "זו 'אחותה'... היא אחות במשפחתה, שתהיה בת אחי אביה או בת אחות אמה או בת אחות אביה או בת אחי אמה, שאינן אסורות בערוות בתורתך".

[26] ספר המצוות של היהודים הקראים 'אדרת אליהו' נתחבר על ידי אחד מגדולי חכמי הקראים ומנהיגיהם המכונה אצלם 'הפוסק האחרון לבני מקרא'. הוא הנהיג את עדת הקראים בטורקיה בעיר קושטא בסוף המאה החמש עשרה. הציטוט הוא ממהדורת ישראל תשכ"ו (על יסוד מהדורת אודסה תרל"א) עמ' קנב.

[27] כוונתו: מניעת העונה מאישה נקראת במקרא 'צרירה', כלומר: קשירה של האישה, והוא מוכיח זאת ממה שנאמר על פילגשי דוד לאחר מרד אבשלום. פירושו זה לביטוי "צררות" שבספר שמואל הוא מוטעה: על פילגשי דוד נאמר שדוד נתן אותן "בית משמרת, ויכלכלם ואליהם לא בא"; פירוש המילה "צררות" בהקשרו הוא אפוא 'קשורות לבית משמרתן', ואין אפוא כל הוכחה מפסוק זה כי מיעוט עונתה של אישה בהשוואה לחברתה קרוי 'צרירה' של אותה אישה.

[28] בהערה 17 לנוסח המשוחזר כותב ידין: "קשה לדעת באיזה איסור עסקינן... מאחר שהמדובר כאן ב'איסור לקיחה', שמא נדון כאן האיסור 'ואשה אל אחתה לא תקח לצרר...', היינו האיסור לקחת שתי נשים בחייהן?".

[29] נוסח הפסוק שלפנינו הוא (יג) "ערות אחות אמך לא תגלה כי שאר אמך הוא".

[30] הדוגמה שהביא בעל המגילה אינה 'ההיפוך הסימטרי' של הפסוק שהביא לפני כן. היה עליו לומר: 'ואם תגלה בת האח