פרשת אמור - אופיין הכפול של מתנות העניים

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת אמור - אופיין הכפול של מתנות העניים

פרק כ"ג של ספר ויקרא עוסק כולו בענייני המועדות. למעשה, זהו הפרק השלם והמקיף ביותר בתורה, המקיף את המועדים כולם באופן מסודר ושיטתי (דומה לו רק פרק כ"ח בספר במדבר, אך הוא מתמקד בעיקר בקרבנות המובאים בימי המועד, ולא במועדים ובמצוותיהם כשלעצמם). לאור זאת, הופעתו של הפסוק הבא בעיצומה של הפסקה העוסקת בחג השבועות ובהבאת שתי הלחם מעורר קושי מיוחד:

"ובקֻצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקֻצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזֹב אֹתם, אני ה' א-לוהיכם". (ויקרא כ"ג, כב)

מה עניינו של פסוק העוסק במתנות עניים במסגרת פרק שעוסק כולו בענייני המועדות? פסוק זה מעורר תמיהה מסיבה נוספת, שכן פסוק כמעט זהה מופיע אך כמה פרקים קודם לכן, בתחילתה של פרשת קדושים (י"ט, ט).

ייתכן שהתשובה לשאלה השנייה מתרצת גם את השאלה הראשונה. כאמור, הפסוק מופיע בעיצומה של הפרשייה העוסקת בחג השבועות. המצווה המרכזית המלווה את היום הזה היא מצוַת הבאת שתי הלחם, המהווים קרבן ביכורים לקב"ה. הבאת הביכורים מסמלת באופן מובהק תודה של האדם לקב"ה על כל הטוב שגמל עמו, ועל יבולי השנה החדשה שהוא זכה כעת להבשלתם. ובכן, כיצד מודה אדם למי שגמל עמו טובה? הדרך הברורה והמיידית ביותר היא פשוט אמירת 'תודה' - דרך זו באה לידי ביטוי בהבאת הביכורים, ובאמירת מקרא הביכורים.

אך לפני אדם החפץ להודות פתוחה דרך נוספת. נחשוב לרגע כיצד ינהג אדם החפץ להודות להוריו על הטוב שגמלו עימו - על הערכים שהקנו לו, על העזרה שהגישו לו וכדומה. אותו אדם יוכל להביא לידי ביטוי את רגשות הכרת הטוב המפעמים בו בכך שימשיך להוביל את בניו שלו, ולהעניק גם להם מהתכנים שינק מהוריו. ייתכן שבכך ניתן להסביר את שייכותן של מצוות מתנות העניים לפרשיית חג השבועות: חג זה מוקדש לאמירת תודה לקב"ה. תודה זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מקבילות: הבאת הביכורים למקדש, ובנוסף - שיתופם של אנשים אחרים בשפע החומרי שזכה לו האדם מידיו של הקב"ה.

נקודה זו מבהירה גם את האזכור הכפול של אותו פסוק: הפעם הראשונה מכוונת כלפי המרכיב האנושי והחברתי של המצוה; העזרה לחלש ולנדכה מנומקת כאן על ידי המוסר האנושי והיא נחשבת למצווה מובהקת שבין אדם לחברו. האזכור השני של אותו פסוק מכוון למרכיב הדתי של המצוה: הנתינה לעני היא חלק ממערכת היחסים שבין האדם לאלוקיו, והיא מעמיקה את הכרת הטוב שמביע האדם כלפי הקב"ה.

נוסיף לכך שתי הערות:

א. ייתכן שדברינו רמוזים בפסוק הבא: "פתחו לי שערי צדק (=צדקה[?]), אבוא בם אודה יה" (תהלים קי"ח, יט).

ב. שאלה פתוחה: האם ההבדלים המילוליים הדקים שבין שני הפסוקים, משקפים את ההבדל בתכניהם ובהקשרם?