אמור | 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'

בפרשת אמור מופיעה מצוות קידוש ה':

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.

(ויקרא, כ"ב, לב).

חז"ל פירשו שמשמעות מצוות קידוש ה' היא למסור את הנפש על קידוש ה':

וכשהוא אומר "ונקדשתי" - מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל" - המרובים.

(ספרא, אמור, פרשה ח').

האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת", מסביר את המהות הפנימית של מצוות קידוש ה':

בפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדישכם", דרשו חז"ל למסור הנפש על קדושת שמו יתברך. כי במסירות נפש נתגלה הקדושה שנמצא באיש ישראל, וזהו שאמר "אני ה' מקדישכם", כי הקב"ה נתן קדושה בכל נפש מישראל. אך החומר מכסה על כח הנשמה, ועל ידי מסירות נפש הוסר מחיצה הגשמיות ונתגלה הקדושה. וכמו כן הוא תמיד לפי ביטול החומר והגשמיות לתורה ומצות, כן מתגלה הקדושה.

(שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרנ"ב).

ה"שפת אמת" מבאר שמטרת מצוות קידוש ה' היא לחשוף ולגלות את הקדושה שנמצאת בכל יהודי. המילים "אני ה' מקדשיכם", המופיעות בסוף הפסוק, מהוות נימוק למצוות קידוש ה' המובאת בתחילת הפסוק: היות ובכל יהודי יש קדושה אלוקית, מוטלת עליו החובה לגלות את אותה קדושה. האמצעי לגילוי הקדושה הוא ביטול החומריות, שהיא הגורם המסתיר את קדושת היהודי. מדברי ה"שפת אמת" מתברר שמסירות הנפש על קדושת ה' איננה רק בוויתור על החיים למען קדושת השם: כמובן שהביטוי הבולט ביותר לאותה מסירות היא הנכונות לוותר על החיים עצמם למען קדושת השם; אך כל עבודת האדם במהלך חייו לגלות את קדושת ה' שטמונה בו, מוגדרת כמסירות נפש על קידוש ה'.

בהמשך התורה מקשר ה"שפת אמת" את הדברים לעבודת ימי הספירה:

...כי הקב"ה נתן חלק קדושה לבני ישראל והמה צריכים להרחיב זאת הנקודה, ואז זוכין להשפעה חדשה בכח התעוררות שלהם. וכן הוא הענין בימי הספירה, כי בפסח יורד קדושה בכלל, ואחר כך בימים אלו כתיב "וספרתם לכם" (ויקרא, כ"ג טו) - לעצמכם[1] הוא כח האדם, ואחר כך בשבועות מתחברין ב' הכוחות. וזה רמז תנופת שתי הלחם. וזהו שאמר "ויהי נועם ה'"[2] (תהלים, צ', יז) - הוא כח הבא מלמעלה; אחר כך "ומעשה ידינו כוננה עלינו", הוא כח האדם; אחר כך "ומעשה ידינו כוננהו" - הוא התחברות ב' הכוחות, כנ"ל.

בפסח עם ישראל זכה לגאולה ניסית בחסד בלבד ולא בזכות, שהרי במצרים בני ישראל היו משוקעים במ"ט שערי טומאה; לאחר החסד האלוקי שהתגלה בפסח, בני ישראל התחילו לעבוד את ה' בכוח עצמם, במהלך מ"ט הימים שבין פסח לשבועות; ובשבועות הם זכו למתן תורה מכוח החסד האלוקי שבזכות עבודתם, דהיינו שילוב של הזכות ושל החסד. ה"שפת אמת" מסביר, לאור זאת, את משמעות הפסוק שנוהגים לומר לפני ספירת העומר:

וִיהִי נֹעַם אדנ-י אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

(תהלים, צ', יז).

"נעם ה'" מבטא את ההארה האלוקית ששורה עלינו מלמעלה, בבחינת פסח; "ומעשה ידינו כוננה עלינו" הם המעשים שלנו, בבחינת התיקון של ספירת העומר; וְ"ומעשה ידינו כוננהו" מבטא את החיבור של שני הכוחות, בבחינת מתן תורה בשבועות.

לצערנו, ישנם סיפורים רבים על יהודים שמסרו נפשם על קידוש ה' במהלך הדורות, וגם בדורנו. נספר את סיפורו של הגנב הקדוש משפולי, שמסר את נפשו על קידוש ה':

סמוך לקברו של הסבא קדישא משפולי ז"ל, הנקרא בשם "שפוליר זיידא" (נפטר ו' תשרי שנת תקע"ב), יש קבר של איש אחד, שקידש את השם ברבים בימי הסבא משפולי, ונקרא בפי בני העיר בשם "הקבר של הקדוש יוסילי גנב".

למה זה קוראים לאיש קדוש בשם גנב?

החסיד ר' רפאל ווילץ ז"ל מסקולי, גליציה (נפטר כבן תשעים, בשנת תרפ"ט, בירושלים) בזכרונות-תולדותיו (שהשאיר אחריו בכת"י[3]) מספר, שבשנת תרמ"א היה ברוסיה, וביקר את העיר שפולי, וחקר ודרש מהזקנים שבעיר על אותו הקבר הנפלא של "הקדוש הגנב", והנה מה שסיפרו לו זקני העיר:

הסבא קדישא משפולי היה רגיל להתרועע עם הגנבים, ושום איש לא ידע איזה עסק יש לו עמהם, וכשהיו הגנבים נתפסים וריצו את עוונם בבית הסוהר, היה הסבא משגר להם מאכל ומשתה וסיפק כל צרכם, והיה רגיל להתפאר לפני השי"ת[4] ב"הגנבים שלו", ושמעו כמה פעמים שאמר בפה-קדשו: "רבונו של עולם! ראה נא את הגנבים שלי, אפילו הקטן שבהם כמה מעלות טובות יש לו".

פעם אחת בראש-השנה אחר התפילה סיפר להקהל, שהיום הייתה לו בתפילת "שמונה-עשרה" עבודה קשה מאד, כי ראה שהמקטרגים עשו מסך מבדיל בין תפילות ישראל לאביהם שבשמים, והיו לו ייסורים גדולים מזה, והתחיל לבדוק ולחפש לצדדים ולצדי-צדדים אולי יוכל להידחק ולהיכנס להמליץ טוב על ישראל, והנה חומת ברזל מפסקת, סגורה ומסוגרת, ואין שום מבוא וכניסה.

- ונזכרתי - המשיך הסבא לספר להקהל - בגנבים שלי, שהם מסוגלים לשבר גם המנעולים הכי חזקים, וחיש מהר קראתי להם, ותיכף באו ושברו את המנעולים, והרסו את החומה, ונעשה אור גדול, והקב"ה עמד מכסא דין וישב על כסא רחמים, ומלאכי-רחמים הכניסו תפילות כל ישראל לפני שומע תפילה, ונתקבלו ברחמים וברצון. וב"ה[5] שפעלתי על-ידי הגנבים שלי ישועות טובות על ישראל לשנה הבאה עלינו לטובה.

ואחרי-כן אמר:

נו, מה אתם אומרים על הגנבים שלי? ראו נא כמה מעלות טובות להם!

וקרה פעם שהגנבים רצו לגנוב את כל ההון הגדול, כסף וזהב ואבנים טובות, בבית-היראה[6] הגדול שבשפולי. בית-היראה היה בנין גבוה מאד, חומת-אבנים, ועומד באמצע העיר. לא מצאו הגנבים שום דרך ומבוא להיכנס לבית-היראה, רק על ידי שאחד מהם יטפס ויעלה בגובה הבניין למעלה, שמשם היה חלון קטן לתוך בית-היראה פנימה. והיה שם בשפולי גנב אחד, צעיר לימים ונמוך-הקומה וקל באבריו, והיה עולה על חומה גבוהה חיש קל, ושמו יוסילי גנב. כשהגנבים היו צריכים להיכנס דרך מקום צר, או במקום גבוה חיש מהר, שלחו את יוסילי גנב, להוציא משם את הגניבות, כי הוא היה אמן ומוכשר מאד לכך. והחליטו גם הפעם להשתמש ביוסילי גנב.

ויהי בחצי הלילה של סוף החודש, כשחושך ואפלה שוררים בחוץ, התקבצו הגנבים מאחורי בית היראה, ויוסילי טפס מהר ועלה למעלה לראש הבניין, פרץ קצת את החלון הקטן, נכנס דרך שם לבית-היראה פנימה, ירד למטה, קבץ את כל הצלמים של זהב, וכל האבנים הטובות שהיו שם כרך את הכול במפות שהיו פרושות שם על השולחנות, והתכונן להעלות את כל זה למעלה, עד אותו החלון הקטן שממנו נכנס, כי בפנים בית-היראה היו מדרגות עד אותו חלון. בתוך כך באו פתאום שומרי העיר ופגשו את הגנבים שעמדו מאחורי בית-היראה, והתחילו לצעוק עליהם, ותיכף ברחו משם כל הגנבים. ויוסילי עלה למעלה, ולא ידע מה"ביקור" הפתאומי של השומרים, וכשהוציא את ראשו לחוץ לחלון, וחבילות-הגניבה נמשכות אחריו בחבלים, נתן אות לחבריו בלשון-הגנבים, להודיע להם שגמר את מלאכתו, ושיקבלו ממנו את החבילות, כדי שלא יכשל כשירד ממקום גבוה כזה. יוסילי צועק לחבריו, ואיננו מקבל שום מענה מהם. והשומרים ראו שאיש אחד כאילו עומד תלוי בראש בית-היראה, ומדבר איזו דיבורים שאינם מבינים, נגשו הם והקיפו את כל בית-היראה מסביב, והודיעו להכומר מהמאורע. תיכף נתאספו הרבה גויים מסביב לבית-היראה, פתחוהו ונכנסו לפנים הבית, ומצאו שכל הזהב ואבני-החפץ אינם, כי עלו למרום ביחד עם יוסילי. הדליקו אור לראות היטב את הנעשה, וראו שיוסילי תקוע בחור החלון הקטן שלמעלה, וכמה חבילות נגררות מאחוריו. תפסוהו, ונתנוהו בבית המשמר עד יום הדין.

ויהי ביום המשפט, כשהביאו את יוסילי לפני השופטים, טען שכל כוונתו הייתה רק לבחון את האליל שהם עובדים לו אם יש בו ממש, ונמלך לבוא אליו בלילה, בשעה שאין שם אדם, להתפלל לפניו שיעזרנו בפרנסה בריוח, לפרנס אשתו ושני ילדיו, ואז ידע שהוא אלוה, ויעבוד אותו כל ימי חייו. אמנם כשבא והתפלל לפניו פעם ושתים ושלש, ואין קול ואין עונה, פה לו ולא ידבר, עיניים לו ולא יראה, אוזניים לו ולא ישמע, נתמלא עליו עברה וחמה, ניגש אליו ואמר לו: "הרי אתה מטעה את ההמון שיעבדוך כאלוה, והנה אני רואה שאין בך ממש, מוטב שאקח אותך לי, אמכור את הזהב שלך, ותהיה לי לפחות פרנסה, לפרנס את בני ביתי". והתחלתי - המשיך יוסילי לספר לפני השופטים - להזיז אותו ממקומו, וראיתי שהידים והרגלים שלו לא ימושו ולא יהלכו ולא מגינים על עצמם כלל והבנתי ששאר האלילים הקטנים הנמצאים שם בודאי שלא יעמדו נגדי, ולקחתי את כולם עם התכשיטין שעליהם, ולא אמרו לי דבר. ועתה - סיים יוסילי - הרי עשיתי לכם טובה גדולה, שתדעו לבלי ללכת אחרי ההבל, ולבלי לעבוד דבר שאין בו ממש.

והשופטים דנו את יוסילי למיתה על-ידי שריפה ושיישרף לפני פתח בית-היראה, בנוכחות קהל רב. את פסק-הדין מסרו ליוסילי בכתב, וראש השופטים אמר לו:

יש לך עדיין עצה להציל את חייך ממות המר הזה. מפני שאתה עוד צעיר לימים, והראית "קונץ" גדול שכזה, לעלות לרום גובה בית היראה, החלטנו שאם תמיר את דתך אז נשאירך בחיים, ועוד ניתן לך מתנות, ונעשירך עושר רב.

ויען יוסילי גנב בקול גדול:

אני, יוסילי גנב, עברתי על הרבה עבירות, עשיתי הרבה חטאים ועוונות ופשעים, אבל להמיר את דתו זאת לא יעשה יוסילי גנב אפילו אם ייסרו אותו בכל הייסורים שבעולם.

והוסיף עוד יוסילי:

משוגעים שכמותכם! מי זה יעשה כזאת להחליף אלוקים חיים באבן דומם, מעשה ידי אדם, שלא היה בכוחו אפילו להציל את עצמו מידי? ואחרי-כן חזר הרבה פעמים כך:

יוסילי גנב הוא אמנם יוסילי גנב, מלא חטאים ועוונות ופשעים, אבל להמיר את דתו - זאת לא זאת לא יעשה בשום אופן.

הובילו את יוסילי בחזרה לבית המשמר, וכשהגיע היום הנועד לשריפתו, התאסף עם רב על-יד בית-היראה, נטלו חבית גדולה מלאה זפת ("סמאלע" בלע"ז) והדליקו אותה, ואת יוסילי העמידו אצל החבית הדולקת בלהב גדול, והכומר פנה ליוסילי ואמר:

עדיין יש לך ברירה להציל את עצמך ממיתה נוראה זו, אם תמיר את דתך. ואם לאו - ישימו אותך בתוך החבית הדולקת וכך תישרף. ויוסילי עונה בקול:

אני יוסילי גנב הנני אמנם יוסילי גנב, אבל להמיר את הדת - לא ולא!

וייקחו את ידיו של יוסילי, ותחבו אותן לתוך האש הדולקת בחבית, והתחילו ידיו להישרף יחד עם הזפת, והייסורים הנוראים שלו אין לשער, והכומר פנה אליו שוב:

עוד לא עבר המועד; אם תמיר את דתך, רופאים מומחים ירפאו את ידיך השרופות, ועוד תחיה בטוב ובנעימים.

ויוסילי מרקד ברגליו מחמת גודל הייסורים, והגויים מחזיקים אותו בידיהם שלא ייפול, והוא צועק בקול:

יוסילי גנב יישרף באש, ויסבול כל הייסורים שבעולם, אבל את דתו לא ימיר.

וכך היה צועק והולך שלא ימיר יוסילי גנב את דתו עד שנשרף.

כשהכירו הגויים שכבר יצאה נשמתו, מסרוהו ליהודים שיקברוהו. והוא הוא הקדוש המונח בבית-החיים שבשפולי, וקוראים אותו עד היום: "הקדוש יוסילי גנב". על מצבתו נחרת באיזה זמן ובאיזה יום קידש את השם ברבים.

והסבא קדישא משפולי היה אומר אחר-כך לפני הקהל:

תראו, שלא לחנם אני משבח את הגנבים שלי.

(סיפורי חסידים למועדים, הרב ש"י זוין, ירושלים, תשס"א, עמודים 44 - 40).