פרשת אמור: "וְקִדַּשְׁתּוֹ" – טביעת האצבע של קורח בספר ויקרא

  • הרב גד אלדד
שיעור זה מוקדש לזכות מרים בת חנה לזיווג הגון
 
א. הפניה לכהנים או לעם?
סגנון הפתיחה של פרשתנו הינו יחידאי. הוא בולט בניסוח המסורבל שלו, הכולל פנייה כפולה לכוהנים:[1]
 
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:  וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:  לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵא-לֹהָיו: וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כ"א, א'-ט')
 
ככל שאנו ממשיכים לקרוא, הקושי מעמיק. מקריאה פשוטה נראה שהכתוב פונה לכוהנים, שהרי הוא פותח במילים "ואמרת אלהם", ומפרט את האיסורים השונים המיוחדים להם. אך אם אכן הפנייה היא אל הכוהנים, היינו מצפים שהכתוב יעבור לניסוח בגוף שני, כמו שמצאנו במספר מקומות במהלך הספר:[2]
 
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַ-ה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"      (שם א', א'-ב')
 
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (שם י"ח, א'-ג')
 
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (י"ט, א'-ג')[3]
 
בפרשתנו, לעומת זאת, על אף הפתיחה "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם", הכתוב ממשיך לדבר על הכוהנים בגוף שלישי ואומר "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו....". זאת, כאשר היה מתבקש שהכתוב יצווה 'לנפש לא תיטמאו בעמכם'. רק לקראת סיום הפסקה אנו עדים לחילוף לגוף שני ביחס לנמען אליו הכתוב פונה. להפתעתנו, מתברר שהנמען הינו שאר העם הנותר, דווקא אלו שאינם כוהנים: 
 
"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"      (שם כ"א, ח')
 
בשורה התחתונה, הקורא נותר נבוך ביחס לנמען אליו מכוונת פסקה זו - הרישא נראית כמכוונת לכוהנים, בעוד שהסיפא לשאר העם.
 
ב. "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים"
ברצוננו לבחון קריאה אחרת של משפט הפתיחה. לשם כך, ניעזר בפסוקים מספר בראשית:
 
"וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה" (בראשית כ', א'-ב')
 
רש"י פירש שם:[4]
 
"אל שרה אשתו - על שרה אשתו. וכיוצא בו (שמואל א' ד', י"ט) אל הלקח ארון וגו' ואל מות חמיה, שניהם בלשון על"    (רש"י שם)
 
משמעות זו מצאנו במקום נוסף בתורה:
 
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר" (במדבר י"ד, י"ג-ט"ז)
 
ופירש רש"י:
 
"ואמרו אל יושב הארץ הזאת - כמו על יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו עליהם, מה שאמור בסוף הענין, מבלתי יכולת ה'..."     (רש"י שם, י"ג)
 
אם כן, המילה 'אל' משמשת לעתים בלשון 'אודות'.[5] זוהי ההבנה שנבקש לאמץ גם בפסוקנו. הביטוי שנוקט בו ה' בדבריו אל משה – "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים... וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם..." – אינו כפל מילים, אלא משמעו צווי למשה לדבר אודות הכוהנים. מעתה, כוונת הדברים שמשה ישא דברו אודות הכוהנים ויאמר אליהם את חוקם, החל מהדין של "לנפש לא יטמא בעמיו".
 
עם התרת הקושי הראשון, נבקש להתמודד עם הקושי השני, והוא: מדוע הדיבור אל הכוהנים לא מנוסח בגוף שני, כמו שמצאנו במקומות אחרים?
 
אמנם , כמו שציינו, בסוף הקטע אכן אנו מוצאים דיבור ישיר בגוף שני:
 
"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"     (ויקרא כ"א, ח')
 
למפרע מתברר, שכל הקטע נאמר בעצם לעם. פירוט חוקי הכוהנים לא היה אלא הקדמה ונתינת טעם לציווי החותם את הקטע – הציווי על חובת קידוש הכוהנים בידי העם.
 
לאור זאת, יתכן והסיבה שהדיבור "ואמרת להם" לא פותח צווי בגוף שני, הוא שדיבור זה כלל לא נאמר לכוהנים. משה חושף בפני העם את הציווי שעתיד הוא לומר לכוהנים, אך פסוקים אלו נאמרים לעם.
 
כמובן, כעת מתעוררת השאלה הבאה – מדוע נוסחה הפרשה בצורה מורכבת ונסתרת כזו? מדוע משורבבים הכוהנים והעם יחדיו בערפול מכוון?
 
ג. "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"
 
ראשית, נבקש להביט ממעוף הציפור על מבנה ספר ויקרא. הספר מתחיל בפירוט דיני הקרבנות ותיאור חנוכת המשכן ועובדיו. מפרק י"ב ואילך הוא עוסק בדיני טומאה וטהרה הנוהגים בעם, וכן אלו הנדרשים להיטהר במקדש, על ידי הכוהנים העובדים בו. בפרק ט"ז חוזר הספר שוב לעבודת הקרבנות, והפעם לסדר המבוקש בכניסת הכהן לקדש הקדשים. לאחר מכן, הכתוב מספר על פנייה לעם בשורת מצוות שכותרתן כדלהלן:
 
"וְיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ לֹהֵיכֶם"   (שם י"ט, א'-ב')
 
גם במהלך הרצאת הדינים, מודגש מוטיב הקדושה הטבוע בעם:
 
"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם:  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"  (שם כ', ז'-ח')
 
סדרת המצוות מסתיימת בחתימה שהיא מעין הפתיחה, המצביעה על מוטיב קדושת העם:
 
"וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת  נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי"      (שם, כ"ה-כ"ו)
 
מיד אחרי פסוקים אלה, מגיעה פרשתנו:
 
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו... קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ"       (שם כ"א, א'-ו')
 
בדעתו של הקורא, שעקב אחרי הספר מתחילתו, עלולה לעלות השאלה, שלימים אכן יינתן לה הד רחב:
 
"רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?"     (במדבר ט"ז, ג')
 
לאחר שהמקרא מחלחל בנו בפרקי הקרבנות את מציאותם של הכוהנים ועבודתם, מופיעות מצוות שמטרתן להשריש בעם את התחושה שהינו קדוש, כיוון ש"אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". לאור זאת, קשיא סיפא ארישא, וטענת קורח עלולה לעלות מעצמה. אם העם הינו קדוש, מבצבץ ספק בצורך בקדושת הכוהנים, שנראית כמיותרת.
 
במילים אחרות: מה היחס בין "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים", שזה עתה נאמר לעם, לבין "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם" המתייחס לכוהנים בלבד? האם יתכן שרק קורח שם לב לזה, והתורה עצמה לא מתמודדת עם שאלה זו?!
 
ד. "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"
כעת, ננסה לשוב ולקרוא את הפרשה מהמבט אותו הצענו:
 
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו... קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵא-לֹהָיו" (שם, א'-ט')
 
משה פונה לישראל, ומעדכן אותם בחוקי הכוהנים הנובעים מקדושתם. אך כל זה אינו אלא הקדמה כדי שיוכל לבסס את דבריו בפנותו אל העם, בסיכום דבריו: 
 
"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"  (שם, ח')
 
הכוהנים צריכים לנהוג בקדושה, כיוון שהם אמורים להיות קדושים. אולם, כיצד הכוהנים יזכו להיות קדושים לא-לוהיהם? מסקנת הפיסקה מפתיעה.
 
בניגוד לכהן הגדול, שבפיסקה הבאה יקבע הכתוב כי קדושתו נובעת ישירות  מ-ה' ("וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ", שם ט"ו), קדושת הכוהנים  בעלת תצורה שונה לחלוטין: "וְקִדַּשְׁתּוֹ... קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".
 
קידוש הכוהנים אינו מיוחס ל-ה' אלא לעם. ה' מזדהה בתור הגורם המקדש את העם, שבתורם מקדשים את הכוהנים.
 
יתירה מזו, התורה מנמקת את הציווי להקדיש את הכהן, בדיוק באותו נימוק שציינה קודם בתארה את קדושתו. היא משתמשת בניסוח זהה בפסוקים ו' ו-ח':
 
"קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ"           (שם, ו')
 
וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"       (שם, ח')
 
כך, מבקש הכתוב לצוד את עינו של הקורא כדי שיאחד בין הדברים. לפי הצעתנו, מתקיים יחס של סיבה ותוצאה. הכהן זכאי לקדושה מאחר שמקריב את לחם הא-לוהים, אך הוא מתקדש על ידי העם המכיר בכך.
 
כעת מתברר, שמשה פונה לעם ומבהיר להם, שהם, "ישראל", המקור לקדושת הכהן. כביכול, לולא שהעם מקדש את הכוהנים, קדושתם לוקה בחסר. הבסיס לקדושת הכהן היא קידוש העם.
 
זו תשובת התורה המובלעת בין השורות לטענות מהסוג שהשמיעו קורח ועדתו. הכוהנים אינם מתנשאים, משום שהם לא יכולים להתנשא – העם הוא זה שמנשא אותם, היות וקדושתם שלהם נובעת מהעם.
 
כעת, השאלה 'מי יותר קדוש?' מתייתרת, כיוון שמתגלה לפנינו מעגל סגור שלוב זרועות. הכוהנים אכן נושאים בתפקידים המחייבים התנהלות קדושה יותר, אך זכאותם לקדושה זו מתאפשרת רק הודות לעם המגבה אותם ומזין את קדושתם.
 
ה. "אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם"
פסוקי הסיום של הפסקאות הבאות מסתיימים במילים זהות, אך מילים אלו מתייחסות לדברים שונים.
 
מיד לאחר סיום הרצאת חוקי הכהן הגדול, הכתוב פונה לאהרן ומצווה על מניעת גישת בעלי מומים למזבח. הנימוק בסיום הינו כי ה' קידש את המקדש, ולכן יש לדאוג לקדושתו:
 
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָיו.... לֶחֶם אֱ-לֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם"    (שם, ט"ז-כ"ג)
 
הביטוי חוזר על עצמו פעמיים בפסקאות העוקבות בפרק כ"ב:
 
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה': אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַ-ה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה'... וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם: 
 
וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ: וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ:  וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל... וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ: וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַ-ה': וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם"      (שם כ"ב, א'-ט"ז)
 
אמנם את ההופעה השניה של הביטוי ניתן, בפשטות, לייחס לקדשי בני ישראל, ש-ה' הוא המקדש אותם – אך את ההופעה הראשונה של הביטוי יש לפרש כמתייחסת לכוהנים, ש-ה' הוא מקדשם. פרשנות זו, לפיה ה' הוא המקדש את הכוהנים, מעמידה בספק את כל מה שניסינו לבנות.
 
אכן, בפרשנים מצאנו שהם לא פרשו זאת כמתייחס לכוהנים:
 
"אני ה' מקדשם: אני קדשתי אותם הקדשים, מכיון שהקדישום ישראל, וראוי שיענשו הכהנים על חלולם"         (ספורנו שם כ"א, ט')
 
סיבה נוספת להעדפת ביאור זה, הינה בדיוק העובדה שביטוי זה מופיע בהמשך ומתייחס בצורה ברורה לקדשי בני ישראל. כך פירש רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, המאשר תוך כדי דבריו גם את מסקנות עיוננו:
 
"ומתו בו כי יחללהו אני ה' מקדשם. הפירוש, דמקדש להקדשים, וכמו שכתוב להלן בפסוק ט"ז והשיאו (אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם, כי אני ה' מקדשם). ולעיל (כ"א, כ"ג)  ולא יחלל את מקדשי, (כי אני ה' מקדשם) דעל הקדשים קאי. אולם רב (סנהדרין, פג:) סבר דעל הכהנים קאי, ש-ה' מקדש את הכהנים, לכן לגודל קדושתם החטא חמור, שאוכל תרומה בטומאה וחייב מיתה. אבל זר האוכל קודש, הוא תרומה, אינו רק באזהרה, כן סברת רב. וקיימא לן דלא כוותיה, משום דכהנים לא מצאנו שיאמר שהוא מקדשם, רק שאומר שישראל יקדשו אותם והשם יתברך מקדש את ישראל. זה שאמר (כ"א, ח') "וקדשתו (כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך, כי קדוש) אני ה' מקדשכם". ורק בכהן גדול, שממלא מקום אהרן, כתוב (כ"א, ט"ו) "כי אני ה' מקדשו". לכן פר משיח (ויקרא ד', ג'-י"ב) ופר העדה (שם י"ג–כ"א) שוים לכפרה, שבשניהם נזכר שהשי"ת מקדשם בעצמם, ושניהם בשגגת הוראה. לכן ביום הכיפורים דכתיב (שם ט"ז, ל') "כי ביום הזה יכפר עליכם", שזה רק ה' לבדו, וכתוב (שם, י"ז) "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" - אף באלה שכתוב (יחזקאל א', י') "פניהם פני אדם" - לכן הכהן משיח בא לפני ולפנים, וכל יום הכיפורים באהרן, דכתוב "קדוש ה' " ביום הכיפורים - "לקדוש ה' מכובד" (ישעיה נ"ה, י"ז) זה יום הכיפורים (שבת קיט.) - "ולאהרן קדוש ה' " (תהלים ק"ו, ט"ז) ואכמ"ל"     (משך חכמה שם, ט')
 
.
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב גד אלדד התש"פ
עורך: אורי יעקב בירן
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית www.etzion.org.il.
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * * * * *
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 
 
 
 
 
[1] רש"י שם הביא את הפרשנות ההלכתית, וע"ע רמב"ן שדן במספר הסברים.
[2] אמנם מצאנו מקומות נוספים שהמקרא ממשיך בגוף שלישי :
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוץ לַמַּחֲנֶה"     (ויקרא י"ז,א'-ג')
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַ-ה' לְעֹלָה"      (שם כ"ב, י"ז-י"ח)
אמנם, שם הנושא הוא "איש איש מבית ישראל", ולכן הניסוח בגוף שלישי. בכל אופן, המקום היחידי בו מצאנו חריגה הינו בפרשת ציצית:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת"   (במדבר ט"ו, ל"ז-ל"ח)
[3] דוגמות נוספות בהמשך הספר:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כ"ג, ב')
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן"       (שם, י')
כך גם בפתיחת פרק כ"ה, בפרק כ"ז. ובהרבה מקומות בתורה.
[4] וכן גם האבן עזרא ואחרים.
[5] משמעות דומה הצענו בעבר (מגדים לג', ארבעים שנה אקוט בדור- לפשר תלונות בני ישראל במדבר, עמודים 43-52) לפשר חטא מי מריבה. לטענתנו לא נצטווה משה לדבר אל הסלע אלא אודות הסלע:
"קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם"      (במדבר כ', ח')
אלא שמשה לא דיבר את הדברים הנכונים שהיה אמור לומר, עיין שם בהצעתנו, וכן ראה בראשית ל"ז, ל"ה וברש"י שם.