אמור | 'ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו'

פרשת אמור פותחת בסדרת הלכות הנוגעות לקדושתם של הכהנים והימנעותם מטומאה:

"וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא" (ויקרא כ"א, א-ג).

מספר שאלות עולות ביחס לפסוקים אלו, המתבררות בהתיחסויות שונות, ממדרשי ההלכה, דרך פרשני המקרא ועד אדמור"י החסידות.

* פשר הכפילות: 'אמור...ואמרת אלהם'[1].

* פתח ברבים - 'ואמרת אלהם', וסיים ביחיד - 'לא יטמא'.

* מדוע נאמר 'לנפש' לא יטמא, ולא נכתב לאדם, למת, וכד'.

* מה פשר הביטוי 'לא יטמא בעמיו'[2]:

אדמור"י החסידות, השתמשו בשאלות אלו כצוהר לבירור תפקידם ומקומם של הכהנים בתוך כלל ישראל, ואנו ננסה ללכת בעקבותיהם.

ואיש לא יעלה עמך

כהקדמה, נציין שרבים מן האדמורי"ם בהתיחסותם לפרשות העוסקות בכהנים, ביקשו ללמוד מן הכהנים בנין אב להנהגה רוחנית בכלל, רוצה לומר - הצדיק, ומתוך כך השליכו מן הנאמר לכהנים ומן הנתבע מהם, על האופן שבו צריך לנהוג הצדיק - המנהיג הרוחני.

מתוך אינטרפטציה זו, צריך לבוא אל תורות אלו וללמוד מהן את ההנהגה וההדרכה הרוחנית שאליהן הן חותרות, ונתחיל בדבריו של ר' יעקב יוסף מפולנאה, תלמיד הבעש"ט:

"אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו', ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לא יטמא. וי"ל קושיית האלשיך דהוה ליה למימר למת לא יטמא, מאי לנפש. ועוד דפתח ברבים וסיים ביחיד לא יטמא. וביאר הוא גם שדבר והוכיח לרבים, מכל מקום יחזור להוכיח היחיד וכו' יעו"ש.

ולי נראה, דיש ב' מיני מוסר: א' לת"ח וא' להמוני עם, ולכל א' צריך לומר לפי בחינתו ומדריגתו. וכמ"ש בזוהר (יתרו עט:) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וכו', שצריך להזהיר על שום פניה חצוניות לת"ח. מה שאין כן להמוני עם שרי, שזהו כוונת חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו' (פסחים נ:). וכזה שמעתי מהרב המגיד מו' מענדיל ענין פרה אדומה שמטמא טהורים ומטהר טמאים וכו' (עיין פרשת ויקרא) ודפח"ח:

ובזה יובן אמור אל הכהנים, שהם כהני ה' המשרתים לפניו יתברך, שיזהירם לנפש לא יטמא בעמיו. כי המחשבה נקרא נפש, לא יטמא מחשבתו לחשוב מחשבות להתפאר בעמיו שיאמרו עליו הי עניו (ברכות ו:), וכיוצא בזה, רק שיהיה כל מחשבתו לשם שמים. וכמו ששמעתי (עיין פרשת האזינו) כלל גדול ואיש לא יעלה עמך (שמות לד, ג), שיחשוב כשעומד בתורה ותפלה שהוא לבדו עומד לפניו יתברך, ואין איש עמו שיתפאר לפניו. זהו שאמר כי אם לשארו הקרוב אליו, דהיינו לאמו שהיא השכינה, ולאביו זה הקדוש ברוך הוא שהוא נקרא שארו וקרובו של ישראל, שנאמר לבני ישראל עם קרובו (תהלים קמ"ח, יד). וכנדרש במדרש בשלח (שמו"ר כ) כי קרוב הוא יעו"ש" (תולדות יעקב יוסף, אמור א').

בעל ה'תולדות יעקב יוסף', פותח בשתים מן השאלות שהבאנו לעיל: השימוש בלשון 'נפש' במקום 'מת', והמעבר מלשון רבים ללשון יחיד.

בתחילת דבריו הוא מזכיר את תשובת האלשיך אך איננו מפתח אותה, ומביא תשובה משלו, על פיה ישנה הבחנה בין הנהגת המון העם להנהגת תלמידי חכמים. בתשובתו הוא נסמך על דרשתו של הזהר הקדוש, על הפסוק: 'כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל' - ההבחנה בין בית יעקב לבין בית ישראל מבחינת ההדרכה וההכוונה.

ישנם דברים, קובע ה'תולדות יעקב יוסף', בסוף הפסקה הראשונה, שהם מועילים לאדם אחד ומזיקים לאדם אחר, כפי שביאר ר' מנחם מנדל מויטבסק את ענין הפרה האדומה המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים.
כל זה, מהווה הקדמה ומבוא לעיקר דבריו של ר' יעקב יוסף, המתבארים בפיסקה השניה.

פסוקים אלו, על פי ר' יעקב יוסף, משקפים תביעה גבוהה ביותר מן הכהנים שהם הנבחרים והמקודשים בעם ישראל. יתכן שהדרכה זו, רומז התולדות יעקב יוסף, כפי שנברר גם בהמשך, הינה דרישה ספציפית רק לכהנים והיא איננה רלוונטית לשאר העם.

ה'נפש' שעליה אומר הכתוב 'לנפש לא יטמא...', איננה נפשו של המת, כי אם נפשו של הכהן עצמו - היא מחשבתו.

הכהן, עומד לפני ד' לשרתו, כשישראל נושאים את עיניהם אליו ומקוים שיהיה שליח נאמן עבורם לרצות פני מלך.

השליחות, הקדושה, הטהרה והשיגוב המאפיינים את עבודת הכהנים ואורחותיהם, הינן תחושות חיוביות אולם, לפתחן רובצת סכנה גדולה. הביטוי המתאר את הסכנה, בדברי ר' יעקב יוסף הוא 'לחשוב מחשבות להתפאר בעמיו - שיאמרו עליו הי עניו', אך אם נדייק, נראה לי שלא מדובר בסתם אגו, כי אם בתודעה.

ה'תולדות יעקב יוסף', רותם אל הדרכה זו, אליה נתבע הכהן, את הדרשה המדהימה, לציווי למשה: 'ואיש לא יעלה עמך'. לא מדובר רק בהדרכה מעשית האוסרת על משה לקחת עימו אדם נוסף, בעלותו אל הר האלקים, כי אם הדרכה פנימית, הנוגעת לתודעתו של משה.

משה נתבע, להשאיר את ישראל למטה, גם במחשבתו. מנהיג, חי אל מול מבטם התמידי של נתיניו, הנושאים עינים אליו, בוחנים את התנהגותו, לומדים מאורחותיו, ובמידה וזכה, גם מעריצים את תכונותיו. כל אלו מפתחים אצל המנהיג תודעה מתמדת של עומד 'אל מול עדשת המצלמה'[3].

הדבר נכון, לא רק למנהיג, מלמדנו התולדות יעקב יוסף כי אם גם ליחיד. אדם הנמצא בציבור, לדוגמה בתפילה, מחד, יונק מעוצמת הציבור, נישא על גליו ומקבל עוצמה מן השייכות למשהו הגדול ממנו, אולם בשעה זו, הוא גם חשוף לסכנה הרובצת לפתחה של סיטואציה כזו, שתתפתח בקרבו תודעה של 'נצפה', של 'רואים אותי', של 'מה חושבים עלי' - זהו עומקו של הביטוי 'בעמיו'! אדם השוכן בתוך עמו, על התמורות ועל המחירים.

הדברים באים לידי ביטוי בדוגמא שמביא התולדות יעקב יוסף מן התלמוד במסכת ברכות:

"אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו" (ברכות ו:).

רבי חלבו בשם רב הונא מלמדנו כי מי שקובע מקום לתפילתו, זוכה להשגחה מיוחדת של ד' יתברך, אלקי אברהם, ולא די בכך אלא כשמת זוכה שיאמר עליו שהיה עניו וחסיד.

בכך, יצר רב הונא את הסכנה שאליה חשוף כעת, כל מי שמכיר את הגמרא הזו ומתוכה מזדרז לקבוע מקום לתפילתו. האם הוא עושה זאת מתוך עמדה של 'מה יגידו עלי כשאמות', מתוך סיטואציה של 'איך אני נראה' או 'איך אראה'?

יתכן שזוהי תודעה שהאדם הפרטי יכול להרשות לעצמו לעתים, אך לא המנהיג ובודאי שלא המנהיג הרוחני - הכהן.

הכהן בא אל העבודה כנציגם של ישראל, הוא יודע שעיניהם נשואות אליו, הוא יודע שהוא מושא להערצה, שהוא הנבחר שבבני האדם על פני תבל, אולם בבואו אל הקודש, מלמדנו ר' יעקב יוסף, עליו להתנתק מ'עמיו'. עליו להזהר מטומאת הנפש הנובעת מ'תודעת המרְאָה' על פיה, כל מעשי משתקפים במראה שאותה אחרים רואים.

'כי אם לשארו הקרוב אליו', דורש ר' יעקב יוסף, אמו - זו השכינה, אביו - זה הקב"ה.

טהרת המחשבה של המנהיג הרוחני, במעשה העבודה שלו, היא היכולת להתנתק מתודעת ה'נציגות', לא לשכון בתוך עמו, ולהתייצב לבדו כאיש בודד ודל לפני ד'.

מדובר בתביעה גבוהה ביותר, שאולי איננה רלוונטית לכל אדם, ודרכם של בני אדם השוכנים בתוך עמם, שנפשם נטמאת ב'תודעת המראה', בחשיבת ה'וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד', וקשה מאד להימלט ממנה, אך מי שמבקש לגשת אל ד', בקדושה ובטהרה, חייב ואף לרגעים בודדים, לשקוע בעמדה הנפשית של 'ואיש לא יעלה עמך'.

נפש רוח ונשמה

בדרך שונה, הולך ר' מרדכי יוסף ליינר מאישביצא, בעל 'מי השילוח':

"אמור אל הכהנים כו' לנפש לא יטמא בעמיו, כי הכהן נבחר שעל ידו יתוקנו וירצו כל מעשי ישראל לפני הקב"ה, ולכן הזהיר על טומאת מת כי מת מורה על היפך מזה, כמו שנמצא באדם נפש רוח ונשמה ושלימות לחיות הנפש אינו רק כשיתחבר אל הרוח והנשמה לכן בלילה כשיתפרדו הרוח והנשמה ישאר הנפש בלי שום כח פעולה ולזה מברכין בבוקר ברכת זוקף כפופים, כי כשיתחברו הרוח והנשמה להנפש והגוף וזקפו גם את הנפש ואת הגוף שהי' כפופים מבלי פעולה. וכמו שימצא באדם כן הוא בכלל ישראל שהכהן הוא הראש לכלל ישראל והוא כמו המחשבה לנפש האדם כן הוא לכלל, ואחריו כל ישראל במדרגות שונים זה למעלה מזה כאברי אדם המתחילין מהראש וישתלשלו עד לאברי המעשה ובעת שהאדם ער אז הראש הוא המנהיג את כל אבריו כמאמר הבעש"ט במקום שמחשבה של אדם מחשבת שם הוא האדם שלו, אך כשאדם ישן אין חילוק בין הראש לשאר האברים, לכן הזהיר שלא יטמא למת לפי שהוא ממונה ויש בכחו לתקן אל המעשים שיעשו ישראל, ומת מורה על ההיפך כי לא ימצא בו שום כח פעולה לתקן את אשר עוות בחייו, והכהן מיוחד לתקן מעשי ישראל לבלתי ידח מהם נדח" (מי השילוח, אמור).

בעל 'מי השילוח', אף הוא נכנס בעובי הקורה, דרך פתרון לשאלות שהעלנו לעיל.

כתשתית וכמודל להבנת מערכת היחסים בין הכהן לבין 'עמיו', הוא מקביל, כדרכם של בעלי הסוד, את המבנה של כנסת ישראל לקומת האדם.

האדם, מורכב מנפש, רוח ונשמה (נר"ן)[4]. ישנם הסברים שונים ביחס לכוונה המדויקת בכל אחד מן המושגים הללו, אולם בפשטות, נסתפק בתובנה כי הנפש הינה המרכיב הבסיסי ביותר בחיותו של האדם - האינסטינקטים, החושים והתנועה[5].

הרוח והנשמה, הן המעניקות את 'כח הפעולה' - את ה'רוח', ואת תכליתה ומשמעותה - ה'נשמה'.

השינה בלילה, מסביר מי השילוח, הרי היא כמוות, היות שישנה היפרדות הרוח והנשמה מן הנפש. הנפש ממשיכה לשכון בגוף האדם גם בשנתו, והיא המשמרת את האדם ברמת הקיום היסודית של נשימה, חילופי חומרים, וכל שאר הדברים הממשיכים לתפקד גם בשנתו, אולם יכולת הפעולה, התודעה, המשמעות והתוכן, כל אלו נעדרים מן האדם בשנתו, היות והרוח והנשמה שהן מקורם של כל אלו, עולות ונפרדות מן הגוף[6]. זוהי חוויה של מוות, של פירוד, של ניתוק[7], ובעצם של טומאה[8].

האישביצאי, מבקש לאמץ את אותו המודל, גם ביחס שבין עם ישראל לכהנים.

בני ישראל, על פי בעל 'מי השילוח', הינם כאברים ש'אין בכחם לתקן' וללא החיבור המובהק, ההשפעה, והפחת הרוח של המנהיגות הרוחנית - הכהונה, ישארו ישראל כאברים ללא נשמה, כגוף ללא רוח.

מכאן, גוזר בעל מי השילוח, הדרכה והנהגה כפולה הנוגעת לכהנים.

הראשונה, הפוכה לגמרי מדברי בעל התולדות יעקב יוסף. הטומאה - היא המוות, על פי מה שראינו היא ניתוקן של הרוח והנשמה מן הנפש, והכהן נתבע להמנע מניתוק זה. הכהן שאיננו נמצא בתודעה של שליחות, של שאיפה מתמדת לתקן את ישראל ולהעלותם, ונכנס אל הקודש כאדם פרטי, מתוך שאיפה להתעלות אישית הרי הוא כרוח וכנשמה העולות למעלה, ומותירות את הגוף ישן - מת. הכהן, על פי דברים אלו, נתבע לשמר ולהתמיד את הקשר בינו - הרוח והנשמה, לבין עם ישראל - הגוף.

הוא איננו אדם פרטי, הוא איננו יכול להרשות לעצמו את התענוג להתיצב מול ד' יתברך לבדו, נקי, משוחרר מעוונותיהם של ישראל, מן הצורך לשוב ולתקנם בכל רגע ובכל שעה. הכהן הוא רוח ונשמה לגוף וככזה עליו להשאר בגוף, להיות נתון בתוך עמיו, ומתוך כך למנוע מן הטומאה להשתלט על הנפש, למנוע מן המוות לפשוה בקרב בני ישראל[9].

השניה, לכאורה יוצרת תנועה הפוכה מזו הראשונה.

ר' נחמן, כותב שהמנהיג צריך להנהיג את צאנו, תוך הקשבה פנימית לצרכיו, לרצונותיו לניגונו, בבחינת 'צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך'. מאידך, עליו להזהר שלא יהפוך בעצמו לצאן - לבהמה[10].

הכהן, על פי האישבצאי שהוא בחינת רוח ונשמה, עליו להזהר שלא יטמא לנפש. עליו לזכור שיש בכוחו לעשות את אשר אין בכוחם של ישראל לעשות. ההנהגה חייבת להיות קרובה וקשובה אולם עליה לשמר את ההבחנה שבין הנפש לבין הרוח והנשמה.

הנשמה, על פי חלק מבעלי הסוד, עולה בכל לילה למעלה, בכדי להטהר מן העוונות שדבקו בה בהיותה שוכנת בקרב הנפש, בקרב הגוף, ומן הסכנה הזו, הכהן צריך להשמר.

הטומאה, אם כן, על פי בעל מי השילוח, מייצגת גם את הניתוק המסוכן שבין הרוח והנשמה לבין הנפש, בין הכהן לבין עם ישראל, אך גם את הטשטוש שבין הרוח והנשמה לבין הנפש.

מתוך שני מצבים, הכהן עלול לשכוח את שליחותו להנהיג את הגוף - להעניק רוח ונשמה לפעולותיהם של ישראל.

מחד, מתוך ניתוק, ומתוך בקשה לעלות לבד אל הר ד', ולהשאר שם. להותיר את הגוף ישן על מיטתו, רדום, חסר חיים, בבחינת 'ואני את נפשי הצלתי'.

מאידך, מתוך היטמעות יתרה בקרב ישראל וטשטוש ההבדל בין האברים שהם אינם מנהיגים, לבינו - הכהן, שהוא נושא את שליחות ההנהגה.

בסופו של ענין, מבקש 'מי השילוח' ללמוד מאיסור הטומאה לכהן, את התביעה של התורה אל הכהן, להיות מחובר, להנהיג ולתקן את ישראל, ועל ידי כך למנוע מן המוות, הפירוד והניתוק להשתלט על עם ישראל[11].

'אשר יחדיו נמתיק סוד'

הקרבה לד', כך למדנו עד כה, מחייבת תוספת קדושה ותוספת היטהרות, אך בדברים הבאים, שוב של ר' מרדכי יוסף ליינר האישבצאי, נראה כי הקרבה לד', עלולה ליצור סוג של 'נחיתות ופחיתות', ונבחן את הדברים בזהירות:

"אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כהן נקרא העובד ה' ורואה כי כל המעשים הנעשים בעולם אינם במקרה רק בהשגחה מאת הש"י ויודע כי רצון הש"י הוא רק להיטיב לבריות. ולאדם כזה יוכל לבוא תרעומות כי יראה איזה מעשה ממדות דינו של הקב"ה. כי האדם שנגמר בדעתו כי העולם מקרה היא לא יכול לבא כ"כ לידי תרעומות כאשר יראה דבר הנהגה נגד רצונו כי יאמר מקרה הוא. אך האדם היודע כי הכל נעשה בידי שמים לזה יוכל לבוא תרעומות. ועי"ז מזהיר הקב"ה לכהנים היינו לעובדי ה' לנפש לא יטמא בעמיו היינו שלא יהי' להם תרעומות על מדות דינו של הקב"ה כי טמא לנפש היינו תרעומות על הקב"ה כי עיקר תרעומות המצוי בעולם נגד מדות הדין. הוא על ההפסד וההעדר הנמצא בעולם כמבואר בזוה"ק לכן צוה הש"י אמור אל הכהנים ואמירה היא בלחישה היינו ללחוש לעובדי ה' שלא יהיה להם תרעומות גם על מדות הדין כי תמיד כוונת הש"י אך להיטב אף שינהג במדות הדין גם אז כוונתו בעומק להיטב (מי השילוח, אמור).

הכהן, על פי האישבצאי, הינו עבד ד', הקרוב אליו, ומתוך קירבה זו חש כי 'כל המעשים הנעשים בעולם אינם במקרה רק בהשגחה מאת הש"י'. החיים בצלא דמהימנותא, תוך קרבת אלקים רוויים באמונה בהשגחה האלקית ובטובו של ד'. אמונה חזקה ומחייבת, אשר איננה מאפשרת להימלט מן העימות החזיתי עם השאלות הקשות של צדיק ורע לו רשע וטוב לו, עם התחושה של חוסר צדק המניע את המציאות, ומול דינים וגזירות המשתוללים בעולם ומביאים לאסונות.

הגמרא במסכת קידושין (לט:) מתעמתת עם שאלת צדיק ורע לו, ומביאה את התפיסה שמוצעת כשיטתו של רבי יעקב, על פיה 'שכר מצוה בעולם הזה ליכא'!

גישה זו, הינה חלק מן הנסיון להתמודד עם חוסר הצדק הנראה לעינינו, וכפי שמובא בהמשך הסוגיה שם, תפיסה זו אף היתה יכולה להציל מאמינים מידי כפירה[12].

בעל מי השילוח, מודע לפתרונות מן הסוג הזה, ולדעתו הם מייצגים את הניצב מרחוק. את מי שאיננו חי בצל ד' יתברך. הקרוב אליו, כך מבין בעל מי השילוח, חש, מודע ומאמין בהשגחתו הצמודה וברצונו להיטיב.

האישבצאי איננו מוכן לשלם את מחיר התפיסה המותירה את המציאות ליד המקרה, גם אם יש בזו, בכדי להקהות את חדות בעית הצדק בעולם. הקרוב אל ד', חייב להיות איתן באמונתו בדבר השגחתו הקרובה של ד', גם אם אמונה זו, מפילה את האדם אל תהום הספק והקושי לקבל את האופן שבו ד' ית' מנהיג את עולמו.

קושי זה איננו מצדיק לדחוק את רגלי ההשגחה אל מחוץ למציאות[13]. יש להתמודד עם קושי זה, על פי מי השילוח, באופן אחר: 'אמור אל הכהנים ואמירה היא בלחישה היינו ללחוש לעובדי ה' שלא יהי' להם תרעומות גם על מדות הדין כי תמיד כוונת הש"י אך להיטב אף שינהג במדות הדין גם אז כוונתו בעומק להיטב'.

הלחישה, אם מבינים אנו כראוי, הינה בחינה של 'המתקת סוד בין המקורבים'. מדובר בשיח פנימי: 'אמור אל הכהנים...ואמרת אליהם' - דוקא אליהם. אלו דברים סודיים, רעיונות עמוקים ופנימיים, העוברים מפה לאוזן ואינם מופצים לעולם בפרהסיה.

נדמה לי כי בעל מי השילוח מדבר על תובנה עמוקה מאד. לשיטתו, ההכרה כי ד' מיטיב לכל וכי בעומק הענין גם הדינים הגדולים ביותר, חסד הם, עדינה מדי מכדי שתאמר בראש חוצות, על ידי כל מטיף ומקרב לבבות, כפי שלפעמים קורה.

זוהי אמירה שצריכה להאמר בלחישה. מי שצועק אותה, דומה כמי שעושה דיוקן ותמונה לד' יתברך. שמגשים את האורות הפנימיים ביותר של ההויה.

האמונה בהשגחת ד', וההכרעה להתבונן על כל המציאות והמתרחש בה כפועל ידיו של ד' ית', מחייבת עדינות רוחנית שיש בה לחישה, שיש בה מורכבות שאיננה יכולה לצאת מגדר 'סוד'. שמכילה בתוכה אבסורד ואולי אפילו העדר הגיון, ודוקא משום כך, הכהנים בני אהרן הקרובים לד', זוכים לאותה אמירה מפי משה, 'לנפש לא יטמא בעמיו', דרישה שאיננה יכולה להיות להמון, שאיננה יכולה להיות חלק מן הסטנדרט האמוני, והיא מיועדת רק לעובדי ד' - 'שלא יהיה להם תרעומות'.

בעל מי השילוח, מודע לסכנה האורבת למי שמבקש לחיות בצלא דמהימנותא, באמונה שלמה, אך לצד הסכנה מונחת תרופה - הלחישה האמונית. המתקת הסוד שרק בכוח עדינותה, רגישותה, ענוותנותה ומורכבותה, ניתן להתמודד עם התרעומת, עם הקושי של האמונה השלמה.

מתוך קרבה זו, מתהלכים הכהנים בלחישה בחצרות בית ד', נשמרים מן הטומאה, דבקים בד' ובעבודתו, וממתיקים את הסוד בדבר טובו המוחלט של ד' יתברך: 'אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית אלקים נהלך ברגש'.