פרשת אמור - יחס התורה לשחיטת בעלי חיים

  • הרבנית שרון רימון

א. הקדמה

פרשת אמור פותחת בנושא שמירת הקדושה והקודשים: פרק כ"א עוסק בדיני קדושת הכהנים (איסור טומאה למת, איסורי חיתון ואיסור הקרבה לכהן בעל מום); פרק כ"ב עובר לדיני קדושת הקודשים ואכילתם על ידי י כהן טהור, ומפסוק י"ז ואילך עוסק הפרק בקדושת הקרבנות. בתחילה מדובר באיסור הקרבת קרבן בעל מום (פסוקים י"ז-כ"ה), ואחר כך מופיעים שלושה דינים שונים של קרבנות: הקרבת בהמה מגיל שמונה ימים ואילך (פסוק כ"ז), איסור שחיטת בהמה ובנה ביום אחד (פסוק כ"ח) ואכילת בשר קרבן התודה עד הבוקר בלבד (פסוקים כ"ט-ל'). שלושת הדינים האחרונים המופיעים ביחידה זו מעוררים תמיהה: מה עניינם בתוך פרשת שמירת הקדושה?

יתכן להסביר ששני הדינים הראשונים ממשיכים לעסוק בשאלת הבהמה הראויה לקרבן: הבהמה הראויה לקרבן היא בהמה שאין בה מום ומעל גיל שמונה ימים[1], ותנאי נוסף להתאמת הבהמה לקרבן הוא "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". הדין השלישי, העוסק באכילת בשר התודה, קשור, כנראה, לדיני אכילת הקודשים שנאמרו בתחילת הפרק; בשר התודה הוא קדשים קלים שנאכל על ידי הבעלים, ולכן דיניו לא הופיעו בין דיני אכילת הקודשים על ידי הכהנים, אך זהו בשר קרבן ולכן יש תנאים מיוחדים לאכילתו, וראוי לדון בהם בפרשת שמירת הקדושה.

אנו נתמקד בדין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

ב. בחולין או במקודשין?

לגבי מה נאמר הדין?

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד: (ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ח)

מתוך ההקשר של הפרשייה, נראה ברור שדין זה עוסק בקרבנות. אולם, בלשון הפסוק אין אזכור מפורש לכך שמדובר בקרבן דווקא: לא נאמר "אותו ואת בנו לא תקריבו ביום אחד", אלא רק "לא תשחטו", ולולא הקשר הפסוק ניתן להבין שמדובר על כל שחיטה, כלומר גם על שחיטת חולין. ואכן, חכמים למדו להלכה שאיסור "אותו ואת בנו" נוהג גם בחולין וגם במקודשים:

אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחו"ל, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין.

...תנו רבנן: מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין? - תלמוד לומר (ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ז) "שור או כשב או עז כי יולד", וכתיב בתריה [וכתוב אחריו] (פסוק י"ח) "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" לימד על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשין. ואימא [ונאמר]: במוקדשין אּין [כן], בחולין לא? "שור" הפסיק הענין. ואימא: בחולין אּין, במוקדשין לא? כתיב: "ושור" - וי"ו מוסיף על ענין ראשון. (חולין עח.).

חז"ל למדו מתוך הפסוקים שדין "אותו ואת בנו" נוהג גם בחולין וגם במקודשים: הוא נוהג במקודשים מפני שהוא סמוך לדין העוסק במקודשים, ומחובר לדין זה על ידי ו' החיבור: "... ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן...ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". מאידך, האיסור נוהג גם בחולין, מפני שיש לדין זה פתיחה עצמאית - "ושור או שה" - ולכן הוא אינו מחובר לגמרי לדין הקודם ויכול לעמוד גם בפני עצמו[2].

אם איסור "אותו ואת בנו" הוא בכל שחיטה, מדוע הוא נכנס כאן, בתוך דיני הקרבנות?

ניתן להסביר זאת בשתי דרכים:

א. עיקרו של הדין הוא בקרבנות, אך הוא הורחב לכל שחיטה.

ב. עיקרו של הדין הוא בכל שחיטה, והוא נכתב דווקא כאן מסיבות מסוימות, שצריך לעיין בהן.

השיטה הראשונה מאד הגיונית, שהרי הדין נמצא כאן כחלק מדיני הקרבנות, ואינו מופיע שוב במקום אחר, ולכן יש הגיון בהבנה שעיקר מהותו של הדין הוא בקרבנות. לפי זה, צריך להבין מדוע דווקא בקרבן חשוב שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, וכמו כן יש להסביר מדוע גם בחולין נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד.

דמיון הבהמה לאדם

רש"ר הירש הסביר את טעמו של האיסור כדין שעיקר מהותו בקרבנות, ואלו הם דבריו:

...כל הדרישות האלה מצטרפות למושג אחד: יחס האם של הבהמה לוולדה. סבורים אנחנו שנוכל להעז ולומר: מושג זה תופס אותה בחינה של בהמה שיש בה משום התחלה של התקרבות לאופיו של האדם. אנוכיות, אהבה עצמית ודאגה לצרכי עצמה - הן הן המניע העז המפעיל את חיי הבהמה. הקרבה עצמית לצורך קיומו של הזולת ודאגה מתמסרת לשלומו - הן המתגלות ברחמי האם של הבהמה בשעת הלידה והטיפול בוולד. והן תחילת ההתרוממות לאותה שכחה עצמית המאפיינת את אהבת האדם... אל יטושטש אותו זכר של מידה אנושית, אלא יובלט תוך כדי התחשבות בו. יושם אליו לב באותה בהמה המייצגת בקרבן את חזונו המוסרי של האדם. אותו זכר של מידה אנושית מכשיר את הבהמה לייצוג זה. והצורך וההתחשבות במידה זו מאפיינים את מושג הקרבן היהודי: תכליתו היחידה היא קידומו המוסרי של האדם... ההתחשבות בבחינות האנושיות של הבהמה היא היסוד של דין "אותו ואת בנו".

לדעת הרש"ר הירש, בעת הקרבת הקרבן הבהמה מייצגת את האדם, לכן דווקא בזמן הקרבת הקרבן צריך להבליט את תכונות הבהמה הדומות לתכונות האדם: הבהמה דומה לאדם במסירות האמהית, ואיסור אותו ואת בנו מתחשב ברגשות האמהיים של הבהמה, ובכך מדגיש את הדמיון בין הבהמה המוקרבת לאדם. אם כך, מדוע גם בשחיטת חולין אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד? ממשיך הרש"ר הירש ומסביר:

אך דין זה נוהג גם בחולין - בשעת הכנת סעודה רגילה של בשר. ללמדנו ששולחנו של יהודי דומה למזבח מבחינת תכליתו המוסרית. והואיל ורק שחיטה אסורה ולא נחירה וכל המתה אחרת, הרי מוכח שהאיסור איננו מחמת רחמנות כדי לחוס על רגשות הבהמה וכדומה. אלא זה טעמו של דבר: שעה שאנו הופכים חיי בהמה למזוננו נזכור את רעיון האנושיות באותו רגע, שבו היננו מייעדים בהמה להתבולל בעצמיותנו.

לפי הרש"ר הירש, איסור "אותו ואת בנו" הוא בעל משמעות מיוחדת לגבי הקרבנות, ולכן הוא נכתב כחלק מדיני הקרבנות. אולם, גם באכילת חולין יש לו משמעות, בהזכרת תכונות הבהמה (אהבה ומסירות) הדומות לתכונות האדם, ולכן האיסור נוהג גם בחולין.

ג. היתר שחיטת חולין

במדבר - שחיטה רק לקרבנות

יתכן שאפשר לתת הסבר נוסף למקומו של דין זה כחלק מדיני הקרבנות:

(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: (ויקרא, פרק י"ז).

לפי פסוקים אלה, נאסר על בני ישראל לשחוט ולאכול בשר ללא הקרבת קרבן - שחיטה ללא הקרבת הבהמה לקרבן נחשבת כשפיכת דם; אדם שרוצה לאכול בשר צריך להביא קרבן שלמים, ואחרי ההקרבה הוא מקבל חלק מהבשר לאכילה. אם כן, אין לכאורה כלל שחיטת חולין, אלא רק שחיטת קודשים. אולם, כידוע, שחיטת החולין כן מותרת; מתי הותרה שחיטת חולין?

בארץ - שחיטת חולין

(כ) כִּי יַרְחִיב ה' אֱלוֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:
(כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ: (דברים, פרק י"ב).

לפי פסוקים אלה, שחיטת חולין הותרה כאשר "ירחיב ה' את גבולך", וכאשר "ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'". כלומר: כאשר העם מפוזר על שטח גדול והמרחק מן המקדש גדול, מותר לאכול בשר ללא הקרבתו לקרבן.

מתי זה קורה? על פי רש"י - בכניסה לארץ:

אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים. (רש"י, דברים, פרק י"ב פסוק כ').

אם כן, במדבר נאסרה שחיטת חולין, והיו רק שחיטות של קרבנות[3], כלומר במדבר כל דיני השחיטה היו למעשה חלק מדיני קרבנות; בארץ הותרה שחיטת חולין, ואז דיני שחיטה עברו גם לשחיטת חולין.

כעת נחזור לשאלתנו. שאלנו מדוע דין "אותו ואת בנו" איננו מופיע ביחס לבשר חולין אלא רק ביחס לקרבנות? לפי הדברים שראינו, הדין של "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" מופיע כחלק מדיני קרבנות כי לא הייתה בזמן הציווי עליו שחיטה אחרת; לאחר הכניסה לארץ, לומדת הגמרא שדין זה שייך בכל שחיטה, כלומר - אין בו עניין מהותי לקרבנות דווקא, אלא בכל שחיטה אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד.

ד. האם רחמנות היא הטעם לאיסור?

צער בעלי חיים ורחמנות

מה הטעם לאסור שחיטת אב ובנו ביום אחד?

לכאורה נראה שהטעם הוא רחמנות, וכך מסביר הרמב"ם:

…וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי החיים בכך גדול מאד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך ובין צער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של הגיון אלא פעולת הכח המדמה המצוי ברב בעלי החיים כמציאותו באדם… (מורה נבוכים, מאמר ג', פרק מ"ח).

לפי הרמב"ם, איסור "אותו ואת בנו" מונע מצב של שחיטת הבן לעיני האם, כדי שלא לגרום לאם צער גדול על הריגת בנה. כלומר, האיסור הוא בגלל רחמנות של ה' על ברואיו. רעיון זה מופיע גם במדרש:

ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" ולא עוד, אלא שאמר הקב"ה: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות, מנין? שנאמר "כי יקרא קן צפור לפניך" (דברים, פרק כ"ב פסוק ו'). (מדרש רבה, דברים, פרשה ו', פסקא א', ד"ה "כי תצא").

לפי מדרש זה, איסור שחיטת אם ובנה ביום אחד נובע מרחמיו של ה' על כל ברואיו. המדרש מזכיר גם את המצווה הסמוכה ל"אותו ואת בנו", מצוות הקרבת בהמה מהיום השמיני ואילך: שתי המצוות הסמוכות זו לזו עוסקות ביחסים שבין אם ובנה, וטעמן של שתיהן הוא רחמנות[4].

מצווה נוספת נזכרת במדרש כמצווה הנובעת מרחמי ה' על כל מעשיו: שילוח הקן. מדרשים רבים נוספים קושרים בין מצוות שילוח הקן לבין איסור "אותו ואת בנו" כשתי מצוות המסמלות את רחמיו של הקב"ה, לדוגמא מדרש תנחומא:

"ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". זה שאמר הכתוב: "יודע צדיק נפש בהמתו" וגו'[5] (משלי, פרק י"ב פסוק י') זה הקב"ה, שאמר "לא תקח האם על הבנים" (דברים, פרק כ"ב פסוק ו'); "ורחמי רשעים אכזרי" (משלי, שם) זה סנחריב, שכתיב בו "אם על בנים רוטשה" (הושע, פרק י', פסוק י"ד). דבר אחר: "יודע צדיק" זה הקב"ה, שאמר "ושור או שה, אותו ואת בנו" (ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ח) וגו', "ורחמי רשעים אכזרי", זה המן, שכתיב בו "להרג ולאבד" וגו' (אסתר, פרק ג', פסוק י"ג). (מדרש תנחומא, פרשת אמור, סימן י"ח).

ואכן, נראה שיש דמיון בין מצוות שילוח הקן לבין איסור "אותו ואת בנו": בשתיהן מדובר באם ובנה, בשתיהן האיסור הוא בלקיחתם, ובשתיהן נראה שהאיסור נובע מרחמנות.

חינוך האדם

הרמב"ן חלק על הרמב"ם, ולטענתו טעם שתי המצוות הללו איננו רחמנות של ה' על בעלי החיים:

"כי יקרא קן צפור לפניך"...שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה. אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד… והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות... (רמב"ן, דברים, פרק כ"ב פסוק ו').

הרמב"ן אינו מקבל את הרעיון שה' ציווה עלינו לשלח את הציפור ואסר לשחוט אם ובנה ביום אחד מתוך רחמים על הבהמה. לדעתו, מטרת המצוות היא לחנך את האדם, וגם שילוח הקן ו"אותו ואת בנו" מטרתן חינוך האדם. אמנם, גם הרמב"ן טוען שיש כאן אלמנט של רחמים, אך לא מצד ה' (שה' מרחם על בעלי החיים ולכן אסר לצער אותם), אלא שהמצוות הללו מחנכות את האדם לרחם ולא להיות אכזרי.

גם הרשב"ם פירש באופן דומה בפרושו לשילוח הקן:

כבר פירשתי ב"לא תבשל גדי בחלב אמו" וכן ב"אותו ואת בנו" שדומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד. (רשב"ם, דברים, פרק כ"ב פסוק ו').

הרשב"ם מוסיף גם את איסור גדי בחלב אמו, וטוען ששלושת האיסורים האלה, האוסרים לאדם לקחת אם ובנים יחד, מחנכים את האדם לא להיות רעבתן ואכזרי[6].

אחת מהטענות של הרמב"ן כנגד דברי הרמב"ם היא שאם היו מרחמים על בעלי החיים היה איסור להרגם, וניתן להרחיב את קושייתו של הרמב"ן: איזו רחמנות היא לשלח את האם מהקן בזמן שהיא דוגרת על הביצים[7]? איזו רחמנות היא להשאיר אם בחיים כששוחטים את בנה או להפך - להשאיר את הבן בחיים ללא האם? שאלות אלה מעוררות ספק גדול ביחס ל"רחמנות" שבמצוות אלה[8]. למרות זאת, מדרשים ומפרשים רבים מתייחסים לשילוח הקן ולאיסור "אותו ואת בנו" כמצוות המבטאות רחמים או מחנכות לרחמים. גם אם לא כל הפרטים מתאימים, התחושה בעת קיום המצווה היא של רחמים.

ה. הגבלת השחיטה

טעם האיסור- איסור הכרתת המין

הרמב"ן, בפרושו המצוטט לעיל, נותן טעם נוסף למצוות אלה:

...שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא.

לפי דברי הרמב"ן, אמנם ה' התיר לאדם לאכול בשר, אך אכילה זו צריכה להיות בגבולות סבירים: אסור לאדם לשחוט בעלי חיים באופן הגורם להכחדתם. הריגת אב ובנו ביום אחד ולקיחת אם ובנים יחד מסמלת הכרתה של המשפחה, אך כאשר משאירים מישהו מהמשפחה - מאפשרים את המשך קיומה. על ידי קיום מצווה זו האדם צריך להיזכר שאמנם ניתנו לו בעלי החיים לאכילה, אך עליו להגביל את עצמו באכילה זו: בעלי החיים אינם קניינו, אלא הם ברואי ה', וה' מעוניין בקיומם. לכן, אסור לאדם להכרית את בעלי החיים, וכסמל לדבר נאסר לו לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד.

על האדם לשים גבול להיתר השחיטה, כדי להשאיר קיום לעולם וכדי ללמוד את מידת הענווה: עליו לדעת שהעולם איננו בבעלותו ואין הוא יכול לעשות בו כרצונו, למשל אסור לו להשחית את העולם:

בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי... (קהלת רבה, פרשה ז', פסקא א', ד"ה "ראה").

אולם, נראה שאין כאן רק חשש להכחדת בעלי החיים, אלא יש כאן גם דגש על היותם בעלי נפש, ולכן הריגתם נחשבת כשפיכת דם (ויקרא, פרק י"ז, פסוק ד') והיא בעייתית ביותר.

אכילת בשר חולין כמצב לא אידיאלי

בראשית בריאת האדם, ניתנו לו לאכילה רק הצמחים:

הנה נתתי לכם את כל עשב... ואת כל העץ... לכם יהיה לאכלה. (בראשית, פרק א', פסוק כ"ט).

בעלי הנפש לא ניתנו לו לאכילה: המצב הראשוני האידיאלי של העולם הוא המצב שבו אדם אינו אוכל בעלי חיים; אמנם הוא שולט בהם - "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (שם, פסוק כ"ח) אך אין לו רשות לשחטם ולאכלם. למרות זאת, מתוך סיפור קין והבל ניתן ללמוד ששחיטת בהמה לצורך קרבן הייתה מותרת כבר מימי בראשית, שהרי הבל הקריב לה' וה' שעה למנחתו (בראשית פרק ד', פסוק ד'), וגם נח הקריב קרבנות (שם, פרק ח' פסוק כ'). מכאן ניתן ללמוד שיש הבדל מהותי בין שחיטה לצורך אכילה לבין שחיטה לצורך קרבן: שחיטה לצורך קרבן היא דבר מותר ואף חיובי, ולכן אפשרות זו קיימת כבר מימי בראשית. הקרבן הוא נתינה לה', וכל משמעותו היא שאנו מכירים בשליטתו של ה' עלינו, ולכן אין בקרבן בעיה של השתלטות האדם על הטבע. כמו כן, הקרבן אינו נחשב כשפיכת דם, מפני שהאדם איננו עושה זאת לצורך עצמו, אלא לצורך גבוה. בניגוד לשחיטה לצורך קרבן, שחיטה לצורך אכילה היא בעייתית, ולכן היא לא הותרה מבראשית, אלא רק לאחר המבול:

כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. (בראשית, פרק ט', פסוק ג')[9] .

למרות שהותר לאדם לאכול בשר בעלי חיים, ההיתר הוגבל. חלק מההגבלות תקפות גם לכל בני נח (אבר מן החי), אך רוב ההגבלות מיוחדות לעם ישראל. ישראל, בהיותם יותר קדושים, צריכים להגביל את עצמם יותר בהריגת ואכילת בעלי חיים. במדבר, בראשיתו של עם ישראל, לא הותר לישראל כלל לאכול בשר חולין - במדבר, אדם שרצה לאכול בשר היה צריך להביא אותו קודם כל כקרבן, כך שהשחיטה הייתה לצורך קרבן, ורק כך היא הותרה. מבחינה זו, המצב במדבר היה דומה למצב בימי בראשית. לאחר הכניסה לארץ הותרה אכילת בשר, אך גם להיתר זה יש הגבלות מסויימות, המזכירות לאדם את גבולות שליטתו, ואת היחס הראוי לבעלי החיים, בעלי הנפש.

ו. לסיכום

הזכרנו שני טעמים למצוות שילוח הקן ו"אותו ואת בנו":

הטעם הראשון (והנפוץ יותר) הוא הרחמנות. מצוות שילוח הקן ומצוות "אותו ואת בנו", לפי רוב המפרשים, מסבות את תשומת ליבנו לכך שבעלי החיים הם בעלי נפש והם מרחמים על צאצאיהם, ולכן אנו אמורים לחוש כלפיהם רגש של רחמים בגלל היותם בעלי נפש.

הטעם השני הוא הגבלת השחיטה. שחיטת אם ובנה ביום אחד מסמלת את הכרתת המשפחה. על האדם להכיר שבעלי הנפש אינם נתונים לשליטתו המוחלטת, ואין לו רשות להכריתם.

שני הטעמים קשורים זה לזה:

מכיוון שבעלי החיים הם בעלי נפש, מלכתחילה לא ראוי לאכלם כלל. בעקבות שנויים שחלו באדם ובעולם הותרה לבני האדם אכילת בעלי החיים, אך ברור שהיא איננה אידיאלית: אכילת בעלי החיים אמנם הותרה, אך על האדם לזכור תמיד שבעלי החיים הם בעלי נפש, ולכן עליו להרגיש רחמים כלפיהם, וכן עליו להגביל את שחיטתם ולא להכריתם.

 

[1] טעמו של דין זה לפי חלק מהמפרשים הוא, שעד גיל שמונה ימים הוולד עדיין אינו מושלם, או שיש חשש שימות, ולכן הוא לא ראוי לקרבן, כשם שבעל מום אינו ראוי לקרבן. לפי טעמים אלה, מובן הקשר של מצווה זו לנושא הקודם, איסור הקרבת בעל מום.

טעם אחר לדין זה הוא לימוד רחמנות: לאחר הלידה הוולד והאם מאד קשורים זה לזה, ואין להפריד ביניהם.

[2] כמו שראינו לעיל, שכאשר קוראים את הפסוק בפני עצמו, בלי הקשרו, אין סיבה להבין שהוא עוסק דווקא בקרבנות, אלא נראה שהאיסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד עוסק בכל שחיטה.

[3] מדוע יש הבדל בין המדבר לארץ? ניתן להסביר זאת כהבדל טכני: במדבר יש אפשרות להקריב קרבן בכל פעם שרוצים לאכול בשר, מפני שהמחנה קטן והמשכן קרוב. בארץ אי אפשר לדרוש מהעם להקריב קרבן בכל פעם שרוצים לאכול, כי המרחק אל המקדש גדול, לכן הותרה אכילת בשר חולין מרגע שנכנסו לארץ.

אולם, יתכן שמאחרי הסבר "טכני" זה עומדת תפיסה מהותית לגבי אכילת הבשר: באופן מהותי לא ראוי לאכול בשר ללא הקרבה, כיוון שאכילת בשר נחשבת כשפיכת דם, כפי שנאמר בויקרא י"ז, פסוק ד' - "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך". לעומת זאת, הקרבת קרבן היא דבר ראוי, ולכן הדרך היחידה לאכילת בשר היא על ידי הקרבתו כקרבן שלמים. הכניסה לארץ הינה מעבר להנהגה טבעית. בהנהגה טבעית לא נדרש האדם לגשת לבית המקדש בכל אכילת בשר, והוא רשאי לאכול ישירות מן הטבע ואף מן החי; אולם, התורה מדגישה שיש בכך פגם: "כי תאווה נפשך לאכול בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר... ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך" - ההדגשה על התאווה נותנת תחושה שאכילת בשר חולין היא תאווה שאיננה רצויה. כיצד ייהפך בשר התאווה לבשר מותר? הדינים המיוחדים של השחיטה ושל דין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אמורים להפוך את בשר התאווה לבשר מותר.

בנושא היתר אכילת חולין נעסוק בהרחבה בהמשך.

[4] לפי זה, אפשר אולי להסביר את מיקומה של מצוות "אותו ואת בנו": לאחר מצוות הקרבת בהמה מגיל שמונה ימים ואילך, נזכרה מצווה נוספת העוסקת בשחיטה וטעמה רחמנות על אם ובנה. על פי כיוון זה, אין קשר מהותי בין מצווה זו לדיני הקרבנות דווקא, אלא היא נזכרה כאן אגב המצווה הקודמת.

[5] "יודע צדיק נפש בהמתו, ורחמי רשעים אכזרי".

[6] ראו גם ראב"ע לשמות כ"ג, פסוק י"ט.

[7] לפי חלק מהדעות יש מצווה לשלח את הציפור גם אם לא רוצים את הביצים.

[8] לגבי שילוח הקן אומרת המשנה כך:

האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" "ועל טוב יזכר שמך", "מודים מודים" - משתקין אותו.

(ברכות, פרק ה', משנה ג').

משנה זו מעוררת דיונים רבים בקשר לטעמי מצוות בכלל ולשילוח הקן בפרט, אך אין כאן המקום להאריך.

[9] היתר אכילת בשר בא כנראה בעקבות שינויים רוחניים ופיזיים שחלו בעולם; עיינו במפרשים בבראשית פרק ט'.