פרשת אמור - על אכזריות ורחמים, מסירות נפש וחילול השם, ועל עבודת השדה והתקרבות לה'

  • הרב שלמה ברין

פרשת אמור

בין א-לקים לאדם - על אכזריות ורחמים, מסירות נפש וחילול השם

לפני פרשת המועדות, מופיעה בפרשתינו פרשה בת שמונה פסוקים[1] המכילה מצוות שונות והמסתיימת בחתימה כללית. המצווה הראשונה בפרשה היא שיהיה הקרבן מבן שמונה ימים ומעלה: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אימו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'." המצווה השנייה היא איסור 'אותו ואת בנו': "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד." אח"כ מופיע דין מחשבת הרצון בקרבן: "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו."[2] לאחר מכן מצווה התורה בכלליות: "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם אני ה'". הפרשה חותמת באזהרה על חילול השם ובמצוות קידוש השם: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם."

בהמש"ח רואה בפרשה זו ובסדר המצוות הנכללות בה מסכת אחת של עקרון יסודי בתורת ישראל המבדיל בין ישראל לעמים: 'הכוונה, דידוע שענייני עבודה זרה היה לההנות [לגרום הנאה] לצורות המשפיעים (לפי דמיונם) במסירות נפשם ובשריפת בניהם ובנותיהם, ובהתגודדות ובשריטה.' בהמש"ח מפנה את תשומת ליבינו לכך שעבודה זרה הייתה כרוכה לעיתים באכסטטיות עד כדי נכונות לפגוע בגוף ובנפש. המסירות הטוטלית לנעבדים למיניהם מרשימה לכאורה, אלא שיש בה אכזריות. 'הכלל, להרבות אכזריות ונקימה בנפש האדם.' היא מעמידה את הנעבד כמי שתובע את סיפוקו תוך כדי דחייה והתעלמות מאישיותו וצרכיו של העובד.

עד שבאה תורת השם והופכת את מגמת העבודה הדתית: 'עד שהאיר הקב"ה באור תורתו אשר ציווה מצוות לישראל לתועליותם ולשלמות המציאות[3] - לא לשלמותו.' התורה והמצוות אינן לשלמות המצווה אותן, כי אם לשלמות המצטווה בהן. יתירה מזו, הקב"ה 'שלבושו צדקה, הוא נתן ביסודי תורתו חמלה וחנינה על נפש האדם בלי הפוגה.' בהמש"ח סופר ומונה את הנבראים כולם לדרגותיהם, בני אדם ובהמות, שהתורה רוצה בשלמותם ורווחתם:

'הכהן- מצווה לקדשו[4], הלוי- לשמחו[5], הישראלי- לחוננו בהונו[6] [צדקה וגמ"ח] ולבל יימכר לעבד.'[7] ואם כבר ייאלץ להימכר לעבד בנסיבות מסוימות אזי באה האזהרה: "לא תרדה בו בפרך".[8] לאחר שמנה את האישים בישראל לפי סדר קדושתם ומעמדם, ממשיך המש"ח להתייחס לאישים שלא מבית ישראל על פי קדושתם היורדת: גר תושב- מצווה להחיותו,[9] עבד כנעני- שלא לביישו.[10] אפילו הבהמה מצווה התורה שלא לצערה.[11] וכשבאים לאכול את בשרה: 'לא נאכל בלי חמלה, רק [אלא] באופנים שונים [דיני השחיטה], אשר ממעטים צערה רק כצער המוות אשר מזה לא תינצל.'[12] גם כשהבהמה עובדת בשירות האדם מצווה התורה שלא לחסום שור בדישו,[13] ואפילו את מנוחתה ושביתתה בים השביעי התורה דורשת.[14] מעל הכל ואחרי הכל עומד ומאיר הכלל הגדול שפיקוח נפש דוחה את כל התורה.[15] את עקרון טובת הנבראים מסכם בקיצור בהמש"ח: 'הקיצור, כל התורה ומצוותיה מורים חמלה, חנינה, חסד [שהם] דרכיו של הקב"ה.'[16]

כעת עובר בהמש"ח להסבר הפסוקים בפרשתינו: 'והכפילה התורה אזהרה להקריב קרבנות רק ממינים המצויים, ולא הטריח הקב"ה לצוד במדבר ולהסתכן על זה.'[17] עבודת הקרבנות לא מצריכה סיכון פיזי בהשגתם. הבהמות הטהורות העולות על המזבח מצויות בחצרו ובסביבתו של האדם. מכאן עוברת התורה לצוות על מידת הרחמנות כלפי הבהמות עצמן: 'ושלא להקריב בעודו יונק בתוך שבעה [ימים] תחת אימו, כי הוא חמל גם על נפש הבהמי (כאשר תמצא נשגבות לחכמי הפילוסופים). ושלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד.'[18] ציוויים אלה, המטילים סייג מוסרי על עבודת הקרבנות נובעים מעיקרון אחד: 'כי אין להשם תועליות בזבח, ולא חפץ בקרבן, רק עשיית חסד ולכת בדרכיו.' לכן אומרת התורה: "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו." כדי להדגיש, כי עבודת הקרבנות היא לרצונו של האדם,[19] לרווחתו ולמענו, במידת חסד ורחמים.

העיקרון כי לא לה' התועלת כי אם לאדם הוא כל כך חשוב וחיוני, עד כי התורה מזהירה עליו בפרשתינו בחומרה יתירה. המש"ח מנסח זאת כך: 'והישמרו בני! שלא להורות דבר אכזריות בזה, רק "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם...ולא תחללו את שם קודשי". הנפילה לאכזריות בעבודת השם, כמו גם המחשבה כי חפץ לה' בעולות וזבחים, היא חילול שמו הגדול: 'ששמו הטוב מורה על היותו מהווה ומחיה העולמים ורוצה בקיומם. ואינו חפץ בהשחתת בריותיו חלילה, לחלל שמו הטוב והקדוש.'

עם כל מרכזיותה וחשיבותה, אין קדושת החיים של אדם מישראל מאפשרת פגיעה וביזוי כבוד שמים. כאן מחויב האדם , ערכית מוסרית ודתית, למסור את נפשו למען לא יתחלל ויתבזה כבוד השי"ת: 'אולם לא תדמו כי אם יקרה שיגזרו עליכם לחלל מצוותי ולבזות כבודי, כי גם אז תיקר נפשכם, לא כן!' התורה מזהירה ומצווה באופן ברור: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וכך מסביר בהמש"ח את מצוות קידוש השם החותמת את הפרשה שאנו עוסקים בה: 'שאתקדש, ותמסרו נפשכם על כבודי. שזה קידוש השם להבורא, שמצוותיו קבועין בנפשותם במסמרות בל יינתקו.' המש"ח מתאר את קו הגבול שהתורה מציבה בין ערך החיים והרחמים שמאפיין את כל המצוות ואף דוחה אותן[20] בגלל פיקוח נפש, לבין הדרישה הנוקבת למסור את הנפש: 'שאם המצוות היו באכזריות, היה חלילה חילול השם. אבל, כיוון שאין זה מסיבות המצווה,[21] רק [אלא] מרוע בן אדם הרוצה לבזות שמו הקדוש, אז מצווה לקדש שמו להעלות כעולה כליל על אש הדת. ולהאיר בזה את עיני ישראל הנשארים איך לעבוד לאדון כל היצורים.'[22]

מצוות העומר, שתי הלחם, פאה ולקט - על עבודת השדה והתקרבות להשי"ת

בלב פרשת המועדות, בסוף תאור מצוות הנפת העומר ושתי הלחם, מפסיקה התורה את הרצף, ומקדישה פסוק אחד למצוות התלויות בארץ שאין הזמן גרמן: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' א-להיכם."[23] מה ראתה התורה לעשות כסדר הזה? בהמש"ח טוען כי התורה רצתה 'לעורר לבבינו' למושכל מסוים.

'העניין מורה, כי רצון השי"ת שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת קרקע. ונתן להם הבורא מצוות הרבה בכל פועל בכל מצעד ליחד כל ענייני בני האדם אל השי"ת, להיות כל הפועלים [המעשים] החומריים, לדרכים מאירים ומזהירים להגיע בהן לשלמות האמיתי ולהתקרבות השי"ת,' לכן: 'בתחילת הקצירה ציווה להביא עומר ושתי הלחם להשם.[24] ואז יותרו באכילת חדש. וכן בסוף הקצירה: "לא תכלה", ליתן לעני. ובתוך הקצירה: "לא תלקט".

בהמש"ח מסכם ואומר: 'הכלל: ראשית ואמצע וסוף הקצירה קודש הם לה'. וקודש הם לעניינים אשר בהם יושרש החמלה והחסד, אשר הן הן המגיעות את הישראלי לאושר השלמות ולתכלית הנרצה לא-לקים יתעלה.' לכן חזרה כאן התורה על מצווה זו אע"פ שכבר נכתבה בפרשת קדושים.[25] כדי לפרוס את התמונה בכללותה, וכדי 'לעורר את לבבינו למושכל זה.'

 

[1] ויקרא כב כו- לג

[2] עיין ברש"י ובאבן עזרא על הפסוק, ויקרא, כב כט- ל. וראה בגמרא ראש השנה ו ע"א: "עד שיאמר רוצה אני".

[3] חידוש כתב כאן המש"ח, על פי חכמי הקבלה ותורת הסוד כי קיום המצוות מחייה ומקיים את כל העולמות והבריאה.

[4] לנהוג בו כבוד, ראשון וכו'. ראה בפרשתינו ויקרא כא ח ובמש"ח שם.

[5] דברים טז יא

[6] דבררים טו ז-ח

[7] ויקרא כה מב

[8] שם פסוק מו

[9] שם פסוק לה

[10] ראה רמב"ם הלכות עבדים ט ח.

[11] דברים כב ד במצוות פריקה וטעינה, וראה בבא מציעא לב ע"א וע"ב, לעניין צער בעלי חיים אם מדאורייתא.

[12] בדברים קצרים אלו מסביר המש"ח את היתר אכילת הבהמה בשחיטתה, על רקע העובדה שחייה קצרים וסופה למות בכל אופן.

[13] דברים כה ד

[14] שם ה יד

[15] יומא פה.

[16] הניסוח מזכיר את דברי הרמב"ם על פיקוח נפש בהלכות שבת, ב ג: "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם",.

[17] הרב קופרמן מפנה לויקרא רבה כז ו: "אמר ר' יהודה בר סימון. עשרה מיני בהמות מסרתי לך, שלושה ברשותך ושבעה אינם ברשותך. שלושה ברשותך: שור, שה כבשים ושה עיזים. ושבעה אינם ברשותך: איל, צבי ויחמור, ואקו ודישון ותאו וזמר. לא הטרחתי עליכם, ולא אמרתי לכם להתייגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינם ברשותך אלא ממה שברשותך, מן הגדל על אבוסך. הדא הוא דכתיב: "שור או כשב או עז כי יולד."

[18] המש"ח מביא את דברי חז"ל בויקרא רבה כז יא: "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי כב י) זה הקב"ה, שכתב בתורתו: "שור או כשב" וכו'.

[19] המש"ח מביא בהקשר לזה את דברי הגמרא בראש השנה ו ע"א: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". בכך מרחיב בהמש"ח את דרשת חז"ל לשורש ועיקר במעשה הקרבנות. האדם, ואפילו הבהמה, יש להם ולצרכיהם מקום ואינם בטלים בעבודת ה'.

[20] מלבד שלוש עברות החמורות, שהחובה למסור את הנפש עליהן אינה כלולה במסגרת הדיון שבהמש"ח עורך כאן.

[21] הסיטואציה המחייבת את מסירות הנפש על קידוש השם.

[22] כאן מודה המש"ח במקצת, כי למסירות הנפש עד כלות יש ערך חינוכי, 'לעיני ישראל הנשארים',

[23] ויקרא כג כב

[24] עומר בתחילת קציר שעורים ושתי הלחם בתחילת קציר חיטים.

[25] ויקרא יט ט