פרשת בא - שאילת הכלים ממצרים

  • הרבנית שרון רימון

 

·         מדוע מצווה ה' על ישראל לשאול מן המצרים כלים?

·         מה חשיבות היציאה ברכוש?

·         מהם ארבעת המקומות שבהם מוזכר שישראל יצאו ממצרים עם רכוש, ומדוע חוזר עניין זה ומוזכר בכל מקום?

·         שאילת הכלים הייתה שלא על מנת להחזיר, האין בכך פגם מוסרי?

יציאת בני ישראל ממצרים "ברכוש גדול" הובטחה כבר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. בפועל, הרכוש הגדול אשר לקחו עימהם ממצרים הושג באמצעות שאילת כלי כסף וכלי זהב ושמלות בטרם יציאתם ממצרים – שכמובן הייתה שאילה שלא על מנת להחזיר.

לנושא היציאה ברכוש גדול מייחדת התורה מספר פסוקים במספר פרשיות. חזרת התורה על עניין הרכוש מלמדת אותנו כי עניין זה אינו שולי, וכי הוא חלק מהותי מתהליך הגאולה. ועל כך נעמוד במהלך השיעור. כמו כן נעלה לדיון את מידת המוסריות של הדרך ה'ערמומית' שבה התבצעה ההתעשרות, ומדוע דווקא בדרך זו.

א. ציווי שאילת הכלים לפני מכת בכורות

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.

 שמות י"א, ב

שאילת הכלים ממצרים היא לכאורה עניין שולי בתוך כל המאורע הגדול של יציאת מצרים.

והנה, בכל זאת מצווה ה' על שאילת הכלים, ולא משאיר זאת ליוזמתם של בני ישראל.

דבר נא – בקשה ולא ציווי

 

לשון הציווי שבה משתמשת התורה כאן שונה מהלשון הרגילה. בדרך כלל משתמשת התורה בלשון: "דבר אל בני ישראל...", ואילו כאן נוספה מילה קטנה אך משמעותית: "דבר נא באזני העם". המילה "נא" הופכת את המשפט מציווי לבקשה[1]. גם המילים "באזני העם" מיוחדות הן, כאילו יש צורך לסבר את אוזן העם ולשכנעם לעשות זאת[2].

תופעה זו מוזרה מאוד: הרי אך טבעי הוא שעם של עבדים היוצא לחירות, יהיה מעוניין ליטול רכוש ממשעבדיו. אולם כאן, התחושה היא הפוכה: היוזמה ללקיחת הרכוש איננה של העם, אלא של הקב"ה! ולא זו בלבד, אלא שאין כאן ציווי רגיל, אלא ה' מבקש ממשה לבקש מישראל לשאול כלים, וכפי שמנסח זאת המדרש:

"דבר נא באזני העם וגו'" – אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב...[3] אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו.

משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום.

ברכות ט, א-ב

לפי דברי המדרש, תשוקתם של ישראל להשתחרר מן העבדות, גרמה להם לוותר על הבטחת הרכוש. לכן הקב"ה היה צריך להתחנן לפניהם שיסכימו לשאול כלים מן המצרים[4]. מדוע כל כך חשוב לה' שבני ישראל ישאלו כלים? וכי אין לו לקב"ה דרכים אחרות להעשיר את בני ישראל?

הפסקה באמצע השיחה עם פרעה

 

שאלה זו מתעצמת כאשר בודקים את ההקשר שבו מופיעה בקשה זו:

לאחר מכת החושך (י', כא-כג), פרעה עדיין לא מוכן לשלח את ישראל, ומגרש את משה מעל פניו. באותו מעמד, כאשר משה עדיין עומד לפני פרעה[5] ומתרה בו על מכת בכורות, עוצרת התורה ומספרת (י"א, א-ח) על נבואה שמשה מקבל בנוגע למכת בכורות. בתוך אותה הנבואה ישנם שני פסוקים חריגים העוסקים בציווי לשאול כלים מהמצרים (פסוק ב), ובתיאור יחס המצרים לבני ישראל ומעמד משה בעיני המצרים והעם (פסוק ג):

 וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם.

שמות פרק יא פס' א-ג

מה מקומה של נבואה זו כאן, באמצע השיחה בין משה לפרעה??

את אזכור הנבואה על מכת בכורות (פסוק א) באמצע השיחה עם פרעה ניתן לפרש בשני אופנים:

א.  ייתכן שמשה קיבל את הנבואה מה' באותו רגע, בעמדו לפני פרעה, בעודו עומד לגרש את משה ואהרון מעם פניו.

ב.  ייתכן שנבואה זו נאמרה קודם לכן[6], ונזכרה כאן כהקדמה לדברי משה הפותחים ב"כה אמר ה'". הזכרת הנבואה הזו מבהירה שדברי משה אינם על פי עצמו אלא מפי ה'.

צירוף שאילת הכלים לנבואת מכת בכורות

 

אך מה עניינה של שאילת הכלים (פס' ב) דווקא כאן, באמצע השיחה בין משה לפרעה? הרי נבואה זו מכוונת כלפי בני ישראל, המצווים לשאול כלים מהמצרים, ואינה אמורה להיאמר אל פרעה![7]

צירוף נשיאת החן לנבואת מכת בכורות

 

הפסוק הבא, פסוק ג', ממשיך להוסיף פרט-מידע, שאף הוא איננו רלוונטי לשיחה בין משה לפרעה:

ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם.

 שמות י"א, ג

ייתכן שפסוק זה קשור לשאילת הכלים[8], ובא לנמק מדוע יסכימו המצרים להשאיל את כליהם. אך נראה שגם בלי קשר לשאילת הכלים, הפסוק מתאר את מעמדם של ישראל במצרים בשלב זה[9], כפי שמפרש הרמב"ן:

 שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפים בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם לאמר: אנחנו הרשעים גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם הא‑להים. וגם האיש משה, המביא עליהם המכות, גדול מאד בעיני עבדי פרעה ואנשי ריבו, ובעיני העם ישראל.[10]

כלומר: בשלב זה חל שינוי משמעותי ביחס של המצרים אל ישראל. לא זו בלבד שלא שנאו אותם בגלל המכות, אלא להפך: כיבדו אותם, והרגישו שהשעבוד אינו צודק.

מאידך, פרעה הוא היחיד שעדיין לא שינה את יחסו אל ישראל, ומגרש את משה מעל פניו.

ייתכן שפסוק ג' מופיע כאן כדי להבליט את חוזק הלב של פרעה, שעל אף שבני עמו כבר שינו את יחסם לישראל, פרעה עומד בעקשנותו ומגרש את משה ואהרן מעם פניו. משום כך ראוי הוא פסוק זה העוסק בנשיאת חן של ישראל בעיני המצרים להיות נזכר בתוך ההתראה על מכת בכורות.

אם כן, הפסוק היחיד שמיקומו בתוך פרשה זו טרם יוּשב הוא פסוק ב', שבו מזכר הציווי לשאול כלים מהמצרים.

ב. שאילת הכלים ברגעי החיפזון של היציאה ממצרים

נעבור לפרק י"ב פסוקים לג-לו, שבהם מתואר כיצד ביצעו ישראל את בקשת ה' ושאלו כלים מן המצרים:

בעיצומו של תיאור תוצאותיה של מכת בכורות, בתוך תיאור חפזונם של המצרים הממהרים "לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" (פסוק לג), ובתוך תיאור חפזונם של ישראל הממהרים לצאת מבלי להמתין להחמצת בצקם (פסוק לד), דווקא ברגע המאוד לחוץ הזה, מופיע עניין שאילת הכלים:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם.

שמות י"ב לה-לו

אמנם, רס"ג (לפסוק לה) מעיר שהשאילה לא נעשתה ברגע זה אלא בעבר[11]:

"עשו" – אז, כמו שצווה להם משה.

אך, כפי שכבר הזכרנו, עדיין צריך להבין מדוע התורה בחרה לתאר את שאילת הכלים דווקא ברגע הזה, למרות שהיה אפשר לתאר זאת לפני כן[12], או להוסיף זאת כחלק מן התיאור בפסוק לח, המתאר את הרכוש שאיתו יצאו ממצרים.

נראה כי המיקום של תיאור שאילת הכלים מקנה לנושא זה חשיבות רבה: למרות החיפזון שביציאת מצרים, לא נשכח עניין שאילת הכלים מן המצרים.

אם כן, הופעת הציווי על שאילת הכלים באמצע הנבואה על מכת בכורות, ותיאור הקיום שלו באמצע היציאה החפוזה ממצרים מעידים על כך ששאילת הכלים היא עניין חשוב ומהותי, שיש לתת עליו את הדעת.

ג. תיאור שאילת הכלים במעמד הסנה

ואכן, הציווי על שאילת הכלים מופיע כבר בדברי ה' למשה במעמד הסנה (פרק ג').

לאחר שה' מצווה על משה (ג', י): "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים", משה שואל את ה' (שם, יג): "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם א‑להי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם". כתשובה, ה' נותן לו כמה סימנים ("אהיה אשר אהיה", "פקד פקדתי"[13]), ובהמשך, ה' מתאר למשה את התהליך שעומד להתרחש: הדיבור עם הזקנים, ההליכה איתם אל פרעה, הבקשה מפרעה ללכת לשלושה ימים לחוג לה' במדבר, הסירוב של פרעה, המכות, השילוח, ולבסוף:

וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם.

שמות ג', כא-כב

כלומר: חלק מתהליך הוצאת ישראל ממצרים הוא מציאת החן בעיני המצרים[14], שכתוצאה ממנה ישראל ישאלו מן המצרים כלים ובגדים.

מדוע פרט זה כל כך חשוב בתהליך הגאולה?

ד. הבטחת הרכוש בברית בין הבתרים

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול

 

שאלה זו מתעצמת עוד יותר, בעקבות העובדה שכבר בברית בין הבתרים, כאשר ה' מודיע לאברהם על השעבוד, הוא מודיע לו שלבסוף יצאו עם רכוש:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

בראשית ט"ו, יג

מדוע שאילת הכלים חשובה כל כך?

 

אם כן, נראה שהיציאה ברכוש גדול איננה פרט שולי, מאורע שהתרחש תוך כדי היציאה ממצרים, אלא זהו חלק מהותי מהתהליך הכולל של השעבוד והגאולה.

היציאה ברכוש גדול היא חלק מתהליך אידיאי-היסטורי, ומשום כך היא חוזרת ומוזכרת בכל אחד מאבני הדרך של תהליך הגאולה: בברית בין הבתרים (החזון), במעמד הסנה (הבשורה), בהתראה על מכת בכורות (המִפנה), ולבסוף – במוקד היציאה ממצרים בחיפזון (המימוש).

מדוע שאילת הכלים היא חלק כל כך חיוני מתהליך הגאולה?

תהיות לגבי לקיחת הרכוש

 

לא זו בלבד שלקיחת הרכוש אמורה להיות דבר טפל ושולי לעומת עצם היציאה לחירות, הזכרתה בשעה מרוממת זו מעוררת תחושת אי-נוחות:

א. עצם השחרור ממצרים והיציאה לחירות הוא דבר עצום וחשוב כל כך, ולמי אכפת מהכסף באותה שעה[15]?

ב. האם הדאגה לרכוש איננה רדיפת בצע ומותרות? האם הרכוש חשוב כל כך שה' צריך להבטיח עליו לאברהם? וכי זו הייתה דאגתו של אברהם בשעה שהוא שומע שזרעו עתיד להיות עבדים ומעונים בארץ לא להם ארבע מאות שנה[16]? האם הבטחת "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" מנחמת את אברהם לגבי מה שעתיד לקרות לבניו? האם הרכוש מכפר במשהו על השעבוד[17]?

ג.  התחבולה שבה ה' מצווה את ישראל לנקוט כדי לממש את ההבטחה הזו מתמיהה: וכי לא ראוי להעשיר את ישראל במישרים[18] ולא בדרכים עוקפות? ובנוסף לכך המעשה מתואר פעמיים בתור ניצוּל מצרים – "ונצלתם את מצרים" (ג', כב); "וינצלו את מצרים" (י"ב, לו) – מה שמגביר את תחושת אי-הנעימות לגבי מעשה זה של ישראל[19]. אם ישנה הצדקה ללקיחת הרכוש – היינו מצפים לתביעתה באופן מוצהר וגלוי!

ה. מוסריות שאילת הכלים ממצרים

השאלה השלישית שהועלתה כאן – שאלת המוסריות של מעשה שאילת הכלים שלא על מנת להחזירם – היא שאלה מטרידה מאוד, ונידונה בדברי רוב המפרשים.

טענת הגויים כנגד ישראל

 

הגמרא בסנהדרין (צא, א) מביאה טענה של בני מצרים (בתקופת אלכסנדר מוקדון) על כך שישראל גזלו את רכוש המצרים:

שוב פעם אחת[20] באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר " וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום" - תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו!

אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני – אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן.

אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראיה? – אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה. שנאמר: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" – תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.

אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! – אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו.

התשובה המופיעה בדברי גביהא בן פסיסא, היא שמצרים היו חייבים לישראל כסף רב על שעבודם[21]. אמנם, לפי דברים אלה, נשארת השאלה: אם אכן מגיע לישראל לקבל כסף מן המצרים, מדוע לא לעשות את גביית השכר מן המצרים בצורה רשמית ומסודרת: לדרוש מפרעה, באופן רשמי, לשלם לישראל על עבודתם? מדוע לעשות זאת בצורה שאיננה ראויה?    

1. בקשת הכלים במתנה, כשכר השעבוד

"שאלה" מופיעה בתנ"ך בשני מובנים

 

התמיהה שהזכרנו, מתבססת על ההנחה ש"ושאלה אשה משכנתה" הוא לשון "הַשְאלה"[22], כלומר שימוש זמני על מנת להחזיר. אמנם רבים מן המפרשים הסבירו שה"שאֵלה" כאן מתפרשת מלשון "בקשה"[23] לנתינה במתנה גמורה, שלא על מנת להחזיר. לדעת המפרשים הללו שאילת הכלים לא הייתה מעשה רמייה[24], וכך מסביר הרשב"ם, בפירושו לשמות ג', כב:

"ושאלה אשה משכנתה" – במתנה גמורה וחלוטה, שהרי [כתוב] "ונתתי את חן העם", כמו: "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך". זהו עיקר פשוטו, ותשובה למינים[25].

רשב"ם מביא ראיה לכך שמדובר במתנה ולא בהשאלה מכך שהתורה מנמקת, גם כאן וגם בפרק י"ב, את השאלת הכלים לישראל בנשיאת החן בעיני המצרים, וכפי שפירש הרמב"ן (שדבריו הובאו קודם), שהיחס של המצרים לישראל השתנה, והם הרגישו שעליהם לתת להם מתנות כשכר עבודתם. הרשב"ם גם מביא ראיה לכך שהפועל שא"ל משמש במקרא בלשון בקשה[26].

אלא שעדיין יש לנו לשאול מדוע המצרים מסכימים לתת את כליהם לבני ישראל במתנה גמורה שלא על מנת להחזיר?

כתשובה לשאלה זו יש להציע מספר אפשרויות:

תביעת שכר עבודתם

 

א.  ייתכן שהמצרים היו בלחץ לשלח את ישראל, ולכן הסכימו לכל דבר, ולכן בקשת הכלים נעשתה דווקא ברגע הלחוץ של השילוח ממצרים[27]. לפי זה, הבסיס המוסרי לניצול חולשת המצרים הוא עצם העובדה שבאמת שכר זה מגיע להם חלף עבודתם, ואין שום פגם מוסרי בכך אם יקבלו אותו בשעת דוחקם של מצרים[28].

הענקה של המצרים מרצון

 

ב.  המצרים בעצמם שינו את יחסם לישראל, כפי שהתורה מדגישה "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים...", והבינו את העוול שגרמו, ורצו להעניק לישראל, כפיצוי על שנות עבודתם במצרים, וכפי שהכתובים מתארים במפורש (י"ב, לו): "וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם"[29].

סחר חליפין

 

ג.  החזקוני, בפירושו (י"א, ב), מעלה עוד כיוון מעניין: "'כלי כסף וכלי זהב' – במקום שהניחו ישראל בתיהם ושדותיהם וכליהם שלא יכלו לשאת עמהם..."[30]. כלומר: מדובר כאן במעין סחר-חליפין: ישראל עוזבים את מצרים ומשאירים שם שדות ובתים, ותמורתם הם מקבלים מן המצרים כלים אחרים, שאפשר לשאת בדרך[31].

2. שאילת הכלים כטקטיקת הטעיה

אולם, לדעת חלק מן המפרשים[32], שאילת הכלים הייתה אכן "הַשְאלה" ולא מתנה גמורה, ואכן לקיחתם הייתה בעורמה.

רמאות נוספת: היציאה לשלושה ימים

 

לכשנעיין נשים לב, שזו איננה הרמאות היחידה במשא ומתן עם פרעה. משה איננו מבקש מפרעה לשלח את ישראל לחופשי לגמרי, אלא מבקש ממנו רק לאפשר להם לצאת לשלושה ימים לחוג לה' במדבר:

וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱ‑לֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ‑לֹהֵינוּ.

שמות ג', יח

הדיון בין משה לפרעה נסב, לכל אורך הדרך, סביב בקשה זו בלבד[33], אף שברור שהתוכנית הא‑לוהית האמיתית לא הייתה כזו. כבר בתחילת מעמד הסנה ה' מודיע למשה את תוכניתו:

וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם... וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא... וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

שמות ג' ז-י

טקטיקה בניהול המאבק מול פרעה

 

לפי דברי ה', התכנית היא להוציא את ישראל לחירות גמורה. מדוע, אם כן, בהמשך מעמד הסנה, אומר ה' למשה לבקש מפרעה רק חופשה של שלושה ימים לחוג לה' במדבר[34]?

בפסוקים יד-כב ה' מתאר למשה את המציאות המעשית, כיצד למעשה עליו להוביל את המהלך של הדיון עם פרעה עד להסכמתו ועד לשחרור ישראל ממצרים. חלק ממהלך מציאותי-מעשי זה, הוא לבקש מפרעה ללכת רק לשלושה ימים. זו הטקטיקה בה מבקש ה' ממשה לנהוג עם פרעה.

אילו היו מבקשים מפרעה לשלח את עבדיו לחופשי, התנגדותו הייתה מובנת וצפויה. אולם, כאשר מבקשים ממנו לאפשר לעבדיו חופשה בת שלושה ימים 'לצורכי פולחן', זוהי 'בקשה הוגנת', שתקל על פרעה לקבלה.

מאבקם של ישראל לשחרורם ממצרים עתיד לקבוע את גורלם של ישראל כעם, ומשום כך דינו כמלחמה, ובמלחמה נוהגים בטקטיקות שחלקן כרוכות גם בהטעיית האויב.

הובלת מהלך א‑לוהי בדרך טבעית

 

מדוע ה' זקוק לטקטיקות שכנוע כאלה? הרי הוא יכול לדרוש מפרעה להסכים לשחרורם של ישראל בעל כורחו, על ידי מופתים ומכות קשות!

נראה שיש עניין, שגם המהלכים הא‑לוהיים יתנהלו עד כמה שאפשר בדרך הטבע. לכן, גם יציאת מצרים מתנהלת בדרך של משא ומתן עם פרעה, ולא בנס גלוי, כגון היעלמות פתאומית של ישראל ממצרים, או מוות פתאומי של כל המצרים המאפשר לישראל לברוח בקלות[35].

בסופו של דבר, התעקשותו של פרעה הביאה לכך שהיה צורך בנסים רבים וגלויים. אמנם לכל אורך הדרך ניתנה לפרעה האפשרות לבחור בדרך העדיפה – שיחזור בו מעיקשותו, בדרך הטבע[36], ולכן משה מבקש ממנו שחרור לשלושה ימים בלבד.

שאילת הכלים כחלק מהטעית השלושה ימים

 

מדוע יש צורך להערים על המצרים גם בשאילת הכלים?

ישראל[37], העבדים, אינם יכולים לחוג לאלקיהם כראוי, מפני שהם מחוסרי-כול, ולכן בקשתם לקבל כלים בהשאלה, כדי שיוכלו לחוג לה' בפאר, אינה נתפסת כדבר חריג וכניסיון להערים ולגנוב. שאילת הכלים נועדה לחזק את אשליית המצרים כביכול בני ישראל יוצאים רק לזמן מוגבל ועתידים לשוב ולהשיב את הכלים.

המטרה הכפולה של התרמית

 

אכן אליבא דאמת, להטעיה זו הייתה מטרה כפולה:

א.  טקטיקה אשר תביא את פרעה להסכים ביתר קלות לשלח את ישראל.

ב.  להמריץ את המצרים לרדוף אחרי בני ישראל כאשר תתברר להם התרמית, ובכך להשלים את נקמת ה' במצרים על ים סוף.[38]

3. שאילת הכלים ואח"כ זכייה בהם כשלל מלחמה

הספורנו מוסיף בפירושו לשמות ג', כב:

"ונצלתם את מצרים" – אף על פי שתקבלו הכל מהם דרך השאלה, ותהיו חייבים להחזיר, הנה תקנו אחר כך הכל בדין, ברדפם אחריכם להלחם בכם ולשלול את שללכם... כי שלל הרודפים לנרדפים, כמנהג בכל מלחמה.

כלומר: אכן, ישראל לקחו את הרכוש בהשאלה, על מנת להחזיר, אך כאשר מצרים רדפו אחריהם ונלחמו בהם וישראל (בעזרת ה') ניצחו אותם, הרי שזכו ברכוש, כשלל מלחמה.

4. סיכום (לנושא המוסריות)

הבאנו שלוש אפשרויות להסבר מוסריותו של מעשה "שאילת הכלים"[39]:

האחת – שלא הייתה זו שאילה אלא בקשה למתנה גמורה, וישראל זכאים לדרוש זאת ממצרים, כשכר על עבודתם, וכנראה שאף רב המצרים הבינו, לאחר המכות הקשות שניתכו עליהם, שעשו עוול לישראל, ורצו מעצמם לפצותם על כך.

השנייה – שאכן ישראל ביקשו את הכלים בהשאלה, והמצרים חשבו שיקבלו זאת בחזרה, ותרמית זו נועדה לחזק את טענתם כביכול הם יוצאים רק לשלושה ימים לחוג לה'. הטעיה היא טקטיקה שמותר לנקוט בה בעת מלחמה; והטעיה זו אף דרבנה את המצרים לרדוף אחרי ישראל, ולטבוע בים, ובכך לקבל את עונשם הראוי להם.

השלישית – שישראל לקחו את הכלים בהשאלה, והיו צריכים להחזירם, אך לאחר קריעת ים סוף זכו בהם כשלל מלחמה.

נבואת השעבוד והגאולה – הצדק הא‑לוהי

לאחר העיון בביצוע המעשי של שאילת הכלים, נחזור אל המקור האידיאי – הבטחת ה' לאברם בברית בין הבתרים: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

בברית בין הבתרים, מופיעה לראשונה הנבואה על השעבוד והגאולה. נראה שעיקרה של ברית זו הוא הבטחת הארץ[40].

כאשר אברם שואל את ה' "במה אדע כי אירשנה"[41] ה' סוקר בפניו את העתיד לקרות לזרעו:

...יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.

בראשית ט"ו, יג-טז

השגחת ה' במהלכים היסטוריים

 

תשובת ה' לאברהם אינה נתינת אות או מופת נקודתי. תשובת ה' לאברהם היא הצגת התמונה הכללית – כיצד פועלת השגחת ה' בהיסטוריה: ה' מנווט את מהלך ההיסטוריה לכיוונים הרצויים לו. יש דין ויש דיין, ה' בוחן את כל בני האדם ומנהיג את ההיסטוריה בצדק, גם אם אנחנו לא תמיד מצליחים להבין זאת. מכוח הנהגה א‑לוהית זו, אברם יכול להיות סמוך ובטוח שבניו יקבלו את הארץ[42].

נעיין בפסוקים בסדר הפוך:

עיתוי מדויק של ירושת הארץ

 

א. פסוק טז מציין: "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" – עדיין לא הגיע הזמן של ישראל לרשת את הארץ מפני שיושבי הארץ הנוכחיים, האמוריים, טרם הגדישו את סאת עוונותיהם וטרם התחייבו בגירוש מהארץ. ירושת הארץ אמנם מובטחת לעם ישראל, אך היא תגיע בזמן שלפי דין צדק יהיה ראוי להוציא את הגויים משם[43].

גמול לאנשים פרטיים

 

ב. פסוק טו: "ואתה תבא אל אבותיך בשלום" – לאברם מגיע שכר על עבודת ה' שלו, ולכן באופן אישי הוא לא יחווה את הגלות והשעבוד.[44] כלומר: יש גם גמול אישי לאנשים פרטיים ולא רק מהלכים היסטוריים גדולים, ששוטפים בתוכם את האנשים הפרטיים.

הענשת המשעבד

 

ג.  פסוק יד: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי" – מי שמשעבד עם אחר, בסופו של דבר ייתן את הדין[45]. המשך הפסוק הוא: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". חלק מן הדין הוא גם היציאה ברכוש גדול. הן מצד המצרים, שצריכים לשלם על מעשיהם, והן מצד ישראל, שמגיע להם שכר על עבודתם רבת השנים[46]. אם כן, שאלת הרכוש היא עקרונית, מפני שמדובר כאן בתיאור הנהגת ה' את מהלך ההיסטוריה, וחלק מרכזי הוא להראות את עשיית הצדק במהלך ההיסטוריה על ידי ה'.

הגרות בארץ לא להם – המתנה לעיתוי המתאים

 

ד. השלב הראשון, המתחיל את השתלשלות העניינים הוא הגלות: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" – בעקבות דברינו עד כה, זה מובן. כל עוד "לא שלם עוון האמורי", כנאמר בפסוק טז, ישראל לא יוכלו לקבל את הארץ שלהם, ועל כן הם גרים.

השעבוד – סיבותיו לא ידועות

 

ה. "ועבדום ועינו אותם"[47] – זהו השלב הקשה להבנה בהשתלשלות העניינים. הפסוק אינו מציין מדוע ישראל ישועבדו. המפרשים נתנו לכך תשובות שונות, ונזכירם רק בקצרה: חלקם חיפשו חטא שהשעבוד בא לכפר עליו (חטא של אברהם[48], או חטא מכירת יוסף[49]). מאידך, חלק מן המפרשים הסבירו את שעבוד מצרים לא כעונש אלא כשלב-הכנה לקראת הפיכתם לעם הנבחר[50] הראוי לקבל את התורה ולנחול את הארץ. לפי זה, מובנת תשובת ה' לאברם: אברם שאל את ה' "במה אדע כי אירשנה", וה' עונה לו שהגלות והשעבוד יהוו הכנה של העם לירושת הארץ[51].

הבטחת הרכוש – צדק א‑לוהי

 

נתמקד בהבטחת הרכוש, שהיא עיקר עיוננו בשיעור זה:

אברם אינו צריך את הבטחת הרכוש, ואולי גם ישראל לא מעוניינים בו[52], אך הצדק הא‑לוהי צריך להיעשות. יציאת ישראל ממצרים ברכוש גדול, היא חלק מהנהגת ה' את העולם בצדק.

בפרשת בא, בעיצומו של העימות הנוקב בין פרעה למשה, מוזכר הציווי לשאול כלים מן המצרים;

בעיצומה של היציאה ממצרים בחיפזון מוזכרת שאילת הכלים.

שאילת הכלים איננה פרט שולי הנספח ליציאה ממצרים, אלא היא עניין מהותי, ולכן היא נמצאת בכל הצמתים המרכזיים של סיפור הגאולה ממצרים.

הצדק הא‑לוהי ייעשה, ה' ידון את המצרים על שעבוד ישראל. ישראל יצאו ברכוש גדול, כפי שמגיע להם על שנות השעבוד הרבות, וזאת לא מפני שישראל צריכים את הרכוש, אלא מפני שה' מעוניין שהצדק ייעשה, וכפי שרעיון זה בא לידי ביטוי בדברי הפסיקתא זוטרתא

"דבר נא" – אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה בבקשה ממך לך אמור להם לישראל, וישאלו איש מאת רעהו...[53] לקיים מה שנאמר: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית ט"ו, יד), אמר הקדוש ברוך הוא כשם שנתקיים עליהם "כי גר יהיה זרעך", כך יתקיים עליהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".[54]

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות י"א, סימן ב

הענקה לעבד משוחרר

 

החזקוני מעלה הקבלה בין דיני שילוח עבד, לבין שילוח ישראל ממצרים[55]:

"לא תלכו ריקם" – כי הם יעניקו לכם משלושה מינים... דוגמת הענקת עבד.

חזקוני, שמות ג', כב

 

על עבד נאמר: "וכי תשלחנו... לא תשלחנו ריקם" (דברים ט"ו, יג).

ועל ישראל נאמר: "והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" (שמות ג', כא).

הצדק הא‑לוהי דורש, שעבד משוחרר יקבל מענק על שנות עבדותו. הענקת מתנות לישראל על ידי המצרים היא חלק מקיום הצדק הא‑לוהי. כאשר המצרים אינם מוכנים להעניק מרכושם ברצון, בדרך ישרה, ה' מצווה על ישראל לקחת את המגיע להם, בדרך פתלתלה, כך שלבסוף הצדק ייעשה[56].

שאילת הכלים כחלק מהחירות הנפשית

לסיום, ננסה להסביר מדוע לקיחת הרכוש צריכה להיעשות דווקא על ידי מעשה אקטיבי של ישראל בפנייה ישירה אל המצרים.

בני ישראל, היוצאים ממצרים, היו עד עתה עבדים לפרעה ולמצרים. לפתע, הם יוצאים לחופשי בחיפזון. במה יתבטא שחרורם? במה יחושו את שחרורם מן המצרים? האם השחרור מהעבדות הפיזית יכול להופכם בן רגע לבני חורין בעלי חירות נפשית?

לקיחת הרכוש היא חלק ממהלך זה[57]: ישראל אמנם יצאו ממצרים בחיפזון, אך לא יצאו כעבדים אשר ממהרים לברוח ולא אכפת להם מרכוש, אלא כאנשים היוצאים לדרך ויש להם זמן לקחת איתם צידה לדרך. הם אף לא יצאו בחוסר-כול, ולא ימשיכו את תחושת העניות והמסכנות, אלא יצאו ברכוש גדול, המאפשר להם בניית חיים חדשים ומכובדים.

והצעד המשמעותי ביותר: ישראל יפנו אל המצרים וידרשו מהם כלים. עבד איננו מעז לבקש מאדונו מאומה, ובוודאי שלא לקחת ממנו. שאילת הכלים היא פעולה המציינת את המִפנֶה. היחס בין ישראל למצרים השתנה לגמרי. גם המצרים עצמם שינו את יחסם כלפי ישראל, ולכן הם מוכנים לתת להם, וגם ישראל שינו את יחסם כלפי המצרים, והם מעזים לבקש מהם, ולקחת מהם, כ"איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה"[58], ואולי אף יותר מכך: כבעלי זכות לדרוש מהם.

כאשר ישראל יצאו בתחושה כזו, הם כבר אינם עבדים למצרים, אלא שווי-מעמד להם, ובכך מתחיל תהליך חירותם הנפשית.

סוף דבר

שאילת הכלים מוזכרת בכל הצמתים המרכזיים של מהלך היציאה ממצרים: בברית בין הבתרים, במעמד הסנה, בנבואה על מכת בכורות, וברגע היציאה ממצרים.

עובדה זו מעידה על חשיבותה.

שאילת הכלים אינה באה למלא צורך בעושר ובנכסים, אלא היא ממלאת מקום חיוני בתהליך הגאולה על ידי שתי פעולות:

א.  הוצאת הצדק הא‑לוהי, המופיע במהלכים ההיסטוריים, לאור עולם.

ב.  להקנות לישראל חירות נפשית, על ידי תעוזתם לתבוע ולקחת מן המצרים את המגיע להם כבני חורין.

 

 

[1].    לשון "דבר נא" איננה מופיעה עוד בתורה, אך בנביאים היא מופיעה בשני מקרים, ומשמעותה תחנונים: תמר מתחננת אל אמנון (שמואל ב י"ג, יג): "וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ". וכן בבקשת שרי חזקיהו מרבשקה שלא יחליש את העם (מלכים ב י"ח, כו):  "דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם".

[2].    הביטוי: דיבור "באזני" מופיע במקומות נוספים בתורה כביטוי להטמעה והשרשה של הדברים בקרב העם. כך בשמות י"ז, יד: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ", וכן מציין הספרי על דברים ל"ב, מד (פיסקא כט): "'וידבר משה את כל דברי השירה הזאת באזני העם' מלמד שהיה משקעם באזניהם".

[3].    בהמשך דברינו נעסוק בהסבר לבקשה מיוחדת זו. המדרש שהבאנו ממשיך ומביא הסבר, שגם בו נעסוק בהמשך: "שלא יאמר אותו צדיק: (בראשית ט"ו) ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם..."

[4].    לקמן נביא עוד כמה הסברים לפאסיביות של עם ישראל בעניין שאילת הכלים.

[5].    האבן-עזרא (שמות י"א, א) מתייחס לבעיה זו וכותב:

 "ויאמר ה'" – היה ראוי שתהיה דבקה בפסוק הזה פרשת "ויאמר משה כה אמר ד'", ונכנסה ביניהם פרשת "עוד נגע אחד"...

      וכך גם הביא הרמב"ן (יא,א) בשם רש"י:

"ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד" – בעמדו לפני פרעה נאמר לו זה, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו, לשון רש"י. וכן אמרו רבותינו (שמות רבה י"ח, א) קפץ עליו הא‑להים, כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך שלא ימצא בדאי.

      וכך גם בפירושי הרשב"ם, ר' יוסף בכור שור, והחזקוני שם.

[6].    האבן-עזרא (שם) מבאר שהנבואה על מכת בכורות ניתנה למשה לראשונה ביציאתו ממדיין:

...ונכנסה ביניהם פרשת "עוד נגע אחד" והטעם להורות זה, שאמר כה אמר ד'. ומתי נאמר לו. וזה נאמר לו במדין "עוד הנה אנכי הורג את בנך בכורך" (שמות ד', כג).

      אמנם הנבואה על שאילת הכלים לא הוזכרה במעמד זה אלא הרבה קודם לכן – במעמד הסנה (ג', כא-כב).

[7].    לפי ההסבר הראשון, שהנבואה על מכת בכורות 'הושחלה' ברגע האחרון בטרם ייכנס לתוקפו הצו "'אל תוסף ראות פני" – לא מובן מה הצורך הבהול לנבא גם על שאילת הכלים. ולפי ההסבר השני, ששתי הנבואות נמסרו למשה בשתי פעמים נפרדות – יגדל הקושי עוד יותר: מדוע חוברו שתי הנבואות, בשעה שמשה נזקק רק לאחת מהן!

      אמנם מהמשך דברי האבן-עזרא שם נראה שהקשר בין הנבואה על מכת בכורות לנבואת הציווי על שאילת הכלים התחיל כבר במעמד הסנה:

ובבוא מכת בכורים צווה מאת השם בהר סיני שישאלו איש מאת רעהו...

הקשר בין שתי הנבואות לא נזכר במפורש במעמד הסנה, אך ניתן למצוא לו רמז:

וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם.

      עם זאת, קושייתנו עומדת על מקומה – מדוע דווקא כאן (בפרק י"א), בעת עמידתו של משה מול פרעה, ראתה התורה לנכון להסמיך יחד במפורש את שתי הנבואות הקדומות?

[8].    כפי שמתואר במעמד הסנה (ג', כא-כב): "ונתתי את חן העם... ושאלה אשה משכנתה..." ואף בפרק י"ב (לה-לו):  "וישאלו ממצרים... וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום...". וכך גם הסביר האבן-עזרא באמרו: "ספר הכתוב כי השם קיים מה שהבטיח למשה. ונתתי את חן העם. וטעם 'גם האיש משה' – כי היו רבים מהם משאילים אותם מפני כבוד משה". וכך מתואר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות י"א, סימן ב:

"וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה" – וכי מצרים ריעיהם של ישראל היו, שהכתוב אומר "איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה"? אלא מלמד שאחרי המכות נהיו המצריים כריעים וכאוהבים לישראל, כדי להשאיל להם כליהם, וישראל היה אומר לו למצרי ריעי ואהובי השאילני כלי זה, או מלבוש זה, כלי כסף וכלי זהב זה, ולא היה לו למצרי פנים למונעו ממנו, שנאמר ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים..."

      דברי הפסיקתא מיישבים את קושיית המפרשים (עי' בסוף דברי האבן-עזרא י"א, א) על הפער שבין הציווי במעמד הסנה שם נאמר: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" ובין הציווי בפרק י"א שם נאמר: "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ". שכן הפער בין נבואת הסנה לנבואת ההתראה על מכת בכורות נובע מההתקרבות שחלה בין ישראל למצרים ומנשיאת חנם בעיני המצרים.

[9].    אילו הפסוק העוסק בנשיאת החן (פסוק ג) היה קודם לפסוק העוסק בשאילת הכלים (פסוק ב), ניתן היה לומר בפשטות, כדברי האבן-עזרא המובאים לעיל (בהערה 7), ששאילת הכלים ונשיאת החן הם עניין אחד (ואכן, נראה בהמשך, שיש קשר ביניהם). אך מכיוון שהפסוק הקדים את שאילת הכלים, נראה שנשיאת החן הוא עניין העומד בפני עצמו (וכפי שהקשה הרמב"ן על שיטת האבן-עזרא ראה להלן הערה 10), ולכן ננסה להבין מדוע ציווי זה נזכר דווקא כאן.

[10].   בהמשך דבריו מסביר הרמב"ן שמדובר כאן במציאת חן בעיני המצרים בלי קשר לשאלת הכלים: "ולא יתכן לפרש כי ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים הוא חן ההשאלה כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר וַיתן ה'..."

[11].   וכפי שמעיד לשון הפסוק שהקדים בו את השם לפועל וכדברי רש"י בבראשית (ד', א):

"והאדם ידע [את חוה אשתו]" – כבר קודם הענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן.

וכפי שהסביר המזרחי שם:

דאם לא כן 'וידע אדם' מיבעי ליה, כמנהג הכתוב בכל מקום לכתוב הפעולות זו אחר זו על הסדר עם תוספת וי"ו בראשה. כמו "ותהר" ואחריו "ותלד", ואחריו "ותאמר קניתי" ואחריו "ותוסף ללדת" ואחריו "ויהי הבל". אבל "והאדם ידע" שהקדים השם לפועל משמע שהוא ספור מה שעבר, כמו "ויוסף הורד מצרימה" שחזר לענין ראשון וכן "והנחש היה ערום" שכבר היה ערום, אלא שהסמיכו כאן ללמד מאיזו עצה קפץ הנחש עליהם, כמו שכתב הרב שם

ועי"ש בהמשך דבריו. וכמו שגם העירו המלבי"ם ובעל 'הכתב והקבלה' על הפסוק בשמות הנ"ל.

[12].   ואכן בעלי התוספות נדרשו לעניין וכתבו:

"ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים" – היה לו לכותבו לעיל גבי "דבר נא באזני העם", דכתיב שם "וה' נתן את חן העם וכו'". אלא לפי שהיו כלי כסף וכלי זהב של מצרים צרורים בשקיהם של ישראל, וכשבאו המצריים לשאול כליהם היו אומרים להם צרורים הם בשקינו, המתינו ונתיר ונתן לכם, והם אומרים לא נמתין כל כך, שנאמר "ותחזק מצרים על העם", ולכך כתב אצל צרורות בשמלותם ובני ישראל עשו.

[13].   לגבי הסימן של יוסף: "פקד יפקד א‑להים אתכם" ראה בשיעור לפרשת וישב.

[14].   כפי שפירש הרמב"ן, שהמצרים ישנו את יחסם לישראל, ויבינו את העוול שגרמו להם, ולא ישנאו אותם.

[15].   כפי שראינו במדרש (בברכות דף ט), שצוטט לעיל:

אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום. 

[16].   שאלה זו מתחדדת לאור העובדה שברית בין הבתרים, שבה הובטח לאברם שבניו ייצאו ברכוש גדול, באה מייד אחרי שאברם בעצמו ויתר באצילות על כל הרכוש שהוצע לו בעקבות מלחמתו בארבעת המלכים (בראשית י"ד, כא-כג):

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ‑ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.

[17].   שאלה דומה עלתה לאחר השואה לגבי קבלת כספי הפיצויים מגרמניה: אמנם הכסף הזה 'מגיע לנו' בצדק, אך האם הגרמנים יוכלו לכפר על מעשיהם בכסף?? האם עבורנו הכסף יכפר על האבדן הגדול?? אלה גם היו דבריו של מנחם בגין בנאומו אל חברי הכנסת (בט' בטבת תשי"ב) כעשרה חודשים לפני חתימת הסכם השילומים על ידי הממשלה:

אתם קיבלתם כיסוד למשא-ומתן הודעה שלפיה הכסף הזה יינתן לכם "צור זאלישן רייניגונג איינס אונאנדליכן ליידס" (לטיהור נפשי של סבל אין קץ). כל אומות העולם ידעו: זהו הבסיס שעליו תקבלו כסף "כתשלום בעד סבל אין קץ". איך ינודו לנו, איך ישימונו לבז! למי דמינו? ההסתייגויות שלכם יהיו כתובות עברית - מי יקרא אותן? לעיני הגויים תהיה רק עובדה אחת: ישבתם לשולחן אחד עם רוצחי עמכם, הודיתם שהם מסוגלים לחתום על הסכם, שהם מסוגלים לקיים הסכם, שהם עם - עם במשפחת העמים.

[18].   כגון: לדרוש מפרעה במישרין לשלם להם בצורה מכובדת; ואם הוא לא יסכים – לקחת מהמצרים את המגיע לנו בחוזקה, כפי שבפועל התרחש לאחר מכן על ים סוף על פי פירוש רש"י (שמות ט"ו, כב, בעקבות המדרש):

"ויסע משה" – הסיען בעל כרחם. שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים... לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם.

[19].   ואכן, במהלך ההיסטוריה באו בתלונות אל ישראל, ראה בהמשך בדברי הגמרא בסנהדרין צא, א.

[20].   טענה זו מובאת כאחת מסדרה של טענות של הגויים כנגד ישראל.

[21].   אמנם, גביהא בן פסיסא אינו מעמיד את שאילת הכלים כשכר על השעבוד, אלא מראה לבני מצרים שאין להם אפשרות לטעון כנגד ישראל, כי גם לישראל יש טענה כנגדם, ואם נשקול את שתי הטענות זו מול זו, לבסוף המצרים יהיו חייבים לישראל יותר ממה שישראל יהיו חייבים למצרים.

[22].   כמו:  "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שמות כ"ב, יג); וכן: מלכים ב, ד', ג; שם ו',ה.

[23].   כמו: "תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי" (אסתר ז', ג). וראה להלן בהערה מס' 26, דוגמאות נוספות שהביאו המפרשים מפסוקים שונים.

[24].   לפי זה הביטוי "וינצלו את מצרים" משמעותו אינה "לנצל", כפי שמשתמשים בה היום כביטוי להולכת שולל, אלא משמעותה כבמקומות נוספים בתנ"ך – מלשון ריקון (כפי שמתרגם אונקלוס: "ורוקינו", הובא בפירוש רש"י לפרק י"ב, לו).

[25].   "ותשובה למינים" – הכוונה היא תשובה לטענות הנוצרים. טענת הנוצרים כאן הייתה כנגד אי-מוסריותם של ישראל.

      רשב"ם בפירושו לתורה מתמודד במקומות רבים עם טענות הנוצרים כנגד ישראל. פעמים שהוא מציין זאת ואומר: "ותשובה למינים", ופעמים שאינו מציין זאת במפורש. ראה עוד במאמרו של אלעזר טויטו "פשט ופולמוס אנטי-נוצרי בפירוש הרשב"ם, תרביץ נ"א, תשמ"ב.

[26].   מפרשים נוספים רבים פירשו כך, ראה בפירוש רס"ג לפרק ג' פס' כב: "ושאלה – תקבל במתנה", וכן בפירושו לפרק י"א פס' ב; וכן פירוש הר"ח לפרק ג' פס' כב: "חס ושלום שיתיר הקב"ה לגנוב דעת הבריות שישאלו מהם... ולא ישיבו להם. אבל לשון "ושאלה" הוא שתתן לה במתנה, שכן מצינו בגדעון "אשאלה מכם שאלה ותנו לי איש נזם שללו (שופטים ח', כד), וכן מצינו בבת שבע: "שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך יותן את אבישג השונמית.." (מל"א, ב', כ-כא). הרי מתנה שנקראת בלשון שאלה" (וכן בפירוש הר"ח לפרק י"א פס' ב). וכך פירש גם ר' יונה אבן ג'נאח בספר השורשים עמ' 491 "ושאלה אשה משכנתה" – כי תתן לה מתנה. ואם יטעון טוען ויאמר כי הלשון הזה אינו נמצא במתנה כי אם בשאלה, נאמר לו כי דברי חנה "השאילתיהו לה'" לא יתכן לפרשו עניין השאלה כי אם מתנה...". וכן החזקוני לפרק ג' פס' כב. ועי' עוד בדברי רבינו בחיי לפרק יא פס' ב ובפירוש הכלי יקר על שמות פרק ג פס' כב.

[27].   אפשרות זו הועלתה על ידי ה'דעת זקנים' שכתב:

כי כשיחזקו מצרים למהר לשלחם שאלו להם שיתנו להם כלי כסף וכלי זהב קודם שילכו והם יתנו ברצון מפני שיתיראו מן המכות.

[28].   כך אומר במפורש החזקוני בפירושו לשמות ג', כב:

"ונצלתם את מצרים" – בשכר שעבוד עבודת פרך.

[29].   וכפי שהסביר רשב"ם שם:

   "נתן את חן העם" – לתת להם במתנה, כדכתיב באלה שמות: "ונתתי את חן העם בעיני מצרים".

[30].   ובדומה כתב המלבי"ם בפרק ג', כב:

שבלכתם מן הארץ יבקשו מאת שכניהם וגרי ביתם שהם יקחו להם בתיהם וכלי ביתם, ובעבור שווי דמי הבתים יבקשו מהם כלי כסף וכלי זהב שנוחים לשאת אתם בדרך, ובזה ונצלתם את מצרים...

[31].   פירוש זה מבוסס בעיקרו על ההיגיון, אך מפשט הפסוקים לא נמצא לו רמז, שהרי חליפין אינם הַשְאלה ואינם שְאֵלה.

[32].   ראה למשל בפירוש הספורנו לשמות ג', כב.

[33].   פרק ה' פס' א-ג; ז', טז; ח', כא-כד; י', ח-יא; י', כד-כו;

[34].   להרחבה בנושא זה עיינו במאמרו של הרב אלחנן סמט: "ההונאה במשא ומתן עם פרעה", עיונים בפרשות השבוע, סדרה ראשונה, פרשת בא.

[35].   הרמב"ם במורה הנבוכים מתייחס לפסוק הפותח את פרשת בשלח – "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-לֹהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר א-לֹהים פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה" – ומעלה מספר תמיהות הנוגעות ליכולתו של הקב"ה, כגון: וכי קשה היה לו לקב"ה לעשות נס אשר יהפוך את בני ישראל לגיבורים אמיצי לב? תמיהות אלה באו לשמש רקע לקביעתו הפילוסופית הקטגורית לפיה – לעולם אין הבורא משנה את טבע האדם בדרך נס (מו"נ ג', לב מהד' הרב קאפח):

שכל הנסים, ואף על פי שהן שינוי טבע של מצוי מאחד הנמצאים, הרי טבע אישי בני האדם לא ישנה אותם ה' כלל על דרך הנס... ולא אמרנו זאת מפני שאנו בדעה כי שינוי טבע אחד מאישי בני אדם קשה עליו יתעלה, אלא זה אפשרי והוא... תחת היכולת, אלא שלא רצה כלל לעשות זה ולא ירצהו לעולם כפי היסודות החוקיים התורתיים, ואלו היה מרצונו לשנות טבע כל אחד מבני אדם למה שירצה יתעלה מאותו אדם, כי אז היו בטלים שליחת הנביאים וכל הציווי כולו.

      הרמב"ם מעלה כאן שתי טענות לביסוס קביעתו הנזכרת: א. שינוי טבע האדם בדרך נס פוגע "ביסודות החוקיים התורתיים", דהיינו בעיקרי הדת, כגון חופש הבחירה, הצדק האלוקי, הגמול והעונש ועוד. ב. שינוי מסוג זה מבטל את תוקף 'שליחת הנביאים' הקוראים לתשובה – דבר העלול לתת חרב בידי הטוענים לביטול תוקפה הנצחי של תורת משה. כהמשך לדבריו של הרמב"ם ניתן לומר שהקב"ה נמנע מהשגת 'עובדות בשטח' על ידי עשיית נסים, מפני שהוא מעדיף שבני האדם יעשו זאת מבחירתם האישית ולא מכורח א‑להי.

[36].   על הצורך בהסכמה של פרעה ראה בשיעור לפרשת בשלח.

[37].   ראה במאמרו של הרב סמט "שאילת הכלים", עיונים בפרשות השבוע, סדרה שניה, פרשת בא.

[38].   ראה בדרשות הר"ן, דרוש י"א, ובדברי החזקוני לשמות י"א, ב (וכ"מ בספורנו שם):

   "וישאלו איש" – מה שקיים הקב"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול בענין שאלה ולא בענין מתנה כדי שיהיו מצריים להוטים לרדוף אחריהם.

    והאור החיים הקדוש כתב (שמות ג', כב):

כי באמצעות ב' המצאות, שידברו ללכת דרך שלשת ימים, גם כשישאלו מהם כליהם, זה יסובב אותם לרדוף אחריהם וירדו במצולות.

[39].   אמנם קיימות עוד אפשרויות אחרות שלא הבאנו כאן. נציין את דבריו של ה'תולדות יצחק' שכתב:

"ושאלה אשה משכנתה" – יש מקשים אבותינו גנבים, ואינו כן כי היא מצוה והשם נותן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר.

      ["תולדות יצחק" הוא פירושו של ר' יצחק בן ר' יוסף קארו, דודו של ר' יוסף קארו בעל השו"ע. פירושו הוא על דרך הפשט, הדרש, הקבלה והפילוסופיה].

[40].   הבטחת הזרע והנבואה על השעבוד נראות כתגובה על שאלות אברם הקוטעות את דברי ה'. הפרק מתחיל: "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". מהו השכר? – בשלב זה עוד לא ידוע. בשלב זה אברם לא שואל מהו השכר, אלא אומר לה' שללא זרע, שום מתנה לא תהייה בעלת ערך (פסוקים ב-ג), ובעקבות שאלה זו ה' מבטיח לאברם שיהיה לו זרע (פס' ד-ה). אחר כך ממשיכה השיחה מהמקום שבו נקטעה: "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". שוב אברם קוטע את דברי ה' ושואל: "במה אדע כי אירשנה", ותשובת ה' היא כריתת הברית (מעבר הלפיד בין בִתרי העגלים וכו'), ואז נכרתת הברית שכולה עוסקת בהבטחת הארץ (פס' יח-כא): "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת...".

      מעבר הלפיד וכריתת הברית נעשים בחלום-נבואי, כאשר תרדמה נופלת על אברם. השלב הראשון בחלום נבואי זה, עוד לפני הברית, הוא הנבואה על השעבוד: "ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך... ועבדום ועינו אותם...". חלק מן המפרשים (עיין דברי חז"ל בנדרים לב, א; וראה גם בדברי רש"י) ראו את נבואת השעבוד כתגובה לשאלת אברם "במה אדע כי אירשנה". בכל מקרה, הנבואה על השעבוד, היא הקדמה ומבוא לעיקר הנבואה – הבטחת ירושת הארץ.

[41].   בהבנת השאלה של אברהם 'במה אדע כי אירשנה' נחלקו המפרשים: יש שהבינו שאברהם אכן מבקש מהקב"ה אות לקיום הבטחתו (נדרים לב, א), וזהו הכיוון בו הלכנו. אמנם יש שהבינו שאברהם אמנם האמין שיירש את הארץ, והוא רק שואל מכוח איזו זכות הוא זוכה לרשת את הארץ (רבינו בחיי).

      באופן דומה, יש שהבינו שאברהם כבר האמין שהוא עתיד לרשת את הארץ, והוא רק רצה לקבל פרטים מדויקים על העיתוי (ר' יוסף בכור שור).

      ובכיוון אחר, יש שהבינו שאברהם, למרות שהאמין לחלוטין בהבטחתו של הקב"ה, רצה לדאוג לקיומה של ההבטחה גם כאשר בניו לא יהיו ראויים לכך (רמב"ן, ספורנו, מלבי"ם).

[42].   ברית בין הבתרים דורשת עיון נרחב ביותר, ולא כאן המקום להאריך.

[43].   כך פירש רש"י לפס' זה: "שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה". וראה גם בפירוש הרד"ק.

      רשב"ם מעיר ש"דור רביעי" אינו מתכוון לדורות של עם ישראל (שהרי על פי חשבון הדורות יוצא שהדור הרביעי לא שב לארץ), אלא שלאחר שיהיה עוון האמורי שלם, עדיין יצטרכו להמתין ארבעה דורות, כיוון שה' תמיד ממתין ארבעה דורות לראות אם ממשיכים לחטוא או חוזרים בתשובה – "פוקד עוון אבות על בנים ועל שילשים ועל ריבעים לשנאי".

[44].   פסוק זה יכול להוות הוכחה כנגד הפירושים הטוענים שגזירת הגלות נגזרה כעונש על שאלת אברהם "במה אדע כי אירשנה". התורה מדגישה כאן את צדקתו של אברם ואת השכר המגיע לו, וה' מבטיחו שבימיו לא יתחיל השעבוד, אלא יזכה למות בשלום, בכבוד ובשיבה טובה.

[45].   המפרשים התייחסו לשאלת הבחירה: הרי ה' רצה שישעבדו את ישראל, אם כך – מדוע הוא מעניש את המשעבדים? והתשובה ברורה: המשעבדים לא עשו זאת מתוך תחושת שליחות, על פי דבר ה', אלא עשו זאת מרצונם, מתוך רשעתם, ולכן מגיע להם עונש על רעתם. (עיינו בפירוש הרמב"ן והרד"ק). ועי' גם ביד החזקה לרמב"ם בהלכות תשובה פ"ו ה"ג.

[46].   כך פירשו החזקוני, ורד"ק.

[47].   יש לשים לב כי לפי פיסוק הטעמים, ציון הזמן "ארבע מאות שנה" איננו מתייחס אל תקופת העבדות והעינוי בלבד, אלא הוא כולל את תקופת הגרות בארץ לא להם. זמן השעבוד לא הוזכר במפורש, והוא ידוע לנו רק על פי חשבון. כך גם פירש רש"י (לפסוק יג), על פי חשבון השנים, שהגרות מתחילה מהולדת יצחק, ואילו השעבוד למצרים הוא רק מאתים ועשר שנים.

[48].   כך מובא בגמרא בנדרים, ל"ב, א:

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהִכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש והרכוש קח לך".

גם הרמב"ן בפירושו (בראשית י"ב, י) קושר את עונש השעבוד לירידתו של אברהם מצרימה:

ודע, כי אברהם אבינו חטָא חטְא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש בא‑להים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי הא‑להים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא.

התנגדות לפירוש זה ראה בהערה 44.

[49].   ראה בפירוש האברבנאל.

[50].   דעה זו מופיעה אף היא בדברי האברבנאל, וכך גם פירש האלשיך (בפסוק יד):

 וטעם שאשעבדם הלא הוא כי הנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וריוח גדול, שהוא סילוק זוהמת הנחש על ידי השעבוד, שיוכנו בו לקבל תורה...

      לפי דברי האלשיך, הרכוש הגדול איננו רכוש חומרי, אלא מעלה רוחנית שהרוויחו ישראל בזכות תקופת השעבוד. יתרה מזאת, התורה עצמה ממשילה את השעבוד במצרים בספר דברים (ד', כ) לכור ברזל:

וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

משל זה מוסיף להיזכר גם בספר מלכים א (ח', נא) בתוך דברי שלמה:

   כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל.

      "כור הברזל" הוא כלי שבו מזקקים את הזהב מן הפסולת (רש"י, שם) מהו הזיקוק שנזקקו לו ישראל במצרים? מבאר בעל 'הכתב והקבלה' שם:

"מכור הברזל" – כי זה היה התכלית האמתי המכוון ממנו ית' לשעבדם במצרים, לצרפם כזהב בכור שיתפרדו הסיגים וישאר זהב טהור לבד, חלאת הפושעים מתו בימי החשך, ורק הנשארים נבחרו לקבלת התורה, כי אלו הרבה את ישראל והשפיע להם טובות גדולות בלתי שיעבוד, לא היו מתרצים לקבל עליהם התורה הזאת האוסרת עליהם כל ענינים שהיו רגילים בהם, לכן היתה מעצת ה' לשעבדם תחת עול מלכות קשה ולסבה זו נטהרו ונזדקקו עד שהיו ראויים לקבל התורה מרצון נפשם.

      אם כן שעבוד מצרים היה שלב הכרחי בדרך להפיכת בני ישראל לעם עובדי ה'.

[51].   נושא זה ראוי להרחבה והעמקה בפני עצמו, אך לא כאן המקום להאריך.

[52].   כפי שציינו לעיל: הרכוש איננו מכפר על שנות השעבוד הקשות, ואולי גם לא מעניין את ישראל שמחשבתם ברגעים הגדולים של היציאה לחירות אינה פנויה לעיסוק שולי ברכוש.

[53].   השלמת מדרש זה ראה בהערה מס' 8.

[54].   המדרש שהבאנו לעיל (במסכת ברכות דף ט) מתאר זאת קצת אחרת: כמחויבות של ה' לאברם בעקבות הבטחתו לאברם. המדרש בפסיקתא זוטרתא מתייחס להבטחה לא רק כמחויבות כלפי אברם, אלא כהבטחה עקרונית שיש לקיימה.

[55].   וכך גם מפרש אור החיים הקדוש בפירושו לספר שמות פרק ג פס' כא:

       לא תלכו ריקם כאן רמז ה' משפט עבד עברי דכתיב בו (דברים טו יג יד) לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו:

[56].   ראה בפירוש קאסוטו על ספר שמות, עמ' 27, וכן ב"עיונים בספר שמות" של נחמה ליבוביץ, פרשת וארא – שאילת הכלים.

[57].   בריחה כעבדים נמלטים היא עדיין מסממני העבדות. לכן ה' מוציא אותם ממצרים לאור היום, ביד רמה, ולא באמצע הלילה (בזמן שהמצרים גרשו אותם). על חלקים נוספים בתהליך היציאה לחירות נפשית, ראה בשיעור לפרשת בשלח.

[58].   שמות י"א, ב. והמדרש העלה את השאלה: וכי המצרים הם רֵעים של ישראל? ותשובת המדרש היא שאכן השתנתה מערכת היחסים. שינוי זה במערכת היחסים הוא השנוי המשמעותי ביותר המוביל לחירותם של ישראל.