פרשת בהעלותך - התרועה בחצוצרות ומצוַת התפילה

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת בהעלותך - התרועה בחצוצרות ומצוַת התפילה

"וכי תבֹאו מלחמה בארצכם על הצר הצֹרר אתכם, והרעֹתם בחצֹצרות ונזכרתם לפני ה' א-לוהיכם ונושעתם מאֹיביכם" (י', ט).

פסוק זה, המופיע בפרשתנו במסגרת הציווי להריע בחצוצרות בהזדמנויות שונות, התפרש על ידי קדמונינו בכמה דרכים, שכל אחת מהן מפרשת באופן אחר את היחס שבין הזעקה לבין התפילה.

דעתו המפורסמת של הרמב"ם היא שקיימת מצוַת עשה מדאורייתא להתפלל בכל יום. את המקור לחובה זו מוצא הרמב"ם במדרש חז"ל: "'ולעבדו בכל לבבכם' - איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה" (תענית ב ע"א). הרמב"ם מפרש דרשה זו לא כאסמכתא בלבד, אלא רואה בה מקור ממשי מן התורה לחובת התפילה (ספר המצוות, מ"ע ה'). הרמב"ן השיג על דעת הרמב"ם, ולדעתו החובה להתפלל היא מדרבנן בלבד. גם הרמב"ן מסכים שקיימת חובה מן התורה להתפלל, אך הוא מסייג את החובה הזו לעת צרה דווקא, ואותה הוא מסמיך על הפסוק שציטטנו בפתיחת הדברים:

"וזה כענין שכתוב 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' א-לוהיכם', והיא מצווה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפילה ובתרועה...".

הרמב"ם, כאמור לעיל, למד את חובת התפילה מפסוק אחר. ממילא, החובה להריע בחצוצרות אינה יכולה לכוון לדעתו לחובת התפילה, אלא לחובה אחרת. ואכן, הרמב"ם מונה את החובה להריע בעת צרה כחובה נפרדת, לצד המצווה להתפלל. את חובת התרועה מפרש הרמב"ם לא כחובה להתפלל אלא כחובת תשובה דווקא. בעוד שהרמב"ן פירש את הזעקה שבוקעת מתרועת החצוצרה כקול של תפילה שמשמיע האדם לאלוקיו בשעת היקלעו למשבר, הרמב"ם מפרש את הזעקה כזעקת שבר וחרטה של האדם ושל הציבור על המעשים הרעים שעשו:

"מצוַת עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'... ודבר זה - מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות..." (הל' תעניות א, א-ג).

זעקה זו - אין פירושה השלכת יהבו של האדם על הקב"ה, אלא דווקא נטילת אחריות אישית וניסיון לשפר את דרכיו, מתוך הבנה שמעשיו הרעים הם אלו שהביאו אותו למצב הרע שאליו נקלע. כמובן, לקיחת אחריות זו מביאה את האדם לידי חשבון נפש רוחני ותורני, אך עדיין מדובר כאן ביוזמה אנושית שנועדה להתמודד עם המצב, ולא רק בזעקת שבר ואבדן שבאה לעורר את רחמיו של היושב במרומים.