דילוג לתוכן העיקרי

בהעלותך | והיית לנו לעיניים

קובץ טקסט

בין תיאור סדר השבטים במסע ישראל מהר סיני (י', יא-כח) לבין תיאור תחילת ההליכה עצמה (י', לג-לד), מופיעה פרשייה קצרה ומפתיעה. פרשייה זו מספרת על הצעת משה לחובב בן רעואל המדייני, להצטרף לישראל במסעם לארץ כנען. פרשייה קצרה זו מפתיעה בשני רבדים שונים[1]:

1. מסקנת הויכוח שבין משה לחותנו חסרה מן הספר. בתחילה מסרב חובב להצטרף לישראל ("לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך"), ועל כן משה פותח במסע שכנוע נוסף. את תגובתו של יתרו לדברי משה אלו התורה אינה מביאה, וקשה להכריע מה החליט חובב בסופו של דבר. מחד - עצם העובדה שהתורה אינה מביאה את תגובתו מורה שחובב נשאר בדעתו, ולא שינה את הכרעתו. לכן, נראה שחובב עמד בסירובו להצטרף למסע ישראל (וכך למשל הבינו אברבנאל וספורנו). מאידך - "שתיקה כהודאה", והמשך דברי הכתוב - "ויסעו מהר ה'" - מעורר תחושה שחובב אמנם התרצה, והוא חלק מ'הנוסעים מהר ה'' (וכך למשל הבין רמב"ן).

בין אם נבין כך או כך, העלמת תשובתו הסופית של חובב מפתיעה, שהרי זהו הנושא המרכזי של הפרשייה. כיצד ייתכן שהכתוב חוסך במילים דווקא כשהוא מגיע לעיקרו של הסיפור?

2. מעבר להכרעת חובב, עצם הופעת הדיאלוג בין משה לבין חובב מפתיעה. מה לנו אם חובב זה יצטרף לישראל במסעם ומה לנו אם יסרב? מה תרומתו של הדיון הנידון לתיאור הכללי של מסע ישראל לארץ כנען?

שרשרת הפרשיות

לשם דיון בפרשייה זו, ברצוני תחילה להצביע על קשריה ההדוקים עם הפרשיות שסביבה. קשר זה בולט במיוחד בפתיחתה של הפרשייה: "ויאמר משה לחֹבב בן רעואל המדְיָני חתן משה - נֹסעים אנחנו..." (י', כט). הפועל הפותח את הפרשייה הזו - "נוסעים" - הוא הפועל החורז את כל הפרשיות ביחידה זו: בתיאור הענן המוביל את מחנה ישראל נאמר "על פי ה' יסעו בני ישראל" (ט', יח); בתיאור עשיית החצוצרות נאמר "עשה לך שתי חצוצרֹת כסף... ולמסע את המחנות" (י', ב); בתיאור סדר המסע כותבת התורה: "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (י', יב); בהצעת משה לחובב נאמר (כזכור): "נֹסעים אנחנו אל המקום" (י', כט); בתחילת המסע נאמר "ויסעו מהר ה' דרך שלֹשת ימים" (י', לג); ואף בשיר הארון מופיע אותו פועל עצמו: "ויהי בנסֹעַ הארֹן ויאמר משה..." (י', לה). יתר על כן: פרט לציטוטים אלו, שבהם מוזכר הפועל "נוסעים" בפתיחת הפרשיות, פועל זה מופיע לאורך הפרשיות הללו 28 פעמים[2]! הדבר אינו מפתיע, שהרי כל הפרשיות הללו עוסקות בהכנה לעזיבת החניה הארוכה למרגלות הר סיני ולמסע בני ישראל, ועל כן הפועל "נסע" הוא הפועל המתאים ביותר לחרוז אותן.

אם כן, ניכר לעין שהצעת משה לחובב משולבת וארוגה היטב בתוך ההקשר הרחב של שרשרת הפרשיות שבה אנו מצויים, ולו בשל הבאת הפועל "נוסעים" בפתיחת דברי משה לחובב. אך גילוי זה רק מדגיש את חומרת הבעיה שהעלינו: מדוע הצעת משה לחותנו כה מרכזית עד שהיא מופיעה בהקשר הרחב של הכנות בני ישראל לנסיעה במדבר? מה לנו אם חובב מצטרף למסע אם לאו?

ישראל והנכרים

לפני עיקר הדיון, אני מבקש להצביע על סימטריה הנוצרת עקב הצעת משה לחובב, בין ההגעה להר סיני לבין עזיבתו.

לפני הגעת ישראל להר סיני, תיאר הכתוב את מפגשם של ישראל עם שני מודלים של נכרים: בתחילה עמלק התקיף את העם (שמות י"ז), ומייד אחר כך הגיע יתרו, חותן משה, וביטא התפעמות גדולה נוכח הנסים שעשה ה' עם עמו (שמות י"ח)[3].

כעת, עם תיאור עזיבת ישראל את הר סיני, שוב מציגה התורה את שני המודלים הללו: תחילה אנו קוראים על הצעת משה לחותנו להצטרף למסע ישראל, ומיד לאחר מכן, מבעד שיר הארון שנושא משה בשעת פירוק המחנה, אנו שומעים על אויבי העם, שאינם אלא אויבי ה': "קומה ה' ויפֻצו אֹיביך וינֻסו משנאיך מפניך" (י', לה).

כך נוצר מבנה מתהפך בהצגת יחס ישראל לנכרים:

1. עמלק

   2. יתרו

      3. הר סיני

   2א. חובב

1א. אויבי ה'

לצד הברית שכרת ה' עם ישראל, אנו מתוודעים ליחס לאלו שאינם כלולים בה. אם הנכרי הוא 'אויב ה'' ובא להילחם עם עמו - לא תהיה לו תקומה; אולם אם בפיו ובלבו חש אותו נכרי כיתרו - "גדול ה' מכל האלֹהים" (שמות י"ח, יא), הרי שהוא מוזמן בשמחה להצטרף למסע ישראל וליטול בו חלק.

נושא זה דורש עיון רחב יותר, שאין כאן מקומו. להלן, נברר את משמעותה של הפרשייה הנידונה באמצעות עיון בדו-שיח שבין משה לחובב.

בקשת משה מחובב

תחילה מציע משה לחובב להצטרף למסע לארץ כנען:

"ויאמר משה לחֹבב בן רעואל המדיני חֹתן משה - נֹסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אֹתו אתן לכם, לכה אִתנו והֵטבנו לך כי ה' דִבר טוב על ישראל". (י', כט)

כבר בכותרת דבריו של משה, ניכר המתח שעתיד לפרוץ בפרשייה זו. חובב מכונה בשני כינויים רציפים: "המדייני" ו"חותן משה". שני כינויים אלו משקפים שתי זהויות של האיש: מחד הוא "מדייני", כך שסביר שירצה לשוב למדיין, אולם מאידך הוא "חותן משה", כך שבהחלט ייתכן שהוא יבחר להצטרף לחתנו ולבתו במסע במדבר[4].

דברי משה פותחים באזכור הבטחת ה' לעמו ("המקום אשר אמר ה'"), ומסתיימים באותה הבטחה ("כי ה' דבר טוב על ישראל"). למעשה, רוב דבריו של משה הם הזכרת הבטחת ה', ודווקא הבקשה עצמה - "לכה אִתנו והֵטבנו לך" - מנוסחת בקצרה. לא יהיה זה מפתיע אם יטען הטוען שעיקר מגמת הפרשייה היא דווקא הבלטת אמונו הגדול של משה בהצלחת המסע, שהרי אמון זה מודגש כאן.

מסגרת מודגשת זו מבליטה שהצעת משה אינה הצעה משפחתית רגילה, של חתן לחותנו להצטרף אליו למסע. המשמעויות הדתיות של המסע ברורות ומודגשות בדברי משה, ובהקשר זה יש לבחון את דבריו. נשוב לדבר בסוף דברינו.

כאמור, עצם בקשת משה מנוסחת בארבע מילים בלבד: הבקשה - "לכה אִתנו", ושכרה - "והֵטבנו לך". להצעה קצרה זו אופי לירי וחגיגי, בשל שיתוף הצלילים בין הבקשה לבין השכר: בין "לכה" ל"לָךְ" ובין "איתנו" ל"היטבנו". שיתוף צלילִי זה מדגיש את כדאיות הצטרפות חובב למסע ישראל. הגמול הוא בעל צליל דומה להליכה, כך שהוא קשור אליו ואחוז בו. אין ספק שהדגש בדברי משה הוא על התועלת שתצמח לחובב מהצטרפותו למסע. אמנם, קשה לעמוד בוודאות על תוכן ההטבה שהבטיח משה לחובב, וטיבה המדוייק נותר מעומעם.

למעשה, נדמה שאך בקושי ניתן לראות בדברי משה בקשה, במובן הרגיל של המונח. נראה יותר כי זוהי הצעה, ומשה מדגיש כי היא כדאית לחובב חותנו. משה אינו מפציר בו, ובודאי שהוא אינו מזכיר שיש לישראל צורך בדבר.

תשובת חובב

סירובו של חובב מנוסח באופן החלטי ותקיף:

"ויאמר אליו - לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך". (י', ל)

חובב אומר את דבריו בשני משפטים, המסתיימים שניהם בפועל "אלך" (תופעה המכונה 'אפיפורה'). בפסוקית הראשונה הפועל מופיע בצורה שלילית - "לא אלך", ואילו בפסוקית השנייה הוא מופיע בצורה חיובית, ומתאר להיכן חובב כן ילך. ניסוח כזה מעורר תחושה של החלטיות.

עם זאת, ניכר גם חוסר הסימטרייה בין שתי הפסוקיות, המשדר תחושה של נימוסיות מצד חובב: בפסוקית השנייה, לפני הופעת הפועל "אלך" מופיע גם תיאור המקום - להיכן ילך (אל ארצו ואל מולדתו). בניגוד לכך, בהיגד הראשון, השלילי, מביע חובב רק את שלילת הפעולה, אולם לא מופיע בצדה תיאור מקום או תיאור ההולכים האחרים (כדוגמת: 'לא אלך לארץ ישראל', 'לא אלך עמכם'). חסרון זה בולט משתי סיבות: בשל עיצוב הדברים כשני היגדים מקבילים, וכן כי הפועל 'ללכת' הופיע בהצעת משה בצירוף כיוון ההליכה וההולכים האחרים ("נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אֹתו אתן לכם, לכה אִתנו"). כיוון שחובב משתמש באותו הפועל שבו השתמש משה - ניתן היה לצפות שיביא גם את כיוון ההליכה, אך הוא אינו עושה זאת.

דומה שיש לדרוש חסרון זה לזכותו של חובב. האמירה שלה אנו מצפים - 'לא אלך אתכם' - היא אמירה אישית ופוגעת. באי-הזכרת חוסר הרצון ללכת 'עִם העַם', נשמע כאילו חובב מבטל את ההליכה כשלעצמה, ולא את העם שעמו הוצע לו ללכת.

נוסף על הסגנון הנימוסי של דברי חובב, שיפוטו כדמות חיובית נובע גם מההרמז שיש בדבריו לדברי אברהם אבינו. הצירוף "אל ארצי ואל מולדתי אלך", מופיע רק בעוד מקום אחד בלבד - בשילוח אברהם את עבדו למצוא אישה לבנו יצחק. שם אמר אברהם לעבד: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אִשה לבני ליצחק" (בראשית כ"ד, ד)[5]. באסוציאציות של הקורא, שליחת אברהם את העבד למצוא אישה ליצחק קשורה באי-רצונו של אברהם להתערות ביושב הארץ. רצונו של אברהם הוא ודאי רצון מוצדק, וברור שהוא נדרש לשבח. ממילא, דברי חובב - המנוסחים בצורה מקבילה - רומזים שגם את חוסר רצונו להתערות ב'יושבי הארץ' (בעם ישראל) יש לשפוט באופן חיובי.

תשובתו של משה

למרות החלטיותו של חובב, משה אינו משתכנע ושב ומנסה לשכנעו להצטרף למסע ישראל. במבט ראשון נראה שמשה חוזר על דבריו, אולם למעשה ישנם שני שינויים חשובים בין ניסיון השכנוע הראשון לבין ניסיון השכנוע הנוסף:

"ויאמר - אל נא תעזֹב אֹתנו, כי על כן ידעת חנֹתֵנו במדבר והיית לנו לעינים: והיה כי תלך עמנו, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך". (י', לא-לב)

כבר בראשית דברי משה ניכרת האווירה החדשה שבדבריו: "אל נא תעזוב אותנו". כאן כבר אין מדובר בהצעה נייטרלית, אלא בבקשה ברורה. יתר על כן: מוקד הבקשה אינו נעוץ בטובתו של חובב אלא בטובתו של העם. חובב מאופיין כ"עיניהם" של ישראל במדבר, ולפתע מתברר שלעם יש צורך בכך שחובב יצטרף אליו למסע.

בדברים אלו יצא המרצע מן השק, וניתן להבין את החשיבות שמשה רואה בהצטרפות חובב למסע. ככל הנראה, משמעות ה"עיניים" קשורה לידיעותיו של חובב את סודות ההליכה במדבר: מהיכן כדאי ללכת, מתי, כיצד לבנות אוהלים, כיצד למצוא מקורות מים, מה לאכול, וכד'[6]. ההליכה במדבר היא מורכבת ביותר, בודאי לעם שלם שיש בו גם ילדים וילדות ומשופע בצאן ורכוש. הפגעים הטבעיים - כדוגמת החום הקשה, חוסר המים וכד' - מאיימים על העם במסעו, ומצטרפים אליהם הפגעים האנושיים - כדוגמת שודדים האורבים בדרך לכל עייף ויגע, ומבקשים לגזול את חייו ואת ממונו.

האחריות הגדולה המוטלת על כתפיו של משה מביאה אותו לחזור ולבקש מחובב שיצטרף אליהם במסעם. כזכור (מתוך הנחה שחובב הוא יתרו), עם ישראל אימץ את הצעותיו הקודמות של חותן משה, שנגעו לסדרי דין ומשפט. סביר שידיעותיו של חובב עשויות להיות בעלות חשיבות גם במסע הקרוב, במדבר הפתוח והמאיים.

מעבר להצגת בקשת ההצטרפות כצורך של ישראל, ישנו שינוי נוסף בין ניסיון השכנוע השני לבין הניסיון הראשון. משה כבר אינו מבטיח לחובב 'הטבה' ערטילאית, שקשה לעמוד על משמעותה, אלא מציע לו שיתוף מלא בטוב שייטיב ה' עם ישראל: "והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך". נראה כי משה מזמין את חובב ליטול חלק בנחלת הארץ לצד ישראל, שהרי זהו הטוב שעליו דובר בתחילה[7].

רצונו של משה לשכנע את חובב בולט גם באזכור האינטנסיבי של המילה "טוב". כבר בדבריו הראשונים לחובב, משה השתמש פעמיים בשורש זה. כעת הוא מוסיף ומזכיר שורש זה שלוש פעמים ברציפות.

שתיקתו של חובב

כאמור בפתח דברינו, כעת אנו מצפים לשמוע את תגובת חובב לדברי משה. ציפייתנו אינה מתממשת, ובמקום תגובת חובב - אנו קוראים על תחילת המסע: "ויסעו מהר ה' דרך שלֹשת ימים, וארון ברית ה' נֹסע לפניהם דרך שלֹשת ימים לתור להם מנוחה" (י', לג).

כיצד ניתן להבין את שתיקתה של התורה מן העיקר? האם חובב הצטרף בסופו של דבר, או חזר לארצו? בעל כורחנו עלינו להסביר שלא זהו עיקרו של הסיפור. מגמת התורה בהבאת שיחת משה וחובב אינה להזכיר את סוגיית הצטרפות חובב למסע ישראל, אלא להביא את דברי משה אליו. מגמת הסיפור נעוצה בעצם ניסיון שכנוע משה את חובב, ולא בשאלה ההיסטורית האם חובב הצטרף בסופו של דבר[8].

בהקשר זה, נראה שיש להזכיר את עיצוב דמותו של חותן משה כדמות חיובית בדיאלוג. עמדתו של חובב מוצגת כעמדה החיובית, ובמקביל - התורה מותחת ביקורת סמויה על העמדה השנייה, על עמדתו של משה. אין מדובר, כמובן, בביקורת על מעשיו של משה או על דרכי הנהגתו את העם, אלא בביקורת רמוזה בעלת מגמה חינוכית: מבעד דברי משה, ודווקא מתוך ביטולם, ניתן ללמוד על דרכי הנהגת ה' את עמו במדבר.

הזכרנו קודם, כי לאחר דברי משה אנו 'מתאכזבים' לנוכח חוסר תגובת חובב. למעשה, התורה מביאה תגובה עקרונית לדברי משה, אך היא אינה נשמעת מפי חובב. בתיאור מסע ישראל, הצמוד לבקשת משה מחובב, יש לראות תגובה של התורה לבקשת משה, תגובה המבטלת לחלוטין את דבריו. בעוד משה סבר שחובב הוא זה שיהיה לישראל "לעיניים" - הכתוב אומר:

"וארון ברית ה' נֹסע לפניהם דרך שלֹשת ימים לתור להם מנוחה". (י', לג)

הנה מתברר מיהו עיניהם של ישראל במדבר - ארון ברית ה' הנוסע לפני העם. בעוד משה טען באוזני חובב: "ידעת חנותנו במדבר", מתברר לפתע שדווקא ארון ברית ה' הוא הנוסע "לתור להם מנוחה".

בהקשר זה, יש להזכיר את 'שרשרת הפרשיות' שבה אנו אוחזים, כפי שפורטו בתחילה. למחזור פרשיות זה ישנה מסגרת ברורה: בתחילתו מובא שהענן הוא המוביל את ישראל במסעם ("על פי ה' יסעו"), ואף בחתימתו מודגש שהענן מוביל את המחנה: "וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה". מאחר שהמסגרת מדגישה את הנהגת ה' את עמו במדבר ואת היותו מורה דרך להם - הרי שדברי משה לחובב חורגים מהמגמה הכללית של הפרשיות הללו, בדבר הצגת ה' כמלווה הצמוד של ישראל במסעם.

האירוניה שבהצעת משה לחובב עולה על פני השטח דרך ניסוח הבקשה מפי משה עצמו. כפי שכבר הערנו, הבקשה הראשונה מדגישה דווקא את חסד ה' על העם, אפילו יותר מהבקשה עצמה. בכך אנו שומעים למעשה את המגמה המרכזית של הפרשייה: ה' הוא שדיבר טוב על עמו, והוא שינחה אותם בדרכם!

הכרעת חובב אינה מופיעה בכתוב, מפני שבאופן עמוק - היא אינה חשובה. חובב אינו זה שעתיד להנחות את העם במסעם הארוך במדבר, כי אם ה'. על העם להפנים, שלא לעיני חובב הוא זקוק, אלא ל"עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ" (זכריה ד', י). לא אדם יגן על ישראל בהליכתם במדבר, אלא השגחתו הצמודה של ה': "וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה" (י', לד).

 


[1] נתעלם כאן משאלה חשובה הנוגעת לזיהויו של חובב: מה יחסו ליתרו שנזכר בספר שמות כחותנו של משה, ולרעואל שנזכר כאבי ציפורה. באופן כללי, ישנן שתי גישות מרכזיות בראשונים: היו שזיהו את חובב עם יתרו, הסבירו שהיו לו כמה שמות, וכתבו שרעואל הוא סב הבנות (כך למשל רש"י). כנגדם, היו שטענו שמשמעות "חותן" במקרא אינה דווקא אבי האישה, אלא משפחת הכלה באופן כללי. לדעתם, יתרו (הוא חובב) היה למעשה גיסו של משה - אחיה של ציפורה, ואילו רעואל היה אביה של ציפורה (ראב"ע).

[2] ריבוי הופעת השורש מלמד בבהירות כי זהו המוטיב המרכזי של הפרשיות הללו. לפי שיטתו של קאסוטו מילה מנחה צריכה להופיע דווקא שבע פעמים או כפולות של שבע (14, 21, 28 וכו'). קשה לענ"ד לקבל עיקרון זה כעיקרון הכרחי, וישנן דוגמאות רבות שבהן המילה המנחה או המוטיב המנחה נזכר פעמים רבות אך לאו דווקא בכפולות הנזכרות. גם הדיאלוג שבין משה לחובב מדגים טענה זו: אין ספק שהלשון "טוב" היא מילה מנחה בדיאלוג זה, אך היא מופיעה חמש פעמים בלבד. בכל אופן, בפרשיות שלפנינו השורש נס"ע אמנם מופיע 28 פעמים, כדרישת קאסוטו.

[3] כפי שכבר העיר ראב"ע, הזיקה בין שני הסיפורים הללו (מלחמת עמלק והגעת יתרו למחנה ישראל) בולטת גם בהיבט הלשוני והספרותי, וניכר שהתורה מבקשת שנקרא את האחד על רקע השני. ראו על כך למשל בפירושו של מ"ד קאסוטו לספר שמות (ירושלים תשי"ב), עמ' 145-146.

[4] ראו על כך במאמרו של הרב יהודה שביב, "עיון בתאריו של יתרו - סגנון במקרא", בית מקרא לה (תש"ן), בעיקר בעמ' 89. הרב אלחנן סמט עמד על מתח דומה בהגעת יתרו למחנה ישראל המתואר בספר שמות. ראו על כך בספרו: עיונים בפרשות השבוע (ירושלים תשס"ב), כרך א', עמ' 206-216, או בשיעורו לפני ארבע שנים בבית המדרש הוירטואלי.

[5] יושם לב, שאברהם ניצב בתמונה הנידונה כחותן השולח את עבדו למצוא כלה לבנו, ואף חובב ניצב כ"חותן משה" המדבר עם חתן בתו.

[6] "והיית לנו לעינים - לשון עתיד: כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו" (רש"י י', לא בפירושו השני); "כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעיניים בכיבוש הארצות, ותורנו הדרך אשר נעלה בה" (רמב"ן בפירושו במקום).

[7] להבנה זו אף משמעות הלכתית, כפי שמופיע בתוספתא לגבי מצוַת הבאת ביכורים: "בני קיני חותן משה מביאין וקורין, שנאמר 'והיה כי תלך עמנו'" (ביכורים פ"א ה"ב). וראו גם בירושלמי, שלומד דין זה דווקא מבקשתו הראשונה של משה: ""בני קיני חותן משה מביאין וקורין, דכתיב 'לכה אתנו והטבנו לך'" (בכורים פ"א ה"ד, דף סד), וראו ברמב"ן אצלנו בפירושו לפסוק זה.

[8] על מנת שלא להשאיר את הקורא במתח (ולפגום בעונג השבת), נזכיר את דברי הראשונים שהעירו שמתוך אזכורם של הקיני, בני יתרו, בספרי שופטים (א', טז) ושמואל (שמואל א' ט"ו, ו) - נראה כי הוא אמנם התרצה, הגיע עם ישראל לארץ ואף נחל בה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)