פרשת בהעלותך - ויהי בנסוע הארון

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת בהעלתך

"שלושה ספרים בספר אחד" - כך טוענים חז"ל ביחס לספר במדבר! וכאילו אין די בכך, אחד משלושה ספרים אלו מכיל רק שני פסוקים: "ויהי בנסֹעַ הארֹן..." (י', לה-לו). האם ניתן להתייחס לשני פסוקים כאל ספר?! כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לנתח את ספר במדבר.

מבוא

כל הבקי בכתובים יודע כי כמעט שאיננו מוצאים פיסוק בתורה. ברם, בפרשתנו יש פרשייה היוצאת מכלל זה: שני פסוקי "ויהי בנסע הארן...", שהתורה מבליטה אותם במעין סוגריים - נו"ן לפניהם ונו"ן לאחריהם.

בשוני טכני זה כשלעצמו יש כדי ללמד על ייחודם של פסוקים אלה. ברם, גם מבחינה תוכנית יש משמעות רבה למקום כתיבתם בספר במדבר.

כפי שהוסבר בשיעורים הקודמים, ספר במדבר מתאר את מסע בני ישראל לארץ כנען. לתיאור זה שני חלקים עיקריים:

1. פרקים א' עד י': ההכנות למסע.

2. פרקים י"א עד ל"ו: המסע עצמו (ואירועי הדרך).

שני פסוקי "ויהי בנסע הארן...", החותמים את פרק י', מפרידים, אם כן, בין שני חלקי הספר. אין די אפוא להסביר מדוע מופרדים פסוקים אלו משאר הספר; יש להסביר גם מדוע הגדירו אותם חז"ל כספר בפני עצמו. לשם כך יש לבחון מה ראוי היה שיתרחש בספר במדבר ומה התרחש בפועל.

תקוות גדולות

כבר בספר בראשית קבע הקב"ה את תכניתו שבני ישראל יהיו עמו המיוחד בארץ המובטחת. כדי שישיגו מטרה זו גאל אותם הקב"ה ממצרים ונתן להם את התורה. תאורטית, הם היו אמורים להיות מוכנים עתה להיכנס לארץ.

ספר במדבר פותח בתיאור המחנה, שבמרכזו עומד המשכן. לתיאור זה משמעות רבה, שכן שיבת השכינה למחנה משקפת את הכפרה על חטא העגל. תקוותו של הקב"ה היא שבני ישראל מוכנים סוף סוף להמשיך במסעם מהר סיני לארץ המובטחת.

ניתן, אם כן, להבין מדוע נחשבים עשרת פרקיו הראשונים של ספר במדבר (ספר א') לספר אחד. הם דנים בנושא אחד: הכנת בני ישראל, טכנית ורוחנית, למסע. למשל:

· המשכן ממוקם במרכז המחנה (א'-ה').

· הנשיאים משתתפים בחנוכת המשכן (ז').

· בני שבט לוי מתמנים להנהגה הרוחנית (ח').

· העם כולו מתכנס ומקריב את קרבן הפסח (ט').

בדומה לכך, ניתן להתייחס לפרקים י"א-כ"ו (ספר ג') כאל ספר נפרד מכיוון שהם מסבירים מדוע לא נכנסו בני ישראל לארץ מיד. אך מדוע מוגדרים שני הפסוקים האמצעיים (ספר ב') - המהווים מחיצה בלבד - אף הם כספר?

ניתן להציע שספר ב' הוא הרבה יותר מסתם מחיצה, משום ששני פסוקיו מתארים את האופן שבו אמורים היו בני ישראל לנסוע לארץ (השווה שמות כ"ג, כ-כז). למרות קוצרו, מייצג ספר ב' את המסע האידאלי - את מה שאמור היה לקרות.

בהפרדת פסוקים אלה בשתי נו"נים הפוכות מדגישה התורה את הטרגדיה של ספר במדבר. לאחר ספר א' - הכנות בני ישראל למסע - מובאות שתי גרסות של המסע עצמו:

· ספר ב' - המסע האידאלי (שני פסוקים).

· ספר ג' - המסע כפי שהיה במציאות (שאר הספר).

מה הייתה הבעיה?

מה הייתה, אם כן, הבעיה? מה הוביל לחטאי המתאוננים, המתאווים, המרגלים וכו'?

חז"ל רומזים לכך בדבריהם על הפסוק (הכתוב בדיוק לפני "ויהי בנסע הארן...") המתאר את נסיעת בני ישראל מהר סיני: "ויסעו מהר ה'..." (ראה י', לג-לד). רמב"ן מפרש: כתינוק הבורח מבית הספר.

רמב"ן מתאר את התקופה שבה חנו בני ישראל בהר סיני כשנת לימודים. בני ישראל למדו את מצוות ה' בהר סיני, אולם דומה שלא הפנימו את רוחן. העם ציפה לעזיבת הר סיני הרבה יותר משציפה לכניסה לארץ כנען. מבחינה טכנית היו בני ישראל מוכנים למסע - אך לא מבחינה רוחנית.

את מי ניתן להאשים? ברור שבראש ובראשונה את העם עצמו. אך אם נמשיך בקו שמתווה רמב"ן במשל נצטרך גם לשקול את הטלת חלק מהאחריות על המורה - משה. כעת נראה כי ייתכן שספר במדבר רומז גם לאפשרות זו.

האם 'נמאס' למשה?

דומה שבחטאי בני ישראל במדבר, המתוארים מפרק י"א ואילך, מגלה הנהגתו של משה רבנו חוסר-יציבות. לא זו בלבד שהעם מתלוננים כלפיו בפרק י"א - גם אחיו ואחותו מבקרים אותו בפרק י"ב! בפרקים י"ג-י"ד מכריזים המרגלים על מרד לאומי נגדו, ומאוחר יותר (בפרק ט"ז) מוביל קרח מרד נוסף.

מה הייתה הבעיה?

ייתכן שגרעין הבעיה מצוי כבר בסיפור המתאווים (ראה י"א, ד-יד).

ראשית, שימו לב למחאת משה כלפי הקב"ה בתגובה לתלונות בני ישראל על טעם המן:

"ויאמר משה אל ה': למה הרעֹת לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך, לשום את משא כל העם הזה עלי. האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילִדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך... לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני. ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג..." (י"א, יא-טו).

בניגוד למשה רבנו שאנו מכירים מספר שמות, אשר מגן תמיד על בני ישראל החוטאים, מעדיף משה של ספר במדבר למות ולא להנהיגם.

שימו לב למקבילות המדגישות ניגוד זה:

"למה הרעת לעבדך..." (במדבר י"א, יא).

"למה הרעתה לעם הזה..." (שמות ה', כב).

"למה לא מצאתי חן בעיניך..." (במדבר י"א, יא).

"ועתה אם מצאתי חן בעיניך..." (ראה שמות ל"ג, יג, טו!).

"ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג..." (במדבר י"א, טו).

"ועתה אם תשא את חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, לב).

שימו לב לאירוניה: לאחר חטא העגל מוכן משה למות כדי להציל את העם, בעוד שבספר במדבר הוא מעדיף למות מאשר להנהיג את העם! בספר שמות התאמץ משה להגן על בני ישראל, ואילו עתה - נראה שנואש [רש"י לבמדבר י"א, כח מביא את הסברו של הספרי כי אלדד ומדד נתנבאו שמשה ימות ויהושע יכניס את ישראל לארץ. ייתכן שמדרש זה רומז שכישלון הנהגתו של משה התחיל כבר בסיפור המתאווים, ולא בחטא מי מריבה].

הקבלות אלו, הרומזות על חוסר-היציבות בהנהגת משה רבנו, צריכות להפריע לכל המעיין בכתובים. הייתכן שמשה הגיב בצורה שאינה ראויה? הייתכן שהנביא הגדול בכל הזמנים, שקיבל את התורה ולימדהּ לבני ישראל, התייאש? האם משה רבנו - אשר הוציא את בני ישראל מארץ מצרים והובילם בנאמנות להר סיני - לא יכול להובילם במסעם מהר סיני לארץ כנען? אם נשיב בחיוב - נמצאנו מנאצים; מאידך, תשובה שלילית תהיה היתממות.

קדוש מכדי להנהיג

אפשר שהניגוד בין תגובת משה בחטא העגל לבין תגובתו בסיפור המתאווים נובע מהמניע העומד מאחורי כל אחד מהחטאים.

חטא העגל, למרות חומרתו, נבע מרצונם המוטעה של בני ישראל למלא את הריק הרוחני שיצר העדרו של משה רבנו (ראה שיעורנו לפרשת כי-תשא). חטא המתאווים, לעומת זאת, היה גשמי לחלוטין - תאווה בלתי-מרוסנת לאוכל.

משה רבנו היה נכון לקבל עליו את האתגר החינוכי שהציב בפניו חטא העגל: להחזיר את הרצון הרוחני, שתועל לאפיקים שליליים, אל דרך הישר. אולם אל מול חטא המתאווים הוא מתייאש. משה איננו מסוגל להבין כיצד יכולה אומה שישבה שנה תמימה בהר סיני לשקוע כל כולה בתאווה גשמית כל כך. למשה חסרים הכלים החינוכיים לטפל בהתנהגות כזו.

תגובתו המידית של הקב"ה לטענת משה משקפת את הבעייתיות בהנהגתו של משה. הקב"ה רואה לנכון לאצול מרוחו של משה על שבעים הזקנים (י"א, טז-יז). מעתה צריך משה להתחלק בתפקידיו ההנהגתיים עם שבעים זקנים, המסוגלים לטפל בבעיות מסוג זה בצורה ריאלית יותר.

ניתן להעמיק עוד יותר בפירוש הדברים. בספר במדבר נחשב משה רבנו 'קדוש' מכדי להנהיג את העם. לאחר כשישה חודשים על הר סיני, גבוהה מדרגתו הרוחנית בהרבה מזו של העם. הבעיה אינה שמשה איננו מסוגל להנהיג אלא שהעם נמצא בדרגה נמוכה מכדי להפיק תועלת מהנהגה זו.

לעיון נוסף

· קשר בין פרשת המסווה בשמות ל"ד, ל-לה לבין שיעור זה.

· בהנחה שיש הקבלה בין הר סיני ובין גן עדן - מה משמעותו המיוחדת של חטא המתאווים?