פרשת בהעלותך: ושבועות "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם"

  • הרב נחמיה רענן

בפרשת בהעלותך מופיע הציווי על פסח שני, והרקע לציווי זה היה פניית האנשים הטמאים אל משה ואהרן:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:

(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ...

(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:

(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם...

(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לה':

(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ...

 (במדבר, ט').

הזוהר הקדוש שואל על פרשיית פסח שני שאלה מתבקשת:

אי רזא דפסח, רזא דמהימנותא דישראל עאלין בה שלטא בניסן, וכדין איהו זמנא לחדוה, איך יכלין אלין דלא יכילו או דאסתאבו, למעבד בירחא תניינא, דהא אעבר זמנא?

[תרגום: אם סוד הפסח, שהוא סוד האמונה שישראל זוכים לו בחודש ניסן, ולכן זהו הזמן לשמחה, כיצד יכולים אלו שלא יכלו או שנטמאו לעשותו בחודש השני, הרי עבר זמנו?]

(זוהר, רעיא מהימנא, כרך ג (במדבר), פרשת בהעלותך, דף קנב:).

מהותו של חג הפסח הוא זכרון יצאת מצרים, ולכן חוגגים אותו בתאריך היציאה ממצרים; כיצד, אפוא, ניתן להשלים את קרבן פסח בתאריך אחר, בחודש אייר?

ר' צדוק הכהן מלובלין מציע תירוץ לקושיית הזוהר, וכהקדמה לתירוצו הוא מפרש את המשמעות של הקדמת "נעשה" ל"נשמע"[1] לפני מתן תורה:

אך הענין דידוע כי יש ששים ריבוא אותיות לתורה וכנגדם ששים ריבוא נפשות ישראל, וכל נפש מישראל יש לו חלק באותיות התורה. והנה בעת עומדם על הר סיני והיו כולם "כאיש אחד בלב אחד",[2] כולו לה', חפיצים ומשתוקקים מאד בשמחה רבה לקבל עליהם עול מלכותו והקדימו נעשה לנשמע... ובכח הדברים האלו ובהתשוקה רבה הזו המשיכו את התורה מן השמים לארץ על ידי משה רבינו עליו השלום.

(פרי צדיק, ויקרא, פסח שני, אות ב').

לעם ישראל יש חלק בתורה, ותשוקתם של בני ישראל לקבל את התורה אפשרה את ירידתה לעולם על ידי משה רבנו. להבנת ר' צדוק, הקדמת "נעשה" ל"נשמע" איננה רק תנאי למתן תורה, אלא היא זו שגרמה בפועל למתן תורה. ר' צדוק ממשיך להסביר שתהליך דומה התרחש בזכותם של האנשים הטמאים:  

והנה, האנשים שהיו טמאים לנפש אדם היו אנשים צדיקים, כמו שאמרו בגמרא (סוכה כה.) - או שהיו מישאל ואלצפן, או שהיו נושאי ארונו של יוסף. והיו פטורין מן הדין מפסח ראשון מטעם עוסק במצוה, ומה לחצם לקרב לפני משה רבינו עליו השלום בצוחה רבה "למה נגרע"[3] וגו', ומה היה הגרעון מצדם? אך צעקתם היה כי המה היו משתוקקים מאד לקיים מצות הקרבת הפסח בזמנו, בתוך כלל ישראל, ועל זה הצר להם מחד שלא זכו לגשת לקודש בתוך כלל ישראל במועדו. ועל זה השיב להם משה רבינו עליו השלום "עמדו ואשמעה",[4] וכמו שאמרו (ברכות כו:) "אין עמידה אלא לשון תפילה", היינו התפללו לה' יתברך מעומק לבבכם על זה. ועל ידי הצעקה והתשוקה שלכם תמשיכו דבר ה' אלי, כמו שהמשיכו ישראל את התורה כולה בגודל תשוקתם, ועל ידי זה "אשמע מה יצוה ה' לכם".[5] וכן היה, כי פעלו בתפילתם התחדשות הדין מהקרבת פסח שני, המרמז כי יש תקוה לכל נפש מישראל, אפילו לטמא ושהיה בדרך רחוקה במזיד,[6] שהתרחק עצמו מלגשת אל הקודש. ואפילו הכי[7] עושה פסח שני, וכמו שאמרו (שבת פט:) "אם יהיו חטאיכם כשנים"[8] הללו, שסדורות ובאות מששת ימי בראשית, "כשלג ילבינו", להיות זדונות כזכויות[9]...

להבנת ר' צדוק, הרעיון של תשלומים לקרבן פסח במועד אחר הוא אכן חריג; ולמרות זאת, מכוח רצונם החזק של הצדיקים שהשתוקקו להקריב את קרבן הפסח, ה' ציווה על פסח שני. לאור רעיון זה ר' צדוק מפרש את הפסוק "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" כך שמשה אמר לטמאים להתפלל לה', ומכח תפילתם ה' ידבר אל משה ויציע את הפתרון לבעייתם.

חג השבועות הוא יום ההילולא של הבעל שם טוב הקדוש. נספר סיפור על הבעל שם טוב שממחיש את הרעיון בו עסקנו:

הבעל-שם-טוב היה נוהג להאריך הרבה בתפלת שמונה-עשרה, והאנשים שהתפללו בבית מדרשו, קשה היה להם להמתין עד אשר יגמר הבעל-שם-טוב את תפלתו, על-כן היו הולכים לביתם וטועמים משהו, להשיב את נפשם. כשהיו חוזרים אחר-כך לבית-המדרש, היו מוצאים שהבעל-שם-טוב עודנו עומד בתפלתו. אולם החסידים הגדולים, החבריא קדישא שלו, לא היו הולכים לביתם והיו ממתינים כמה שעות בבית המדרש עד גמר תפלת הבעל-שם-טוב.

וקרה פעם אשר גם להחבריא קדישא נחלש הלב מאוד ובעל כורחם הלכו אף הם לביתם לטעום דבר מה. לפי חשבונם ידעו היטב, שבחזרתם לבית-המדרש ימצאו עדין את הבעל-שם-טוב עומד בתפלה. לפיכך נשתוממו מאד לראות בבואם לבית-המדרש שהבעל-שם-טוב כבר גמר את תפלת שמונה-עשרה. הגדולים מהחבריא היו נוהגים בכל פעם כשראו דבר פלא מהבעל-שם-טוב לשאול אותו על כך. אף הפעם שאלו אותו מה קרה היום שקיצר בתפלתו, והוא ענה להם:

אמשל לכם משל. אנשים רבים עמדו אצל אילן גדול, ואחד מהם, שהיו לו עיניים מרחיקות ראות, ראה שבגובה האילן עומדת ציפור נאה ומהדרת בתכלית היופי, ושאר האנשים לא ראו את המראה. ותשוקה עזה נתעוררה באותו איש להגיע אל הציפור ולקחת אותה. אבל מחמת גובה האילן לא יכול להגיע לשם וגם סולם לא היה בנמצא שם. מה עשה? לקח את האנשים שעמדו שם, העמיד אותם זה על גבי זה והוא עמד על גבי כולם, עד שהגיע אל הציפור ולקח אותה. והאנשים, אף-על-פי שהם סייעו לקחת את הציפור, לא ידעו כלום מעניין הציפור, אלא שבלא אותם האנשים, שלא ידעו כלום, לא היה יכול האיש הרואה להגיע לשם. והבה נתבונן: כשעמד אותו איש בגובה על האנשים ההם, אילו היה זז האיש התחתון ממקומו והולך משם, הרי שכולם היו נופלים לארץ, והאיש הרואה לא זו בלבד שלא היה משיג את מבקשו, הינו הציפור, אלא אף זו שהיה נופל לארץ ושובר את מפרקתו. ואף אני כך. כשאני עומד בשמונה-עשרה נגלות לפני כל התעלומות, וכל חפצי לעלות להיכל המשיח, הנקרא בזוהר הקדוש "היכל קן צפור", כידוע ליודעי ח"ן, אבל הוא בגובה רב מאד, ואיני יכול לעלות לשם אלא כשאני מציג אתכם אחד על גבי חברו, ונמצא הכול נעשה על-ידיכם, כשאתם עומדים בבית מדרשי, אף כי אינכם יודעים כלום מזה. אבל היום כשאתם הלכתם מבית-המדרש, אף אני נפלתי משם ולא היה לי מה לעשות עוד בשמונה-עשרה - וגמרתי תפילתי.

ורב אחד מגדולי החסידים, אמר:

זהו שאמר הכתוב: "ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם"[10]. כלומר: עמדו אתם כאן אצלי, ואז בזכותכם ובכוחכם אוכל לשמע את אשר יצווה השם.

(סיפורי חסידים על התורה, הרב ש"י זווין, ירושלים, תשס"ב, חלק ב, עמודים 107 - 106).



[1]   שמות, כ"ד, ז: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".

[2]   רש"י, שמות, י"ט, ב', על פי המכילתא במקום.

[3]   במדבר, ט', ז.

[4]   שם, ח.

[5]   שם.

[6]   עיינו רמב"ם, הלכות קרבן פסח, ה', א - ד.

[7]   ואפילו כך.

[8]   ישעיהו, א', יח: "לכו נא וניווכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו".

[9]   הציטוט המדוייק של הגמרא שם הוא "אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו, כשלג ילבינו".

[10]            במדבר, ט', ח.