פרשת בהעלותך - קרבן פסח, השגחה פרטית ומאבק בעבודה זרה, על מעלת היחידים והשראת שכינה לפני חטא העגל

  • הרב שלמה ברין

פרשת בהעלותך

הקרבת הפסח בשנה השנייה - קרבן הפסח, השגחה פרטית ומאבק בעבודה זרה

חז"ל אומרים שבכל ארבעים שנות המדבר לא הקריבו קרבן פסח, למעט השנה השנייה שבה, באופן יוצא דופן, הקריבו ישראל קרבן פסח על פי הדבור.[1] לפי שיטת תנא דבי ר' ישמעאל, בתקופת המדבר לא התחייבו באופן עקרוני בקרבן, שהרי הפסוק תולה את מצוות הקרבן בביאה לארץ, ירושה וישיבה בה.[2] בהמש"ח[3] מסביר את טעם הדיבור המיוחד שהורה על הקרבת קרבן הפסח בשנה השנית.

המש"ח מונה מספר פרשות שבהן קרבן פסח ממלא תפקיד במאבק נגד עבודה זרה, ובהתגברות עליה: 'מצאנו בכמה מקומות, שהובדלו מעבודה זרה לעבודת השם יתברך לשמו המיוחד, היה על ידי פסח.' חזקיהו המלך נוקט במספר פעולות להרחיק את העם מעבודה זרה.[4] בסופן הוא שולח אגרות בכל ישראל ויהודה לבוא לבית ה' בירושלים לעשות פסח לה'.[5] יאשיהו שטיהר את יהודה וירושלים מן האשרה והבעל והסיר את הבמות מערי שומרון, מצווה בשנה השמונה עשרה למלכותו, לעשות פסח. על פסח זה, "פסח יאשיהו", מעיד הכתוב: "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל, וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה."[6] גם 'עצם תוקפו של עשיית הפסח במצרים' היה מכוון כנגד עבודה זרה.[7] לדעת בהמש"ח, הציווי המיוחד על עשיית הפסח בשנה השנייה, כלול אף הוא בקטגוריה זו של קרבנות פסח כנגד עבודה זרה, משום שמדובר בשנה הראשונה לאחר חטא העגל: 'ולכן, אחרי שעשו ישראל העגל, ציווה השי"ת בשנה השנית לעשות הפסח, להרחיקם ולהבדילם ולטהרם מגילולי עבודה זרה והבליהם.' זאת גם הסיבה שהיה דיבור מיוחד לעשות את הפסח מיד בבואם לארץ בשנת הארבעים, אף שטרם מלאו שנות הכיבוש והחלוקה: 'וכן בשנת הארבעים, שטעו לבעל פעור [עצת בלעם הרשע להצמידם לבעל פעור שהוא עבודה זרה, ולהזנותם לבנות מואב] ... אז ציווה השי"ת לעשות פסח בגלגל.' זאת גם הסיבה שבגללה עלה בדעתם של חז"ל שכל גר שמתגייר, בכל זמן בשנה, יקריב קרבן פסח 'שהוא לטהר מעבודה זרה.'[8] אולם בכן לא די. לאחר שהראה את הקשר שבין עשיית הפסח להתרחקות והתגברות על עבודה זרה, ניגש בהמש"ח להסביר את טיבו של קשר זה. מה יש בו בקרבן פסח, יותר מכל קרבנות וציוויים אחרים, שמסייע להתמודד ולנצח עבודה זרה?

בהמש"ח מצביע על מספר מאפיינים של קרבן פסח העושים אותו לחשוב כל כך[9]. ראשית: 'הפסח מורה על ההשגחה הפרטית,[10] אשר מצוינים בה [יש להם בזה סימן היכר] ישראל מכל העמים. אשר הבדיל בין עמו בני ישראל למצרים,[11] המבדיל בין בכור לאינו בכור.' לאמונת ההשגחה הפרטית, יש השלכות הנוגעות להרחקה מעבודה זרה ולטהרת האמונה בייחוד ה' ואמיתת הימצאו: 'ומורה על היותו בעצמו יתברך, הפועל בלי שום אמצעי ומסובב, ושלא [כאלה] האומרים אשר מסר השגחתו [בגלל] רום מעלתו, לכוחות הגלגלים, גרמי השמים אשר הם מנהיגים את הטבע. אשר על זה נוסדו כל דרכי העבודה זרה כמו שכתב רבנו בהלכות עבודה זרה.'[12] כלומר, הפיתוי השכלי לעבודה זרה נובע מהקושי הפילוסופי לייחס לה' השגחה פרטית. אשר על כן, מייחסים הטועים את ההשגחה למשרתים , גרמי השמים וכד'.

מכאן עובר הרמב"ם למאפיינים נוספים בקרבן פסח שיש בהם כדי להסביר את חשיבותו הרבה. עצם עבודת הקרבנות יש בה מסר דתי ומוסרי: 'לא חפץ ה' בהשחתת נפש המדבר [האדם].בהקריבם אליו. חלילה לא-ל מוזרות כאלה! ...שעובדי המולך אומרים כי השי"ת חפץ בקרבנות האדם, וזהו התכלית לאדם כי יישרף על מוקד האליל, או את בנו אשר אהב. לכן אמר כי השי"ת, כמו מלך אשר חפץ בקיום עמו, כן השי"ת חפץ בקיום הנמצאים המפרסמים מציאותו ומכירים שמו.' מעבר לקיום הנמצאים כשלעצמו, שעל זה, כאמור, מורים הקרבנות כולם, מראה קרבן פסח משהו על אופי הקיום האנושי: 'ומורה אשר השי"ת רוצה בקיום הנמצאים ובהיותם על צד היושר והחסד והחברה האנושית.' היושר והחסד הם ערכי היסוד של חברה אנושית. ומן הטעם הזה הפסח נאכל לחבורות ואין שוחטים על היחיד.[13] השותפות הפעילה של כל אחד ואחד, ועשיית קרבן הפסח כמנויים בחבורה שלא כקרבן יחיד, אומרות משהו על ערכי הנתינה והשיתוף ההדדיים. זאת ועוד, לדין החבורה בעשיית הפסח, מצטרפת הלכה נוספת, ייחודית אף היא. כל קרבנות השלמים הנאכלים לבעלים, מחייבים את המקריב לתת חזה ושוק מבשר הקרבן לכוהנים, כמתנות כהונה. לא כן קרבן פסח. מעמדם העליון של הכוהנים, שבדרך כלל בא לידי ביטוי בחיוב מתנות הכהונה, לא בא לידי ביטוי כלל בקרבן הפסח: 'אף משריש בלבב ישראל כי כולם שווים, ועם קדוש לה' א-להיו, וכל אדם ראוי לבוא לההשגחה הא-להית, לכן אין חזה ושוק בפסח.'

אמונת ההשגחה הפרטית, מביאה לביטול המעמדות והשעבודים שבין אדם לאדם: 'ומורה על רצון השי"ת כי יבטל השעבוד מאדם לאדם. "ועבדי הם", ולא עבדים לעבדים, וכולם בני חורין. וכאשר רצונו [של הקב"ה] שהאדם לא יעבוד [ל]זולתו, כן ברא אשר האדם לא יעמוד תחת נמצא אחר. יהיה גלגל, או רוחני, או כוח טבעי. רק [אלא] כולם כאחד המה מושפעים ומושגחים בפרטיות מהשי"ת, וכולם כאחד רחוקים ממנו בתכלית ובהשוויה. כי המלאך הרוחני אינו קרוב לבורא יתברך [יותר] משלשול קטן שבים. כי כולם הם אפשרי המציאות, וחיותם תלוי בהשי"ת המחויב המציאות האמיתי. כל זה מורה עשיית הפסח!'

אמונת ההשגחה בסבת כל הסיבות אדון כל כוחות הטבע ומפעילם, מקבלת משנה תוקף בתקופת האביב. התורה מצווה להקפיד: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' א-לוהיך."[14] בהמש"ח מגלה את סוד האביב ומשמעותו לקורבן פסח,[15] על פי דרכו התופסת את קורבן הפסח ועשייתו כמעצבים את אמונת ישראל. באביב שבו הטבע מתחדש וכוחות רדומים מתעוררים, טמונה סכנת הפיתוי לייחס אל איתני הטבע כוח לא להם. הקרבת קרבן הפסח עם בוא האביב נועדה להתמודד עם אתגרי הטבע והחולשות האנושיות: 'דאז האביב, וכוחות הטבעיים וגרמי שמים, מוציאים פעולתם באופן היותר חזק. אחרי אשר היה הטבע ישן כל ימות החורף... חזר תקופתה באביב. והשמש, הפועל בטבע היותר גדול,[16] אז [באביב] הוא בעצם זוהרו. לכן ציווה השי"ת לחוג הפסח, לייחד כל כוחות הטבע לשם המיוחד יתברך, ולהזכיר על כל מפעלות מצרים אשר השי"ת הרס כל סדרי הטבע. ולעורר כי הם אינם פועלים ברצון כלום רק [אלא] כגרזן ביד החוצב וכשבט ביד מניפו. ולזה בניסן, דרוב אביב, מורה הפסח שלא לטעות אחרי המוחש[17], [ו]לכבד את גרמי השמים הפועלים הטבעיים.' ההקפדה על חודש האביב נועדה להדגיש את ביטול חשיבותם של כל הישים כולם מפני גדולת הבורא מחד, ואת הקשר הדו סטרי שבין הבורא המשגיח על האדם ובין האדם העובד לבורא לבדו, מאידך. עקרון זה רמוז בתוך דברי התורה: 'על זה אמרה התורה: "פסח לה'."[18]

בין שנה ראשונה לשנייה, בין יחיד לציבור - על מעלת היחידים והשראת שכינה לפני חטא העגל

התורה מתארת את מצוקת הטמאים לנפש שבאים לפני משה ואהרן ומבקשים לעשות את הפסח: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו... אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל."[19] משה, מופתע ונבוך, משיב להם: "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם." בהמש"ח שואל[20] מדוע המצב הכל כך טבעי של טמאי מת לא נלקח בחשבון בזמן הציווי על הקרבן בהר סיני, עוד בטרם באו אל משה האנשים. מדוע נתחדשה הלכה זו של פסח שני רק עכשיו כתגובה לטענה "למה נגרע"? תשובתו של המש"ח לשאלה זו היא מרחיקת לכת.

לדעת בהמש"ח, בעת נתינת התורה בסיני בשנה הראשונה לצאתם ממצרים, לא היה מקום לטענת "למה נגרע" ולא צריך היה לפסח שני כלל. אלא שהחטא הכבד, חטא העגל גרם. אלמלא חטאו ישראל בעגל היה לכל יחיד ויחיד מישראל דין ציבור. כשם שאין כרת בציבור כך לא היה עונש כרת ביחיד מישראל. גם לא היו נצרכים למקדש ומשכן: 'לא היו צריכים למקום מוגבל מוקדש לשמו, אשר בו יתאחדו ויתפללו כל הכנסיה הישראלית.' כל אחד מישראל במעלתו היה מתקיים בו פשוטו של כתוב: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך."[21] 'והיו ראויים כל יחיד ויחיד מישראל להשראת שכינה בפרהסיה, כמו ששרתה במשכן ובמקדש בימי שלמה. והיה כל יחיד מישראל חשוב כציבור.' מכאן המסקנה, מפתיעה וברורה. כשם שטומאת ציבור לא דוחה את קרבן הציבור, אף יחיד שנטמא, שיש לו דין ציבור, לא יידחה מלהקריב את קרבנו. 'לכן, קודם העגל, לא היה דין כרת על יחיד ודין דחיית היחיד לפסח שני, דהוי כמו ציבור והיו עושים בטומאה כמו בטהרה.'

כל זה היה לפני חטא העגל. אולם: 'אחרי אשר חטאו בעגל היו תמיד בסכנה... חזרו לסורם, ולכן היו צריכים למשכן ומקדש אשר אליו פונים כל לבבות בני ישראל... וחזרו לזוהמתם, ונתחדש אצלם דין יחיד [בשונה מדין ציבור].' בעקבות החטא, ירדו יחידי ישראל ממעלתם ששוב אינה כמעלת הציבור ששכינה בו. כיחידים טמאי מת לא יכלו להקריב אחרי החטא, ובאו למשה בטענת "למה נגרע".

 

[1]ראה קידושין לז ע"ב, ובתד"ה הואיל שם. וראה רש"י שמות יב כה ד"ה והיה כי תבואו אל הארץ: "תלה הכתוב עבודה זו [קרבן הפסח], בביאתם לארץ. ולא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד, שעשו בשנה השנית ועל פי הדיבור." התוספות שם קושר את מניעת ההקרבה לעובדת היותם ערלים שהרי לא מלו כי לא הייתה להם רוח צפונית, ע"ש.

[2] שם, קידושין לז ע"ב.

[3] מש"ח במדבר ט ז

[4] דברי הימים ב כט

[5]שם, ל

[6] מלכים ב כג כב וראה שם בכל הפרק וכן בדברי הימים ב לה בכל הפרק. המש"ח מעיר לפסוק יח שם. וראה במש"ח שמסביר מדוע "לא נעשה מימי השופטים", אע"פ שכבר נעשה בימי חזקיה, ע"ש.

[7] במכילתא שמות יב כא "משכו וקחו לכם". מה עוד, שכידוע השה היה אלוהי מצרים.

[8] ספרי במדבר לפרק ט פסוק יד: "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה', יכול מיד? תלמוד לומר כחוקת הפסח וכמשפטו כן יעשה." המש"ח מבין את ההו"א בספרי, על רקע הרחקת הגר מעבודה זרה. ראה עוד בספר פרקי מועדות לרב מרדכי ברויאר ז"ל, כרך ראשון עמ' 106, שמסביר את ההווה אמינא שבספרי בדרך אחרת.

[9] הקרבת הפסח וברית מילה הן שתי מצוות עשה יחידות שמניעת עשייתן היא בכרת.

[10] הביטוי "השגחה פרטית", פשוטו כמשמעו, מתייחס ליחידים. אם כי, מתוך הקשר הדברים ניתן אולי להבין כי הכוונה היא לכלל.

[11] תפיסת השגחת ה' על עמו, בשונה מההשגחה על אומות העולם, מזכירה את שיטת הרמב"ן בנוגע לבלעדיות מעלת ההשגחה בארץ הקודש כביטוי להבדלת ישראל מן העמים. ראה רמב"ן עה"ת ויקרא יח כה

[12] רמב"ם הלכות עבודה זרה א א-ג

[13] שיטת רבי יהודה במשנה פסחים ח ז ורבי יוסי חולק, עיין שם.

[14] דברים טז א. המש"ח מפנה לגמרא ראש השנה כא ע"א "שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן."

[15] ראה ברש"י דברים טז א שתולה את שימור תקופת האביב במנחת העומר הבאה מקציר שעורים, שלא כדברי המש"ח.

[16] רוצה לומר, החשוב והחזק שבכוחות הטבע.

[17] הטעות בעקבות המוחש מעסיקה רבות את בהמש"ח. ראה למשל במש"ח שמות יב כא.

[18] שמות יב , דברים טז א-ב. בהמש"ח כותב עוד, כי יש סיבות נוספות ונעלמות למהות הקשר שבין קרבן הפסח למאבק בעבודה זרה: 'ועוד כוונות עמוקות הנעלמים ממנו, אשר הפסח הוא מטהר מעבודה זרה וכיוצא בזה.'

[19] במדבר ט ו- ז

[20] מש"ח במדבר ט י

[21] שמות כ כא המש"ח סומך את דבריו המפתיעים כאן, על שיטת "הספורנו והמדרשות". ראה הערת הר"י קופרמן במהדורה החדשה, הע' 1- 3.