בהר | 'כי גרים ותושבים אתם עמדי'

שנת היובל, היא שנת החמשים, מיוחדת בשלש מצוות:

* העברת שופר תרועה ביום הכיפורים של שנת החמשים.

* שחרור העבדים.

* שמיטת הקרקעות והשבתן לבעליהן.

בפשטות, נדמה כי מצות אלו הינן חלק מהצורך להפנים כי ד' יתברך הוא אדון כל הארץ.

כהנמקה למצות שחרור העבדים נאמר:

"כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כ"ה,מב).

וכהנמקה למצות שמיטת הקרקעות נאמר כך:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". (ויקרא כה,כג-כד)

ההכרה כי כל בני האדם הם עבדי ד' וכל הקרקעות והקנינים אשר תחת השמים, אף הם שייכים לו, יוצרת תודעה של קבלת עול מלכות שמים. וכך כותב ר' יהודה אריה לייב מגור, בעל ה'שפת אמת':

"כי תבואו אה"א אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. כי הש"י נתן לנו ארץ ישראל להודיע כי לה' הארץ. כדאיתא בתנחומא הש"י הקנה העולם לאברהם וחזר והקנה לו. וזה מצות השמיטה שניתן לבנ"י הארץ מחדש. ובכל שמיטה נתחדש המתנה כענין שכ' בפ' תולדות ויתן לך האלהים יתן ויחזור ויתן ע"ש. וז"ש אשר אני נותן לשון הוה. ובנ"י הם מוכנים לקבל זו המתנה. וז"ש כי גרים ותושבים אתם עמדי. הוא שבחן של בנ"י שיודעין שהם גרים ומבררין כי לה' הארץ ודבקים תמיד בכח הנתינה. ובזה יתכן לפרש מה דכתיב וכרות עמו הברית לתת כו' לתת. תרתי ל"ל רק שיהיה להם תמיד בחי' הנתינה. יתן ויחזור ויתן. שבכל שמיטה ושבתה הארץ לה'. וכעין שכ' באוה"ח על כל שבת שניתן חיות חדש להבריאה ע"ש פ' ויכלו. וכשם שנאמר בשבת בראשית כן בשמיטה" (שפת אמת, בהר תרמ"ח).

השפת אמת, משבח את ישראל על היותם דבקים תמיד 'בכח הנתינה', דבקות זו היא התודעה המתמדת של הכרה ברורה כי הארץ ניתנה לנו מאת ד' במתנה.

הדרך שבה אפשר לשמר תודעה זו, ללא שתשחק ברבות הזמן, היא על ידי חזרה על עצם נתינת המתנה בכל פעם מחדש, ודבר זה נעשה מכח השמיטה.

השמיטה, ובודאי היובל, משמעותם בראש ובראשונה ויתור. לוקחי הארץ מוותרים על קרקעותיהם, האדונים מוותרים על עבדיהם, ובעל הקרקע מוותר על היבול הפוטנציאלי של השנה השביעית.

הוויתור, מאפשר לחוש מחדש את כוחה של המתנה. הארץ איננה נמכרת לצמיתות, ובכל פעם מחדש ד' יתברך מקנה לנו אותה, ועל ידי כך משתמרת חווית הנתינה והכרת התודה ותחושת העראיות הנגזרת מזה.

למה מכוונת אותנו התורה באומרה כי 'גרים ותושבים' אנו? מהי תודעת הגר והתושב? ומה פשר הביטוי 'אתם עמדי'?

אדמור"י החסידות ביקשו להתבונן בדברים אלו ולהרחיבם הרבה מעבר למשמעותם הפשוטה וננסה להפליג ולעוף ביחד עמהם.

כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם

הפסוק עצמו: 'והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי', מעורר מספר שאלות ותמיהות, ומתוך תמיהות אלו בפשט מבקש ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעל ה'בני יששכר' וה'אגרא דכלה', להעמיק גם בדרש:

"והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי (ויקרא כ"ה, כג). יש להתבונן במקרא קודש הלזה, הגם דבא לתת לאו על חזרת שדות ביובל, עם כל זה למה לן טעם למצוה כי לי הארץ, וגם טעם אחר טעם כי גרים ותושבים וכו'. (והנה לפי פשוטו י"ל דמצות צריכות כוונה לצאת ידי חובת המצוה, ומצוה שיש בה (טעם) מפורש, צריך לכוין גם הטעם. והנה בכאן ב' טעמים צריך לכוין שניהם, והוא גזירת מלך לכוין טעמים במצוה הלזו. אך אף על פי כן יש להתבונן אומרו ב' פעמים כ"י, היה די לשיאמר כי לי הארץ וגרים ותושבים אתם וכו'). גם 'ותושבים' אין לו ביאור, כי לפי הטעם לא יצדק רק 'גרים'. גם אומרו 'עמדי' לא יצדק, דהוה ליה למימר אתם 'לי'. והנראה הגם דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, בא גם כן לרמז הבטחה שגם בגלות תדעו שהארץ לא תמכר לצמיתות, הגם שיד הגויים שולטין בה בעוונותינו הרבים, תדעו שהארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי הדבר נוגע אלי שמשכני רק בתוכה, כי גרים ותושבים אתם עמדי, הן שאתם גרים הן שאתם תושבים הוא עמדי, בעת שאתם תושבים בארץ הקדושה גם כן אני תושב בתוכה, ובעת שאתם גרים בארץ נכריה כביכול שכינתו גם כן בגלות עמכם, ואם כן שכן הוא בודאי הארץ לא תמכר לצמיתות, כי צורך גבוה הוא, ועל פי זה יובן לנו ברייתא בתורת כהנים פ"ד מ"ה והארץ לא תמכר לצמיתות לחולטנית, כי גרים ותושבים אתם עמדי, דיו לעבד להיות כרבו, כשתהיה שלי הרי היא שלכם, עכ"ל. נלאו המפרשים למצוא פירוש הברייתא. ונראה לי כפשוטו שהיא הבטחה לישראל בגלות, לא יאמרו ח"ו אבדה תקותינו כי עברו עידן ועדנים והארץ הנשמה הלזו ביד עוברי רצונו. וזהו שאמר בהבטחה תדעו עמי בני ישראל והארץ לא תמכר לצמיתות היינו לחלוטין, כי לי כל הארץ ואיך אעזבה ביד עוברי רצוני, ומה שאתם דואגים על אריכות הזמן, אל תשימו לבכם כי גרים ותושבים אתם עמדי כביכול, דיו לעבד להיות כרבו כשתהיה שלי הרי היא שלכם, רצונו לומר כביכול בזמן שאני תושב בה, אתם גם כן תושבים וכביכול בזמן שאני גר, גם אתם גרים, על כן קבלו נא מאהבה ותצפו לישועה, כי דיו לעבד להיות כרבו, נ"ל" (אגרא דכלה רמ' ע"א).

ר' צבי אלימלך, תמה לגבי מתן הטעם הכפול לאיסור מכירת הארץ לצמיתות 'כי לי כל הארץ' ו'כי גרים ותושבים אתם עמדי' וכן תמיהות נוספות על הלשון עצמה:

א. לכאורה גרים ותושבים הינם שני מעמדים שונים, וכיצד נאמרו בחדא מחתא?

ב. מה פשר הלשון 'אתם עמדי', לכאורה צריך היה להאמר 'אתם לי'?

אמנם הוא עומד על כך שאת רוב הקושיות ניתן לפתור ברמת הפשט ו'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', אך בכל זאת הרשות ניתנה לדרוש ולחפש רמזים.

ר' צבי אלימלך, בתחילת דבריו, עושה שתי מהפכות:

האחת, היא שינוי זירת ההתרחשות של הפסוק מן האדם הפרטי אל כלל האומה.

השניה, היא שינוי האינטונציה המלווה את הפסוק: מציווי, לסוג של הבטחה אלקית שיש בה נחמה.

'הארץ לא תמכר לצמיתות', מלמדנו ר' צבי אלימלך, היא ארץ ישראל השבויה ביד נכרים, בבחינת 'כי נמכרנו אני ועמי', ואין זאת כי אם הבטחה אלקית כי מכירה זו, נכריות זו, לא תמשך לצמיתות, וכי הגאולה בוא תבוא, כפי שנאמר בפסוק הבא: 'ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ (שם כ"ה).

הבטחה זו, איננה סתמית, והיא מתבארת היטב בהמשך הפסוק בהנמקה הכפולה:

ראשית - 'כי לי הארץ', רוצה לומר, לא מדובר בנחלתכם בלבד כי אם גם בנחלתי, במקום שכינתי, הדברים נוגעים גם לי. תובנה זו הופכת את ד' יתברך ל'בעל אינטרס' - 'כי צורך גבוה הוא', והוא איננו עוד רק הא-ל הנעתר לבקשתנו ומחויב לסיפוק צרכינו, כי אם מי שמבקש לעצמו את גאולתו.

שנית - 'כי גרים ותושבים אתם עמדי'. הקב"ה בדברים אלו, על פי ר' צבי אלימלך, כורך את גורלו בגורלם של ישראל. אכן גרים ותושבים משקפים סטטוס שונה ואף מהופך. כשאתם גרים, מנחם אותנו ד' יתברך, אנכי גר עמכם, 'עמו אנכי בצרה.

מאידך, ממשיך הקב"ה לומר לישראל, כשאתם תושבים, רוצה לומר, כשאתם שוכנים בארץ ויושבים בה לבטח, אף אני עמכם שוכן בה: כי גרים ותושבים אתם עמדי. וכך גם מובא בתלמוד:

"תניא רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים - שכינה עמהן, שנאמר: 'הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו''. גלו לבבל - שכינה עמהן, שנאמר: 'למענכם שלחתי בבלה'. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: 'ושב ה' א-להיך את שבותך' והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות[1] " (מגילה כט.).

ר' צבי אלימלך מדינוב, מעניק משמעות חדשה לביטוי המנחם הנאמר במזמור תהלים: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (כ"ג, ד).

אולי ניתן אף להרחיק לכת יותר ולומר כי במזמור כ"ג בתהלים, האדם הנמצא בצרה, מתנחם בעובדה שד' עמו גם בצרתו - 'כי אתה עמדי'. כאן, לעומת זאת, מתהפכת האמירה, והפעם ד' יתברך אומר 'אתם עמדי', ואולי נאמר, בתוספת של 'כביכול', כי ד' יתברך מתנחם בעובדה כי ישראל עמו בצרה, כי 'אתם עמדי'.

גרים - בעולם הזה, תושבים - בעולם הבא

ראינו את שיטתו של ה'שפת אמת', על פיה תודעת ה'גרים ותושבים' היא תודעה של עראיות וחוסר בעלות על הקרקעות, תודעה המפתחת חוויה מתמדת של הכרת תודה על מתנת האל.

ראינו גם את שיטתו של ה'אגרא דכלה', לפיה התודעה של גר ותושב, היא תודעה של 'שותפות גורל' עם ד' יתברך שבכל אשר יפנו ישראל, ד' יתברך עמהם, ומתוך כך גם הגאולה מובטחת.

ר' יעקב יוסף מפולנאה, בעל התולדות יעקב יוסף, מברר את חווית הגירות באופן אחר:

"כי גרים ותושבים אתם עמדי דכתבתי במקום אחר (עיין פרשת קרח) ביאור קושיית הרמב"ם הרי שגזר על המצריים וכו' (פ"ו מהל' תשובה הל' ה), כי גר יהיה זרעך שאין זה עונש רק הבטחה ששאל אברהם 'במה אדע וגו'' (בראשית ט"ו, ח). והשיבו שיחזיקו עצמם בעה"ז כגרים שהיא ארץ לא להם, ואז לא יעשו קבע מן העה"ז רק מן עה"ב, ואז יזכו וכו', יעו"ש. ה"נ כך אם יהיו גרים בעה"ז, אז יהיו תושבים עמדי בעה"ב. כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' תשובה הל' א) אם בחוקתי תלכו שאין זה שכר, רק הכנה שיהיה לו פנאי בעולם הזה לעסוק בצרכי עולם הבא, ובזה נוחלין שני עולמות עולם הזה ועולם הבא וכו' יעו"ש, וה"נ כך והבן" (תולדות יעקב יוסף, בהר ב').

ר' יעקב יוסף מביא את קושייתו של הרמב"ם בענין הגזירה והבחירה, ביחס לדברי ד' לאברהם בברית בין הבתרים: גר יהיה זרעך בארץ לא להם', וממילא כיון שזו גזירתו של ד', עוד בטרם ישראל בחרו אם לחטוא או לא, כיצד ניתן לראות בגלות מצרים כעונש.

התשובה לשאלה זו, שאיננה מתחום הפשט, מחדשת כי הנבואה 'גר יהיה זרעך' איננה עונש, כי אם הבטחה ושכר על תודעת הגרות שאליה נתבעים ישראל, ביחס לארץ, בדומה לשיטת השפת אמת.

בעל ה'תולדות יעקב יוסף' מבקש לעשות אנלוגיה, ולטעון שאף כאן, משמעות הביטוי 'כי גרים ותושבים אתם עמדי', אינה אלא הבטחה: אם יהיו גרים בעולם הזה, אזי יהיו תושבים עמדי בעולם הבא.

ראשית, ר' יעקב יוסף, כמו ר' צבי אלימלך מדינוב, מחלק בין גירות שהיא חווית עראיות, זמניות וחוסר קביעות, לעומת התושבות שיש בה בחינה של קבע, של מנוחה.

הגרות, על פי ר' יעקב יוסף, צריכה להיות החוויה המכוננת בחיינו, לא רק ביחס לרכושנו, לאדמתנו, ולקניננו, כי אם גם ביחס לחיינו ולשהותנו בעולם הזה.

'ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה' (בראשית מ"ז, ט), משיב יעקב לשאלת פרעה, ואולי יש בכך רמז לתפיסת החיים כימי גרות על פני האדמה.

'גר ותושב אנכי עמכם' (בראשית כ"ג, ד), אומר אברהם אבינו לבני חת ואולי אף הוא מרמז על תפיסת חיים עמוקה ופנימית ביחס להתנהלות שלנו על פני האדמה.

חווית הגרות אותה חשו אבותינו, כך נדמה לי, יוצרת שלש תנועתו נפשיות משמעותיות ביותר:

הראשונה - גרות בעולם הזה, יוצרת תחושה של 'חוסר בעלות' - 'כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו' (תהלים מ"ט, יח). האורח המתארח, נעדר רכוש, נעדר קנינים. גם מה שהוא מקבל, הוא בבחינת פקדון ומתנה שצריך להחזיר בסוף. יחס של גירות כלפי המציאות, יוצרת 'שחרור' מן הקנינים.

השניה - גרות בעולם הזה, יוצרת תחושה של 'זמניות'. האדם נמצא כאן באופן זמני. הלידה והמוות, הם תחנות הכניסה והיציאה, וההתנהלות על פני האדמה נמצאת ביניהן. הזמניות התחומה הזו, מלמדת אדם משהו ביחס לפרופורציות של החיים מחד, ולצורך להפיק את המירב מכל רגע מאידך. אריכות ימים, מבקשת החסידות ללמדנו, הוא מושג שבשל היותו נתון בתוך תיחום של גירות, צריך להמירו במשמעות אחרת, שהרי הגירות שוללת במהותה את האריכות המבקשת להדגיש את הנצחי והקבוע. המרה זו, הינה מציר הזמן אל ציר האיכות. רגע שבו אדם חי את חייו באופן מלא, שהוא מתמסר אליו, שהוא שקוע בתוכו, הוא רגע של אריכות ימים, של נגיעה בנצח, והגירות מחדדת את המשמעות הזו[2].

השלישית - הגרות בעולם הזה, מעניקה לאדם את האפשרות להתבונן על הנצח, על העולם הבא. היא איננה מאפשרת לאדם להשאב עד כלות אל המציאות, ובמידה מסויימת, תנועה זו, הינה הפוכה מן התנועה הקודמת. להיות עד הסוף ברגע, אך בכל זאת לשמר תודעה של משהו שהוא מעבר לרגע הזה, הבא ואף זה שיבוא לאחריו.

המושג של 'העולם הזה הוא פרוזדור והעולם הבא הוא טרקלין' איננו בהכרח הופך את הרגע לחסר משמעות, אך בהחלט רותמו ואף משעבדו למסע ארוך הרבה יותר, ובעל משמעות רבה יותר ממה שהוא, כשהוא לכשעצמו.

הדרך היחידה 'לנחול שני עולמות', מלמדנו התולדות יעקב יוסף, היא על ידי יחס של גרות לעולם הזה, ותושבות לעולם הבא, היכולת להפיק את המירב מן הרגע, מן העכשיו, ומאידך לא לאבד את ההכרה כי אנו חותרים למשהו גדול יותר מן החיים האלו, מותנית ביכולת של האדם לחיות את הרגע עם תחושה מלווה של גרות, שיש בה הרבה מן החירות. ומתוך חירות זו, ניתן לנחול גם את העולם הזה, וגם לבנות את ההליכה כלפי העולם הבא.

אתם עמדי - שנינו לבד

חווית הגרות, היא גם המכוננת את מערכת היחסים בין אדם לד' יתברך, המתוארת בדברי ר' אפרים מסדילקוב, נכד הבעש"ט:

"כי גרים ותושבים אתם עמדי. יש לומר בזה בדרך רמז להבין זה על פי ששמעתי מחכם אחד על פסוק 'גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך' (תהלים קי"ט, יט) כי ידוע מן איכות טבע העולם כי מי שהוא גר אין לו עם מי לדבק ולקרב עצמו ולספר לו כל מאורעותיו וכל לבו, שאין לו חבר לא ישראל ולא גוים. אך כשרואה חבירו הגר, אזי מספר כל אחד בפני חבירו כל מאורעותיו. וידוע הקב"ה הוא כמו גר בעולם הזה שאין לו על מי להשרות שכינת כבודו יתברך כי זעירין אינון וכו', והוא שהתפלל דוד המלך ע"ה גר אנכי בארץ. היינו אני גם כן איני רוצה להיות תושב בעולם הזה ואני רק כגר בעולם הזה, ולכך אל תסתר ממני מצותיך כמו גר אחד בפני חבירו שמספר לו כל לבו. וזה יש לומר הרמז בפסוק: 'כי גרים ותושבים' כשתהיו בבחינת גר בעולם הזה ותושב בעולם הבא, אז אתם עמדי. כי אני גם כן גר בעולם הזה. כנ"ל. וממילא אל אסתיר מכם מצותי כנ"ל. והבן" (דגל מחנה אפרים בהר).

ר' אפרים מסדילקוב, מדבר על החיבור המופלא שבין הקב"ה לעם ישראל.

בתפילת מנחה בשבת אנו אומרים: 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. יחידות זו, איננה רק ענין של נבחרות ושיגוב - של ד' יתברך על פני כל האלילים ושל עם ישראל על פני כל העמים - כי אם גם שותפות.

ר' צבי אלימלך מדינוב, בירר את שותפות הגורל שבין ד' יתברך לעם ישראל, בעוד שר' אפרים מסדילקוב מברר את שותפות הבדידות והעדר בן שיח, שחשים ישראל מול העמים וד' יתברך מול המציאות כולה.

האינטימיות שבין ד' יתברך לישראל נובעת, על פי בעל הדגל מחנה אפרים, מעובדת בדידותם של השניים.

נראה כי זו כוונת המדרש המופלא המשווה בין ד' יתברך לצדיקים שבעולם ומסיים ביעקב אבינו:

"...ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: אין כא-ל ומי כא-ל ישורון ישראל סבא, מה הקב"ה כתוב בו 'ונשגב ה' לבדו' (ישעיה ב'), אף יעקב 'ויותר יעקב לבדו' " (בראשית רבה עז, א)

בדידותו של יעקב אבינו שהוא בחינת עם ישראל כולו, היא המפגישה אותו עם המלאך המשקף את 'ונשגב ד' לבדו'. לא מדובר רק ב'שותפות גורל' כדוגמת דברי ר' צבי אלימלך מדינוב, כי אם בסוג מיוחד של תקשורת בין שניים כאלו החשים כי איש איננו יכול להבין אותם, כי איש איננו יכול לחלוק עמם את חוויתם.

שיח כזה מתפתח לדרגת אינטימיות ולדרגת שותפות שאין כדוגמתה. מדובר באמון אינסופי, בהתמסרות מוחלטת, ובסופו של דבר גם בתלות הדדית.

ד' יתברך, זקוק לנו על מנת שיוכל, כביכול, 'לשפוך שיח לפנינו' - 'כי גרים ותושבים אתם עמדי', ואנו זקוקים לו כדי שנוכל אנו לשפוך שיח לפניו- 'אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים'.

'אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית א-להים נהלך ברגש' (תהלים נ"ה, טו) - פסוק זה לובש עתה משמעות חדשה. המתקת הסוד היא בינינו לבין ד' ית' שבביתו אנו מהלכים. סוד שזר לא יבין, שיש בו יחידות ובדידות. כל השיח שבין ד' ית' לבין ישראל העובר דרך ההשגחה הפרטית המיוחדת לעם ישראל, דרך עולם התורה והאידיאות שניתנו על ידה, דרך עולם המצוות, הוא 'שיח פרטי' אינטימי שאיננו ניתן להעברה, שאיננו ניתן לתרגום לזר.

שיח שנולד מתוך יחידות ובדידות המשקף שפה אחרת, חשיבה אחרת, הנהגה אחרת, שאומות העולם לא תוכלנה להבין לעולם.

'אחת היא יונתי תמתי' (שיר השירים ו' ,ט) - האינטימיות הזו, שבין שני גרים, יוצרת, כך למדים אנו משיר השירים, גם אהבה. איש ואשה הבאים בברית הנישואין, אסורים הם על כל העולם. חיים הם בבחינת 'לבד'. האיש הרי הוא כגר לכל הנשים והאשה הרי היא כגיורת לכל הגברים. ועצם הנכריות שלהם כלפי כל מה שסביבם, מסיתה את מבטיהם זה אל זה, מתוך אהבה והתחברות. 'אתה בחרתנו מכל העמים - אהבת אותנו ורצית בנו'. אהבת ד' לעם ישראל נובעת, בין השאר גם מהיותו יחיד ומיוחד, ממש כשם שד' יתברך יחיד ומיוחד.

'קדשים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם' (ויקרא י"ט, ב) - האינטימיות הזו, שבין שני גרים, יוצרת גם קדושה. התקדשות איש לאשתו היא בייחודם אחד לשני, בהיותם יחידים ובודדים מכל העולם. אשה כי תסטה, ואיש כי ינאף, מטמאים את הקדושה בהיותם פוגמים באחדות, ביחידות, וכך ישראל מטמאים עצמם כשהם סרים מן הדבקות בד' יתברך.

השותפות, המסירות, הסוד, האהבה והקדושה, הם כלם נחלת ההבנה העמוקה של 'גרים ותושבים אתם עמדי', המצמיחה מערכת יחסים חדשה, אינטימיות, מלאת רגשי סוד בין ד' יתברך לבין עמו ישראל: 'אתה אחד, ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחר בארץ'.