פרשת בחוקותי

  • הרב מאיר שפיגלמן
במספר פרשיות בתורה, ניתן לגלות הקבלה מסויימת לעשרת הדיברות. אין ספק שהפרשה הבולטת ביותר בין פרשיות אלו היא פרשת קדושים, וכבר עמדו על כך ראשונים ואחרונים[1]. לחלק נכבד מהדיברות יש הקבלה מלאה (כדוגמת מצוות כיבוד אב ואם והשבת), ולחלק מהן יש הקבלה חלקית בלבד (כדוגמת מצוַת "לא תעמוד על דם רעך" כנגד "לא תגזול"). להלן, נקבל הקבלה זו כנתונה, וננסה להבין את משמעותה ואת הקשר בינה לבין פרשתנו.
גבולות ההקבלה
טרם הדיון במהות ההקבלה, מוטל עלינו לבדוק את גבולותיה. במלים אחרות, עלינו לבדוק היכן מתחילה היחידה המכילה את "עשרת הדברות", והיכן היא מסתיימת.
ראשית, ברור שהפרשייה המקבילה לעשרת הדברות אינה מתחילה לפני פרק י"ח. לפני פרק זה, רוב הציוויים בספר ויקרא מתייחסים למשכן, ונאמרים לאהרן. החל מפרק י"ח הציוויים אינם מיוחדים דווקא למשכן, ונאמרים למשה (אפילו כאשר הציוויים הם לכהנים - הציווי נמסר למשה, שיאמר זאת לאהרן). ואכן, פסוקי הפתיחה של פרק י"ח הם פסוקי פתיחה קלסיים:
"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' א-להיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחֻקֹתיהם לא תלכו: את משפטי תעשו ואת חֻקֹתַי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם: ושמרתם את חֻקֹתַי ואת משפטַי, אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם אני ה'".           
                                                             (ויקרא י"ח, א-ה)
נוסף על כך, פסוקים אלו גם חוזרים בהמשך פרשת קדושים  (למשל כ כב)
לעומת תחילת הפרשייה, שהיא קלה יחסית לזיהוי, קשה יותר לזהות את סוף הפרשייה. סוף פרק כ' נראה כמקום מתאים לציין את סיומה של הפרשייה, שכן פרק זה מסתיים בפסוקי סיכום הדומים לפסוקים הפותחים את פרשת קדושים, ומייד אחריהם מתחילה פרשייה המיועדת לכהנים בלבד:
"ושמרתם את כל חֻקֹתַי ואת כל משפטַי ועשיתם אֹתם, ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה: ולא תלכו בחֻקֹת הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו ואקֻץ בם... והייתם לי קדֹשים כי קדוש אני ה', ואבדִל אתכם מן העמים להיות לי".                                     (ויקרא כ', כב-כו)
על אף דברים אלו, נראה שהיחידה המקבילה לעשרת הדברות אינה מסתיימת בסוף פרשת קדושים, אלא מאוחר הרבה יותר. פסוקי הפתיחה של פרשת בהר מקשרים אותנו בצורה ישירה למעמד הר סיני, וכן הפסוקים המסיימים פרשה זו משלימים את ההקבלה לתחילת פרשת קדושים ולעשרת הדברות[2]:
"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם: לא תעשו לכם אלילִם, ופסל ומצבה לא תקימו לכם, ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, כי אני ה' א-להיכם: את שבתֹתַי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'".                                                       (ויקרא כ"ה, נה-כ"ו, ב)
אמנם, נראה מהפסוקים שהיחידה המקבילה לעשרת הדברות אינה מסתיימת גם בסוף פרשת בהר, אלא רק באמצע  או בסוף פרשת בחוקותי. שהרי לאחר סיום הקללות (וכן בסוף הפרשה), התורה משלימה במפורש את המסגרת שנפתחה בתחילת פרשת קדושים:
"אלה החֻקים והמשפטים והתורֹת אשר נתן ה' בֵּינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה".    (ויקרא כ"ז, לד)
*   *   *
אם נסכם את האמור כאן, הרי שגילינו שקיימת יחידה גדולה של פרקים - המתחילה בתחילת פרשת קדושים (או מעט לפניה) והמסתיימת בסוף ספר ויקרא - המקבילה כולה לעשרת הדברות ולפרשיות שאחריה. למעשה, כיוון שהתורה מעידה שיחידה זו נאמרה למשה על הר סיני, הרי שאין זו סתם הקבלה מקרית, אלא יחידה זו מכילה ניסוח נוסף של עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני.
מעתה, עלינו לברר שתי שאלות: ראשית - מדוע חזרה התורה על עשרת הדברות פעם נוספת בפרשיותינו; ושנית - מדוע ניסוח עשרת הדברות כאן שונה מניסוחן בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן.
לאחר חטא העגל
להבנת הפתרון לשאלות אלו, עלינו לחזור למעמד הר סיני ולחטא העגל. הרושם העולה מדברי חז"ל המתארים את ירידותיו ועליותיו של משה אל הר סיני עלול להביאנו לידי טעות. תחושתנו היא שמשה ירד מההר, לאחר זמן מועט עלה אליו שוב, ועם ישראל קיבל את הלוחות השניים כבר לאחר מאה ועשרים יום. תיאור זה אמנם תואם את המציאות ההיסטורית, אך הוא אינו מייצג את המציאות כפי שנתפסה באותה עת.
כאשר משה יורד מהר סיני בפעם השנייה, לאחר תפילתו לקב"ה שיסלח לעם ישראל, העתיד נראה לבני ישראל נוגה למדי. המייצגים הבולטים של מצב עגום זה הם אוהל מועד והמחנה: האוהל עמד מחוץ למחנה, והקב"ה קבע שהוא לא יעלה בתוך בני ישראל. בדרך כלל, אנו רגילים לחשוב שדברי משה לקב"ה - "ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה" - נאמרו במסגרת תפילתו על עם ישראל, אולם אפשר שלא כך היו הדברים. הקב"ה לא סלח לבני ישראל לחלוטין בעקבות תפילתו של משה, ובני ישראל היו באותה שעה במעין מצב ביניים, שבו הקב"ה אינו מוכן לעלות בתוך בני ישראל. אילו משה לא היה מתפלל פעם נוספת בעד העם, מצב זה היה ממשיך. רק לאחר שמשה התפלל שוב "ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה" - רק אז נענה לו הקב"ה, והבטיח לעלות בתוך העם[3].
נראה, שמשה שבר את הלוחות הראשונים לטובת בני ישראל - שהרי קבלת הלוחות מהווה הסכמה לתוכנם. משה רבנו רצה למנוע את העונש החמור יותר, שהיה מוטל על העם אילו היו חוטאים בעגל במקביל לקבלת הלוחות, ולכן שבר אותם. שבירת הלוחות מבטאת מצב שבו לדעת משה, עם ישראל אינו ראוי לקבלם. לכן, בני ישראל היו צריכים לקבל את עשרת הדברות שנית, הפעם מתוך הסכמה. ואכן, אם נעיין בפסוקים נראה שבפרשת כי-תשא - בפרשיית הלוחות השניים - מופיעים פסוקים כמעט זהים לפסוקים שבפרשת משפטים - בפרשיית הלוחות הראשונים. למעשה, שתי הפרשיות האלו הן שתי הפרשיות של שני הלוחות: הלוחות הראשונים והלוחות השניים.
הדברות השלישיות
לאור הסבר זה, ניתן לשאול מה היה קורה אילו משה לא היה מתחנן על עם ישראל או אם בקשתו של משה - לסלוח לחלוטין לעם ישראל - לא הייתה מתקבלת, חלילה. לכאורה, גם במצב כזה הקב"ה היה צריך לכרות ברית מחודשת עם בני ישראל, לאחר שהלוחות הראשונים נשברו. סביר להניח שהקב"ה לא היה נותן לוחות שניים, אולם הייתה נמצאת דרך כלשהי לתת לבני ישראל את הדברות שלא הסכימו לקבל בפעם הקודמת.
ייתכן, שזהו התפקיד של היחידה המתחילה בפרשת קדושים. חז"ל קבעו שמשה עלה להר סיני שלוש פעמים, ובכל פעם שהה שם ארבעים יום וארבעים לילה. הדבר לא נכתב בתורה במפורש (אף שאפשר שיש לכך רמז בפסוקים שבספר דברים), אך נראה שהדרשה מתבססת על פרשתנו. כיוון שבפעמיים שמשה עלה להר הוא שהה שם ארבעים יום וקיבל לוחות - מן הדין לומר שגם בפעם השלישית הוא שהה ארבעים יום וקיבל תורה. מתן תורה השלישי הזה - הוא המתואר בפרשייה שאנו עוסקים בה, הפותחת במתן התורה, ממשיכה בשלושת הרגלים, ומסיימת בכריתת הברית של פרשת בחוקותי[4]. נראה, שבכל פעם שנוצר שינוי כלשהו במעמדו של עם ישראל - יש צורך לכרות ברית שתשקף את השינוי הזה. בפרט, לאחר חטאם של ישראל בעגל - היה צורך בברית של פרשת בחוקותי, שתשקף את התוצאות ההרסניות של חטא זה.
הברית
מהי ברית? באופן פשוט, ברית היא הסכם בין שני צדדים. במסגרת הברית של פרשת בחוקותי, עם ישראל התחייב לשמור את המצוות, והקב"ה "התחייב" לעזור לעם ישראל. ברית דומה מופיעה בפרשת משפטים: הקב"ה נתן לבני ישראל משפטים, חוקים ומצוות, והבטיח לעם ישראל שכר על קיומם: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא: את אימתי אשלח לפניך" (שמות פכ"ג) וכו'. הברית של פרשת משפטים נכרתה ע"י זריקת הדם עם בני ישראל, וקבלת החוזה (=הלוחות השניים) לידם.
הברית שבפרשתנו מכילה מרכיבים דומים מאוד לברית של פרשת משפטים. בני ישראל מקבלים את הדברות (שבפרשת קדושים), ואחר כך הם מקבלים אוסף של מצוות הכוללות את שלושת הרגלים (פרשת אמור) ואת דיני הנזיקין. בתחילת פרשת בהר מחזירה אותנו התורה להר סיני, בפרשה הכוללת שכר הדומה לשכר המובטח בפרשת משפטים: "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע, וישבתם לבטח עליה" (ויקרא כ"ה, יט). לבסוף, בסיום הפרשייה, התורה מביאה את התחייבויותיהם של שני הצדדים השותפים להסכם: פרשיות הברכה והקללה[5].
אמנם, למרות הדמיון בין הבריתות, הברית של פרשת בחוקותי שונה במידה רבה מהברית של פרשת משפטים. ראשית - בפרשת משפטים, התחייבות הקב"ה לסייע לעם ישראל כמעט שאינה מותנית בשמירת התורה[6], ואילו בפרשת בחוקותי ההתניה בולטת ביותר. שנית - הבטחות הקב"ה לעם ישראל ניתנו בפרשת משפטים לפני כריתת הברית (זריקת הדם על עם ישראל), ובטרם עם ישראל קיבל את החוזה (=הלוחות השניים). בפרשת בחוקותי, לעומת זאת, שני צדדי הברית מוזכרים בזה אחר זה, וקיום הברית מותנה במעשיהם של בני ישראל ("והקימותי את בריתי אתכם"). שלישית - הברית שבפרשת משפטים אינה מנוסחת במונחים של "חטא" ושל "עונש" (פרט לאזהרה שלא לחטוא), ואילו בפרשת בחוקותי - פן השכר והעונש מודגש מאוד.
מדוע יש שוני כה רב בין שתי הבריתות הללו? נראה, ששוני זה נובע מחטא העגל. לאחר חטא העגל, נדרשת ברית חדשה, הכוללת שתי אפשרויות: אפשרות של שכר, ואפשרות של עונש חלילה. לאחר חטא העגל, אי אפשר עוד להתעלם מהאפשרות שעם ישראל יחטא וייענש. לכן, קיימת הקבלה בולטת בין ה"שכר" שבברית בחוקותי לבין הברית של פרשת משפטים.
מבנה הפרשיות
לאור ההסבר שהסברנו, נותר לנו לענות רק על שאלה אחת. אם אכן הדברות שבפרשתנו ניתנו לעם ישראל בין הלוחות הראשונים והשניים - מדוע הזכירה אותן התורה רק בסוף ספר ויקרא? מדוע יחידה זו לא הוכנסה למקומה הטבעי, בתחילת פרשת כי-תשא?
נראה, שהתורה רצתה לשמור על הרצף בין ציווי המשכן לבין עשייתו. כפי שהרחבנו להסביר בפרשיות המשכן, קיימים מספר הבדלים בין מבנה המשכן בפרשיות תרומה-תצווה לבין מבנה המשכן בפרשיות ויקהל-פקודי, והתורה ביקשה להדגיש מחד הבדלים אלו ע"י הצמדת ציווי המשכן לעשייתו. מאידך, התורה רוצה לומר שלמרות שינויים אלו המשכן שנעשה בסוף הוא המשך ישיר של המשכן שצווה. חטא העגל נכתב בפרשת כי-תשא, באמצע מעשה המשכן, שכן הוא הגורם להבדל שבין ציווי המשכן לעשייתו, כפי שהרחבנו להסביר.
ניסוח הדברות
אם אכן פרשיות קדושים, בהר ובחוקותי מהווים מעין "דברות שלישיות" - מדוע קיים הבדל כה בולט בין ניסוח יחידה זו לבין ניסוח הלוחות הראשונים והשניים, בפרשיות "יתרו" ו"ואתחנן"?
במסגרת מצומצמת זו לא נוכל להרחיב בתשובה על שאלה זו, אך נכתוב את דעתנו בקצרה. יש לשים לב שהנימוק שהתורה נותנת לחובת שמירת המצוות בפרשת קדושים ובפרשת יתרו הוא שונה. בפרשת קדושים, עלינו לשמור את המצוות כי אנחנו קדושים, ואילו במתן תורה - מושג הקדושה כמעט שאינו מוזכר[7]. בפרשת יתרו, שמירת המצוות מתחייבת מהיחס שבין הקב"ה לעם ישראל ("והייתם לי סגולה מכל העמים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" וכו'). בפרשתנו, הקב"ה מרוחק מעם ישראל, ושמירת המצוות היא תולדה של הקדושה.
הסבר זה יכול לבאר בעיה נוספת. בראשית פרשתנו, לאחר שהקב"ה מבטיח להשפיע שפע טוב על עם ישראל והם יושבים לבטח בארצם, התורה מוסיפה: "ולא תגעל נפשי אתכם". וכי מישהו חשב שבזמן שהקב"ה מברך את פירות האדמה ואת עם ישראל, הוא גועל בעם ישראל?
אולם לאור ההסבר דלעיל, ניתן לפרש פסוק זה. כזכור, הברית של פרשת בחוקותי נכרתה בין לוחות ראשנים ושניים, כאשר הקב"ה לא שכן בתוך בני ישראל. במצב זה, הקב"ה מבטיח שהמצב יחזור לקדמותו - "ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים". כשאיפה לעתיד, הקב"ה קובע שגם אלמלא משה רבנו היה מבקש מה' ללכת בתוך בני ישראל, אם עם ישראל היה מתנהג כראוי - הוא היה שב ושוכן בתוך העם.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב מאיר שפיגלמן, תשס"ג
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:      http://www.vbm-torah.org/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   דומה שדברים אלו ידועים, ולכן נקצר בהם.
[2]   חז"ל עמדו על קשר זה כאשר קבעו: "אוזן ששמעה על הר סיני 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים'...", ופסוק זה נאמר - כמובן - בסוף פרשת בהר.
[3]   לענייננו, אין זה משנה אם פרשת "ראה אתה אומר אלי" נאמרה במסגרת ארבעים היום שמשה היה בהם בראש ההר, או לאחר ארבעים היום האלו.
[4]   בני ישראל כרתו מספר בריתות עם הקב"ה במהלך שהותם במדבר. קרבן הפסח במצרים היה הברית הראשונה, נוסף על כך יש לציין את הברית במעמד הר סיני ובתום ארבעים השנה, ואולי ישנה אף ברית אחת נוספת.
[5]   בעתיד נתייחס ב"ה להבדל שבין הברית כאן לברית בפרשת כי-תבוא, ולשוני שבין הברכות והקללות שבשני המקומות.
[6]   בני ישראל חייבים לשמוע בקולו של המלאך ההולך לפני עם ישראל, אך אזכור זה הוא מינורי יחסית לאזכור הנרחב שבפרשת בחוקותי. כמו כן ניתן להסיק מכך שנאמר שאם בני ישראל יעבדו את הקב"ה הוא יעזור להם - שאם לא יעבדוהו הוא לא יסייע להם ברם דבר זה לא נאמר במפורש.
[7]   יש צורך בהתקדשות רק כדי להתקרב לקב"ה: "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה'". גם במקום נוסף הוזכרה קדושה  כמגדירה שייכות לקב"ה "ואנשי קדש תהיון לי"