פרשת בחוקותי: 'מי בא אל מי'?

  • הרב שמעון קליין

מבוא

עיון זה יתמקד בחלקה הראשון של הפרשה: 'אם בחוקותי תלכו' - מה יהא בחלקכם, 'ואם לא תשמעו לי, ולא תעשון את כל המצוות האלו' - מה יהא בחלקכם. נפתח בהשוואה בין פרשייה זו לבין פרשיית הברכות והקללות שבספר דברים, ונזהה פער בין השתיים. במהותו הוא שייך אל פער רחב המתקיים בין החומשים, בתשובות השונות הניתנות בהן לשאלה - 'מי בא אל מי'? האם האדם בא בגבולו של הציווי הא-להי, מקיים ועושה את דברו, או - א-להים הוא הבא בגבול האדם, אל חייו ואל רצונותיו. שני תהליכים מהווים יחד את הבריח התיכון בפרשתנו - נתיב הצמיחה ונתיב הפורענות. נבקש לעמוד על טיבו של כל אחד מהם.

 

בראי ספר ויקרא

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כ"ו, ג'-ה').

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" - חוקות היסוד, הנוגעות בבסיס הקיום הן 'חוקותי' - חוקות שלי, שהעמדתי אותן בפניכם[1]. פתיחה זו תואמת את מידתו של חומש 'ויקרא' בו קובע החוקה הוא א-להים, לא בני אדם. החוקות שלי הן, וגם המצוות שלי הן, ולאורן אתם הולכים - לעשותן. באלו חוקות ובאלו מצוות מדובר? הכתוב אינו תוחם, יחד עם זאת משמעותן בספר ויקרא נגזרת מתפיסתו הייחודית של הספר. אם כן, השאלה המדויקת היא - כיצד נתפסים מושגים אלו בספר ויקרא? כתשובה, נתבונן במצוות המובאות ביחידה אליה משתייכת פרשייה זו - יחידת 'בהר בחוקותי'. היחידה - פותחת בדיבור המיוחס אל הר סיני: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (שם כ"ה, א'-ב'), והיא מסתיימת בסיכום המשויך גם הוא להר סיני: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (ויקרא כ"ז, ל"ד). בחלקה הראשון מתוארות מצוות, והגיונן מפורש בכתוב: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם כ"ה, כ"ג), או ביחס למעמדו של עבד עברי: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שם כ"ה, נ"ה) - אחיך אינו באמת עבד שלך, שהרי הוא עבד שלי, אותו הוצאתי מארץ מצרים. ובהמשך - "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן; מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" (כ"ו, א'-ב') - אלהים אחרים נשללים - שהרי 'אני ה' א-לוהיכם', ועל שבתותי ומקדשי אתם מצווים לשמור. בכל אלו משויכים - הארץ, האדם, הזמן והמקדש - אל א-להים. באופן רחב יותר, הספר כולו מתמקד בעובדה שא-להים הוא הריבון, העולם שלו, והאדם נתבע 'לעזוב את מקומו' ולבוא אליו. להיות מואר מן הא-להי ומן הגבוה[2].

כעת נחזור אל פרשייתנו - א-להים מתאר את הטובה השמורה לכם בהליכתכם בחוקותיו, בשמירתכם ובעשייתכם את המצוות. ומה בדבר השמיעה בקולו? היא אינה מהווה נושא, וההתעלמות ממנה היא עקרונית. נושא הפרשייה הוא חוקות ומצוות התנהגותיות, וביחס אליהן מוצבת משוואת יסוד: אם תפעלו על פי חוקים ואמיתות אלו - קיומכם יהיה מוצק, יהיה בו חיבור לחוק הבריאה, וממילא תזכו לשפע הא-להי. הביטוי הראשון לכך יהיה בחוק הטבע: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" - א-להים ייתן שפע, ובהתאם - חוקי הבריאה: הארץ תיתן את יבולה, ועץ השדה ייתן פריו. במעגל רחב יותר, השפע יכלול גם את העשייה שלכם: "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע" - השפע יהיה גדול, וממילא הדיש יימשך עד לעונת הבציר, והבציר עד לעונת הזריעה. "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע" - הלחם הוא יצירת האדם, וגם היא תוקרן מן השפע. ולבסוף "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" - הדבקות ב'א-להי' ובשלם, תקנה לכם ביטחון כולל בקיומכם בארץ - הפיזי והכלכלי.


משפע פיזי לשפע רוחני

תחום שני בו ייטיב א-להים עמכם:

וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: (ויקרא, כ"ו, ו'-ח')

בעקבות הביטחון הפיזי, בא כעת הביטחון הקיומי והשלווה: 'ונתתי שלום בארץ' - באופן כללי, ופירושו הוא: "וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד", "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ", "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" - שקט ללא חרדה, ללא חיה רעה וללא חרב המטרידה את מנוחתכם. אין מדובר כאן בערך השלום בממדי הקשר והחיבור אל האחר, גם לא בהיבט המעשיר את עולמכם הפנימי. זהו היבט בסיסי יותר - שקט וביטחון. במעגל נוסף - "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" - לא רק שלא יתקפו אתכם, אלא יגדל כוחכם ביחס אליהם - בנפילתם לפניכם לחרב[3]. פסגת כוחכם תהיה ביכולת שתינתן לרבים מכם לרדוף, מעבר לכוחם כיחידים: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב".

תחום שלישי:

וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: (שם, ט'-י')

כעת א-להים פונה אליכם, ופנייתו עשויה לגרום להשבחתכם - "וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם" - פריון פיזי, ואולי רוחני, "וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם" - ריבוי פיזי של העם, "וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" - מילוי חלקו של א-להים בברית עם עמו. "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" - מיוחדת היא ההבטחה על ה'ישן נושן' - שימשיך להתקיים, חוק ההתיישנות יעדר ממנו, ולא 'ינוס לחו'. משהו ממידת הנצחיות ידבק אפילו במאכלכם - כתוצאה מפנייתו של
א-להים אליכם[4].



תחום רביעי - א-להים ייתן משכנו בתוככם. נוכחות ממשית שלו בארץ:

 וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת: (שם, י"א-י"ג)

לאחר שכבר הבשילה המציאות - במובנה הפיזי, בשלווה ובפריון, עשויה היא להיחשף למידה הגבוהה מכל - לנוכחות מוחשית של השוכן בתוכה: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם" - לא-להים ישנה אחיזה במציאות, והוא מהווה חלק ממנה.

"וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" - מדוע שתגעל נפשו אתכם? מהו החידוש באי הגעלה? הבטחה זו מתייחסת אל החיים התלושים מן האלוהות. הא-להי נתפש כגבוה, כראוי ושלם, ואילו המנותק ממנו שייך אל 'צל החיים', וממילא געלה נפשו של א-להים מן המנותק ממנו.

"וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" - נוכחות א-להים מוחשית כמי שמתהלך בתוככם. 'תוך' החיים מכיל את נוכחותו, וכל השאר מוקרן, סביב עובדה מרכזית זו. "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" - התוודעותו אליכם היא כמי שהוציא אתכם מארץ מצרים, שבר מוטות עולכם, והוליך אתכם אל הקוממיות - קומה ועוד קומה.

בפרק הקרוב, נתבונן בפתיחה לפרשת הברכות והקללות בספר דברים, נבחין בפער המהותי הקיים בין שתי הפרשיות.

 

בראי ספר דברים

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ: בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ: בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ:

יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ: יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ:                                                          (דברים כ"ח, א'-י')

 פסוקים אלו נאמרים על ידי משה - כחלק מדבריו בכלל ספר דברים. בספר זה לא א-להים הוא המדבר, כי אם משה, המעבד את דבר הא-להים בהתאמה לעמדת העם, עם כניסתם אל הארץ. בספר זה נקודת המוצא היא - מגרש החיים, ואם יזכו בני האדם, א-להים יבחר וישרה שכינתו בו. ממילא - המוקד בפרשייה הוא - האדם, בחלק הברכה ובחלק הפורענות גם יחד.

בניגוד לפרשת בחוקותי, הכתובה בלשון רבים, ופונה אל אוסף האנשים הרבים, הפרשייה בדברים כתובה בלשון יחיד, והיא פונה אל העם כישות, ובחלקה - היא פונה אל היחיד[5]. פנייה שכזו היא אינטימית, והיא פונה אל רבדי הנפש הפנימיים - של האומה ושל היחיד. בניגוד לספר ויקרא הפותח בהליכה בחוקותיו ובשמירת מצוות, בספר דברים נקודת המוצא היא השמיעה בקול ה' - כעמדה פנימית. הציווי - 'אשר אנוכי מצווך היום', מותאם להווה, והוא אינו חוק קבוע העומד בבסיס הבריאה. כבר בפסוק הראשון קיימת פניה של א-להים אל האדם: "וּנְתָנְךָ ה'
אֱ-לֹהֶיךָ[6] עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" - אין זו פעולה או תכונה מסוימת, כי אם מעמד פנימי יחסית לכלל גויי הארץ. מכאן ואילך - אוסף ברכות, המבטא שפע הבא אל עולמו של האדם והוא מתברך בו[7].

באופן דומה מנוסחות הקללות: הכותרת שבראשן מתייחסת אל השמיעה בקול ה': "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ" (ט"ו), ומכאן ואילך הנושא הוא האדם או העם - בעמדה בה הם נתונים: "אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה" (ט"ז)... "יִתֶּנְךָ ה' נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ" (כ"ה) ועוד.

 

בין חיוב א-להי לשלילה אנושית

כבר הצבענו על הפסוקים הפותחים את פרשת בחוקותי (ג'-י"ג), המזמנים אדם לבוא אל חוקות ה' ואל מצוותיו, והן תהיינה לו למשענת. גם הערנו על העובדה שהנושא הוא הקיום הארצי, ולא עמדת הקשר בין האדם לה'. בנוסף - הצבענו על התהליך ההולך ונרקם - מנקודת מוצא של ביטחון פיזי וכלכלי, דרך שלוה וביטחון, פרייה ורבוי, ועד השוכן המתהלך בתוככי העם. כל אלו קשורים למהות אחת, במהלכה אדם מקבל את חוקות הא-להים כתשתית לחייו, והתוצאה היא - בניין, בו קומה ועוד קומה של נוכחות א-להית ההולכת ונבנית.

כעת נעבור אל הצלע הנוספת - אל המציאות בה האדם מקלקל - אינו מקבל את חוקות ה' ואת מצוותיו:

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם: וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם: (ויקרא כ"ו, י"ד-י"ז)

בשלב ראשון, הנושא הוא המצב שיתקיים אם לא תקיימו את המצוות - 'ואם לא תשמעו לי ולא תעשו'. על תיאור זה מתבקשת שאלה: בפתיחה לפרשה 'אם בחוקותי תלכו' - לא תוארה שמיעה בקול ה'. תוארה הליכה מעשית בעקבותיו, וכבר הערנו על הדווקאיות שבעובדה זו. והנה, כעת מדבר הכתוב על אי השמיעה בקול ה'? מיקוד זה נשמר בכל השלבים הבאים, המתארים את אי השמיעה בקולו שוב ושוב[8]?

דומה שהבדל זה משקף את ההבדל בין פעולה פוזיטיבית לבין הימנעות מעשייה. כאשר אדם עושה פעולות שמהותן היא - מילוי אחר ציווי א-להי המגלם את נוכחותו, הדינאמיקה נעוצה בפעולות עצמן. הפעולות מקפלות בתוכן נוכחות של קדש שאינה מתחילה מליבו של האדם. הקודש פועל בחייו, מגביה ומעניק להם יציבות. כך הוא בפרשייה הראשונה, בה תנועת הנפש המלווה את המצוות אינה נזכרת. לעומת זאת, כאשר אדם מתנתק מנוכחות
א-להית זו, אובדת משענתו, וכעת הוא נשאר, 'אדם' - כמות שהוא, וכבר אינו יכול להתעלם מתנועות נפשו, מן התהליך העובר עליו. בהקשר זה - צפה ועולה עמדת האדם שאינו שומע בקול ה', והיא הופכת להיות נושא, מבטאת את העמדה בה נתון האדם שאינו שומע בקול ה'.

ביטויים נוספים לתופעה זו: לאחר ציונה של אי השמיעה, ממשיך הפסוק: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (ט"ו) - שלוש עמדות נפשיות מתוארות כאן: ביחס לחוקות - מאיסה, ביחס למשפט - תגעל נפשכם, וביחס לברית - הפרת ברית, המגלמת בגידה. שוב מתמקד הכתוב בתנועת הנפש האנושית, ובכך מצביע על תופעה: בהעדר הפעולות הא-להיות נוצר חלל, וכתוצאה מכך, נפש האדם עשויה לומר את דברה. בשונה ממצוות ספר דברים, שברובן הטעם קשור למעגלי החברה, ומשום כך הן טבעיות יותר ומתיישבות על הלב, המצוות בספר ויקרא, הן 'חוקות ה' ומצוותיו' - אינן מובנות מאליהן. כעת התנתק האדם מחוקות ה' וממצוות אלו, והוא עשוי למצוא את נפשו כמי שמואסת בהן, גועלת ומפירה את הברית.

ביטוי נוסף - במבנה הפרשייה (ג'-י"ג). כבר הצבענו על המבנה הפותח בקיום הפיזי, דרך הביטחון והשלווה, דרך ההעצמה בפרייה ובריבוי, ועד נוכחות השוכן בתוככם. במבנה זה התנועה היא מן החול המוחשי ועד הקדש המופשט. התהליך - פותח ברווחה גשמית, מטפס שלב ועוד שלב, ולבסוף נבנית הקומה הרוחנית - בנוכחות השוכן בתוככם. והנה, בתיאור תהליך הדרדור, התנועה היא אחרת: שלב ועוד שלב של נפילה, כשהפעם הסדר הוא - מן הפנים אל החוץ. תהליך נפשי ורוחני שתחילתו בבהלת הנפש, פירוק 'גאון עוזכם' - העוז, ובצעד ועוד צעד מתפרק האדם והעם מתוכו, עד שלבסוף קורס ומתפרק הבניין כולו[9]. נסקור את השלבים:

בשלב ראשון: יפקד ה' עליכם בהלה, ומחלות שיפגעו בנפשכם. פועלכם יהיה לשווא - זרעתם ואויבכם יאכלו, נגיפה לפניהם ועד - "ונסתם ואין רודף" (י"ד-י"ז). כל אלו הם ביטוי לחולשת החיים. אחיזה במצוות ה' מקפלת בתוכה הישענות על מקום יציב, א-להי, שלם, וכאשר אתם מואסים בעמדה זו - חולשת החיים אופפת אתכם.

בשלב שני: "... וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה: וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ" (י"ח-כ') - התוצאות כעת: שבירת גאון עזכם - השלד המעמיד את הקיום שלכם. ועוד: השמים והארץ לא ירעיפו עליכם חיים. 'ותם לריק כוחכם' - איבוד של כוח החיים, הארץ מפסיקה לתת את יבולה, וגם העץ לא ייתן פריו.

בשלב שלישי: "... וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם" (כ"א-כ"ב) - בניגוד לחולשת החיים בשני השלבים הראשונים, כעת משלח ה' בהם את חית השדה, והיא משכלת - הורגת ומשאירה שכול, מוות ושוממות בדרכים.

בשלב רביעי: "... וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב: בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעו" (כ"ג-כ"ו) - החרב נוקמת ברית - שהופרה. ונאספתם אל עריכם - כוונתה של ההתכנסות היא להגן על עצמכם, אך התוצאה תהיה הפוכה - דבר בתוככם.

בשלב חמישי: שלב של חורבן כללי: בארבעת השלבים הראשונים העונשים היו מקומיים, פגעו בהיבט זה או אחר של החיים. כעת המפלה היא כוללת: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ: וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם: וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" (כז-לג)" - אכילת בשר בניכם ובנותיכם, פגריכם יהיו נתונים על פגרי גילוליכם, עריכם חרבה, מקדשכם שוממים, ולא אריח בריח ניחוחכם, אתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב, ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה.

ובהמשך (ל"ד-ל"ח): הצבעה על הארץ המרצה את שבתותיה, אזכור לעובדה שלא שמרתם את השבת - המעידה שהארץ היא שלי. לא הנכחתם את א-להים במציאות, והתוצאה היא שאיבדתם את משענכם לגמרי.

 

סוף דבר

עיון זה נפתח בהשוואה בין פרשתנו לבין פרשיית הברכות והקללות שבספר דברים. שתי הפרשיות מתארות כיצד קיום מצוות יביא את האדם ואת העם אל הטוב, ונטישתן תגרור שורה ארוכה של פורענויות. יחד עם זאת, קיים פער גדול בין השתיים: בניסוח, בסוג הפורענויות ובמבנה הפרשה. בדברינו נסינו להניח את האצבע על המהות, תוך התייחסות ל'אכסנייה' המארחת את שתי הפרשיות: ספר ויקרא וספר דברים. בראשון - הקודש הוא עובדה קיימת, יציבה, והאדם נתבע לבוא אליו, ולהפוך אותו לעובדה מוצקה בחייו - צעד אחרי צעד. מידת המקום אותה יפנה בחייו עבור הקדש, תקבע את מידת נוכחות
א-להים בחייו. נוכחות זו היא פסגת התהליך בפרשייה זו, והיא מנוסחת במילים: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (י"ג) - התוודעות א-להים המוציא אתכם מעבדות מצרים, המוליך אתכם קוממיות - קומה ועוד קומה. בספר דברים לעומת זאת, א-להים בא בגבולו של האדם, מגלה את הברכה הקיימת בחייו ואת האינסוף המשוקע בהם. במוקד הפרשייה - האדם המבורך המצוי במיטבו - כאשר הוא שומע בקול ה' א-להיו. מנגד - במצב בו הוא אינו שומע בקולו, הקללה באה בגבולו, אין רפואה לנפשו והוא מאבד את המצפן לחייו - ההולכים מעתה לאבדון.

צעד נוסף הלכנו בפרשתנו - בחוקותי, וזיהינו פער הנתון בין שני תהליכים: בין הצמיחה לבין הפורענות. הראשון - נשען על הקדש, על כוחו להרים את האדם, קומה ועוד קומה, לא על תהליכי הנפש האנושית. ומנגד - בהעדר
השמיעה בקול ה', הציר עליו נסובים האירועים - טבע נפשו של האדם. תהליך של דרדור הנפתח בבהלה, במנוסה ואין רודף, גאון עוזכם המתפוגג, כוחכם התם, ועד להתפרקות מערכת החיים בה אתם נתונים.

תהליך 'טבעי' זה של היחלשות נשען על החיים, על התהליך המתחולל בהם, והוא שב ומעיד על עובדת יסוד הנוכחת לאורך ספר ויקרא כולו: בפתחו של ספר זה מזמין א-להים את משה אל אוהל מועד, והוא שומע דברים הנשמעים מ'שם' ממרום הקדש, מנקודת מבטו של א-להים, אליה נקרא משה. ניתן היה לחשוב על מבט א-להי הלוקח את האדם למקום 'אחר', נשען על מערכת חוקים 'אחרת', והוא אינו קשור גם אינו מתכתב עם טבעו של העולם. והנה שוב ושוב[10], מזמן הכתוב אל נקודות תצפית המצביעות על כך,


שאין תשתית אחרת. התשתית האנושית היא בריאה
א-להית, עליה נבנים קומות ובניינים, בנפילתה הם יפלו, ובתפארתה יתפארו.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה

עורך: מתנאל בן אבי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

 

 


[1] ובמדרש: "חוקים שבהם חקקתי את השמים והארץ שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמיה ל"ג, כ"ה). חוקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח, שנאמר: 'כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה' (שם, ל"א, ל"ה). חוקות שבהם חקקתי את הים שנאמר: 'בשומו לים חוקו' (משלי ח', כ"ט). חוקות שבהם חקקתי את החול, שנאמר: 'אשר שמתי חול גבול לים' (ירמיה ה', כ"ב). חוקים שבהם חקקתי את התהום, שנאמר: בחוקו חוג על פני תהום (משלי ח' כ"ז)" (ויקרא רבה, פרשת בחוקותי, ל"ה).

[2] על ייחודו של ספר ויקרא עיין בהרחבה בעיוננו לפרשת ויקרא.

[3] הניסוח הוא: 'נפילה לפניכם'. לא פעולת הרדיפה מפילה את האויב, אלא המעלה השוכנת בכם, מפניה הם נופלים.

[4] ובדברי חז"ל: "תניא כותיה דרב נחמן: ואכלתם... ישן - יכול יהו ישראל מצפין לחדש מפני ישן שכלה? ת"ל: עד בא תבואתה - עד שתבא תבואה מאליה... ת"ר: ואכלתם ישן נושן - מלמד שכל המיושן מחבירו הוי יפה מחבירו. ואין לי אלא דברים שדרכן ליישנן, דברים שאין דרכן ליישנן מנין? ת"ל: ישן נושן מכל מקום. וישן מפני חדש תוציאו - מלמד שהיו אוצרות מלאין ישן וגרנות מלאין חדש, והיו ישראל אומרים: היאך נוציא זה מפני זה. אמר רב פפא: כל מילי עתיקא מעליא, לבר מתמרי ושיכרא והרסנא" (בבא בתרא צ"א, ב')..

[5] פרשייה זו ברובה כתובה בלשון יחיד, וקיימת בה זליגה מתמדת מן היחיד הקולקטיבי אל היחיד האישי. ישנן גם לשונות הסובלות משמעות לכאן ולכאן (בסופה - בפסוקים ס"ב-ס"ג ופס' ס"ח, הכתיבה היא בלשון רבים). המחשה: "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (א) - סוף הפסוק פונה אל העם כישות ומתאר את עליונותו על כל גויי הארץ; מופעים נוספים לעם כישות: "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ: יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (ז'; ט'); מאידך: ישנם פסוקים המתייחסים אל האדם הבודד: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ: בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (ג'-ז'). או "וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד" (כו).

[6] ביטוי זה המשייך את א-להים אל האדם הוא אינו מובן מאליו. הביטוי מופיע בספר ויקרא 4 פעמים, ובכולם המוקד אינו היבט אישי של יחס בין האדם לה'. בספר דברים, לעומת זאת, הביטוי מופיע 232 פעם. בדומה לכך - הביטוי 'א-להינו' מופיע 22 פעמים בספר דברים, ואף לא פעם אחת בספר ויקרא.

[7] האדם ברוך - במחוזות שונים: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה"... (ג'-ו'); אויביו ניגפים לפניו: "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ"... (ז'); עוד מתברך האדם באסמיו: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (ח'); הוא יקום לעם קדוש: "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (ט'); שם ה' נקרא עליו: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (י') ועוד.

[8] "וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (יח); "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" (כא); וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי" (כג); "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי" (כז).

[9] הפער בין שני התיאורים קיים כבר במציאות. תהליך של בנייה - נפתח בצעדים פיזיים, אט אט הוא הופך להיות מורכב יותר, ולבסוף הוא מגיע אל הקומה הרוחנית. תהליכי פירוק מתחילים מבפנים, הפנימיות מתפרקת, אט אט מתרחבים הסדקים עד להתרסקות הכוללת.

[10] דוגמאות: בעיוננו לפרשת צו הצבענו על כך שפרשיית הקרבנות הראשונה מנוסחת כתיאור מציאות: 'אדם כי יקריב', וכלל הציוויים הא-להים בפרשת ויקרא מוקרנים מעמדה טבעית זו. בשלב שני באה 'תורת הקרבנות' שבפרשת צו, ומגלמת ממד א-להי נוסף הקיים בעבודת הקרבנות; בעיוננו לפרשת שמיני זיהינו תהליך - מבין חנוכות המזבח השונות במהלך ההיסטוריה, החותר לצמצומה של מידת ההתבטלות ולצמצומו של ה'על טבעי' (בחנוכת המשכן המזבח מודגש, במקדש שלמה ובמקדש עזרא - פחות, ובימי החשמונאים אין אש הבאה אל המזבח, (המבטא התבטלות) והאות מן השמים היא באור המנורה (המבטא את החכמה). (ראה שם בפרק 'מדרג בין החנוכות'); בפרשת תזריע זיהינו את שבעת הימים בהם נתון וולד תחת אמו, משויך אל מערכת החיים הטבעית. מן היום השמיני הוא נראה לגבוה - למילה, ובהשוואה - שור או כשב או עז הנתון תחת אמו שבעת ימים, ומן היום השמיני ירצה לקרבן לה' (ויקרא כ"ב, כ"ו-כ"ז); בפרשת אחרי מות זיהינו שני תהליכים המתקיימים במקביל - הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים, ובמקביל - כלל העם הנטהרים לפני ה'. העמדה של 'לפני ה' - המתארת עמדה פנימית הייתה נוכחת בעם דווקא, ופחות בתוככי הקדש והמקדש; בפרשת המועדות באמור - זיהינו תהליך התפתחותי המתקיים מבין שני מועדים - חג המצות וחג הסוכות. המועדים משויכים לה', יחד עם זאת התרחשות משמעותית ביותר מתחוללת בנפש היחיד והעם, תוך צעידה מן החודש הראשון ועד החודש השביעי; בעיוננו לפרשת בהר עמדנו על הפער הקיים בין שדה אחוזה ובתי החצרים לבין בית מושב עיר חומה. בראשונים - חל העיקרון הרוחני: 'כי לי כל הארץ', ו''גרים ותושבים אתם עמדי', באחרון - יפה כוחו של בעלי הבית למוכרו לצמיתות. טענתנו הייתה שלצד הקביעה הא-להית ביחס להמשכיות הנחלות, ישנו ערך נוסף - לקיום החברה האנושית ולהתחדשות שבתוכה. ערך זה מקבל ביטוי בעיר מוקפת חומה, מכיוון שבה קיימת קהילה, 'קיום קולקטיבי' ועד ל'מחנה ישראל'. אדם זה אינו 'גר' או 'תושב' בארץ, וכוחו רב לו למכור בית לצמיתות, ולקבוע בכך את מעמדה ואת אופייה של החברה.