פרשת בלק - מה ה' דורש ממך

  • הרב משה ליכטנשטיין

הפטרת בלק - מה ה' דורש ממך

אחד מתוך שלוש

הפטרת פרשת בלק (מיכה ה,ו - ו,ח) מביאה לשלחן נביא שלא פגשנו בו עד עתה, והוא הנביא האחרון שמצטרף לרשימת הנביאים שהפטרות לקוחים מנבואותיהם[1].

בשלושה מקומות מזכירים הנביאים את בלק ומאבקו בישראל[2], ואך טבעי הדבר שאחד מהם יבחר כהפטרת הפרשה שכל כולה עוסקת בכך. בשורות להלן, ננסה לנתח את הפטרתנו, ותוך כדי זה להסביר מדוע נבחרה הפטרת מיכה ולא אחת משתי הנבואות האחרות.

שתים שהם שלוש

באם נתבונן בהפטרתנו, נראה מיד שהיא מחולקת מבחינה עניינית לשתי יחידות מרכזיות:

א. נבואת הנחמה של פרק ה' (החצי הראשון של ההפטרה)

ב. נבואת התוכחה של פרק ו.

כמו כן, נראה שבמסורה מורכבת ההפטרה משלש פרשיות סגורות, וזאת מפני שנבואת הנחמה של ראשית ההפטרה מורכבת משני נושאים שונים.

מאבק רוחני ולא מדיני

והנה, כשנשאל לפשר החיבור שבין הנבואות הללו ומהו המכנה המשותף המאחד את ההפטרה, התשובה תהיה שהנושא המרכזי העומד במוקד ההפטרה הוא היחס שבין הכוח האנושי והשיקול הגיאו-פוליטי לעומת ההשגחה האלקית והגורם הרוחני. תובנתו הבסיסית של בלק, שהמערכה הצבאית מתנהלת במישור הרוחני-דתי ועל כן עליו לגייס דמות רוחנית שתילחם כנגד ישראל, ולא לחפש פתרונות צבאיים ותכסיסי מלחמה, עומדת בבסיס ההפטרה. בחירת בלעם בן בעור הקוסם לעמוד בראש המערכה כנגד ישראל וויתורו של בלק על הנהגת עמו וניהול קרב הם הנותנים את הטון במאבק, והנחת יסוד זו מוסכמת עלינו.

בנקודה זו, כבר נוכל להצביע על ההבדל שבין טיפולו של מיכה בנושא בלק לבין שימושו של יפתח[3] בסיפור המעשה. יפתח איננו מתייחס לעניין הקללה והמאבק הרוחני אלא מציין שבלק פרש מהתמודדות גיאופוליטית עם ישראל. עניינו בטיעון המדיני ועל כן הוא מזכיר את מערכת היחסים עם אדום ומואב ומלחמת סיחון בהרחבה, כי אלו היו האירועים הגיאו-פוליטיים המשמעותיים שישראל עסקו בהם בזמנו. במסגרת זאת, אף מדיניותו של בלק מוזכרת אך לא המאבק הרוחני שניהל אלא החלטתו לפרוש מן הזירה הצבאית. לכן, בלק מוזכר אך לא בלעם, שהרי בלק הוא המלך המקבל את ההחלטות המדיניות ואילו בלעם איננו רלבנטי לעניין המדיני אלא למאבק הרוחני שאיננו מעניינו של יפתח בפנייתו למלך עמון. לכן, הפרק הדן ביפתח והנהגתו המדינית משתלב היטב כהפטרת חקת אך איננו מתאים לפרשת בלק, שכל מוקדו הוא המאבק הרוחני, ולא המדיני.

לעומת זאת, הפטרתנו נבחרה כי היא איננה מזכירה את מדיניותו הצבאית של בלק אלא את עצתו כנגד קדושת ישראל ולכך היא מצמידה את מעורבותו של בלעם. ואכן, כשנעיין בכלל תכני הפטרת בלק, נראה שעיקר עניינם סובב מסביב לעקרון זה, ועל כן היא מתאימה לפרשה[4].

שחרור מתלות

פסוק הפתיחה של ההפטרה מבטיח נחמה לשארית ישראל, אך עיקרו איננו המקום אליו ישובו, תאור המציאות שתשרור בירושלים בעת הגאולה (כפי שישעיהו, למשל, יעשה בהרחבה בנבואות הנחמה שאנו מתעתדים לפגוש בקרוב במסגרת הפטרות השב דנחמתא) או הקלת עול השעבוד של הגויים כשלעצמו, אלא הנחמה היא בכך שמציאותם תיהפך למציאות שבה אין הם תלויים עוד בבשר ודם. גם אם יהיו בקרב עמים, התנהלותם תהיה משוחררת מתלות בגויים והיא תהיה בסימן "אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם"[5].

ויש להדגיש שעיקר עניין הנביא בהכריזו שישראל יהיו בקרב הגויים כטל איננו מכוון כלפי השפעתם על הגויים ואין מיכה בא להצביע על הברכה שישראל יביאו לאומות אלא על אי-תלותם בהם[6]. הפסוק הבא, הצמוד לקודמו ע"י הסגנון ומטבעות לשון הדומים ממשיך קו זה. ענינו אינו רק בכך שישראל ייפרעו מאויביהם אלא גם בהדגשת חוסר התלות, שהרי האריה איננו כפוף למגבלות ששאר החיות כפופות להן. זהו הקשר שבין שני הפסוקים, אשר סגנונם דומה מאד אך תוכנם נראה שונה, שהרי האחד מתאר את ישראל כחיים בתוככי הגויים, כשהתרבות המארחת היא השלטת והחזקה ואילו השני מנבא על מציאות הפוכה. ואולם, המכנה המשותף הוא ששניהם מנתקים את ישראל משיקולים מדיניים ותולים את בטחונם ע"י נשיאת עיניים ולבם למרום.

תלות בקב"ה

אף המשך ההפטרה ממשיך קו זה. הוא פותח בהבטחת נחמה מאד פרדוקסלית והיא הרס המשאבים הצבאיים של ישראל. לא עוד סוסים ומרכבות ולא עוד מבצרים וערים! "והכרתי ערי ארצך והרסתי כל מבצריך" זאת הברכה המובטחת לישראל. כמובן, שעיקר העניין איננו הרס המשאבים אלא יצירת מצב של תלות בקב"ה והבאת ישראל לידי הכרה שתשועתם תבוא ע"י בטחון בקב"ה ובהישענות עליו ולא מפאת הגורם הצבאי. ויעוין ברד"ק המדגיש שהמבצרים ייחרבו כי לא יהיה עוד צורך בהם "ולא יצטרכו לחומה כי שלום יהיה להם וריב אדם לא יהיה בהם" וכן את הרווח הארצי שתצמח לישראל כתוצאה מכך, "כי ישיבת הפרזות טובה לבריאות הגוף מישיבת הערים המוקפות והכרכים". כמובן, יש לקוות שישראל יזכו לכל זה אך כמדומה שעיקר ענינו של הנביא בהחרבת המבצרים ובפירוז הארץ איננו הרווחה הגשמית אלא יצירת אקלים רוחני של תלות בקב"ה. ואכן, המשך הפסוקים איננו מדגיש את הגאולה עצמה אלא את תהליך הסרת המכשולים הרוחניים שישראל נתונים בהם.

התלות קובעת

בזאת הגענו למעבר שבין החצי הראשון לחצי השני של ההפטרה. מחד, ישנו מעבר בין נחמה לתוכחה ובין גאולת שארית יעקב לריב וויכוח בין הקב"ה לישראל ובכך יש שוני משמעותי בין החלקים הללו[7], אך מאידך, המכנה המשותף של הדגשת התלות בקב"ה, והמצב הרוחני של האדם כגורם הקובע - מתקיים בשני החלקים. הנהגת ישראל במדבר בידי משה, אהרן ומרים, דמויות שהנהגתן הפוליטית הייתה תולדה של מעמדם הרוחני, והזכרת עצת בלעם נועדו למטרה זו.

כאמור, בלק הבין אל נכון את חשיבות הגורם הרוחני, כמו כן הבין שיכלתו להתמודד עם הנהגתו של משה תלויה ביצירת התמודדות עם דרגת נבואתו ולא עם דרגותיו הצבאיות. לשם כך, הוא גייס את בלעם שהיה מסוגל לכך (ועל כן דרשו חז"ל שבלעם הגיע לדרגתו של משה) והטיל עליו את משימת המאבק המטאפיזי בישראל. אי הצלחתו של בלק והפיכת קללתו של בלעם לברכה היה גורם רוחני שהטה את הכף לטובת ישראל, ועל כן הקב"ה דורש מהם הכרת הטוב שתתבטא בהכרה רוחנית ובקבלת העקרון של תלות הכח ברוח, והצלחתו המדינית של העם בזיקתם לקב"ה.

מעשה חיצוני ועבודה שבלב

מיד לאחר דבריו בעניין בלק ובלעם, מיכה נזקק לנושא הקרבנות ולדרך ההקרבה הראויה להן. עצם התכנים שמיכה מנבא עליהם בדבר היחס שבין המעשה החיצוני לעבודה אמיתית בלב, היחס הראוי שבין בשר ודם לקב"ה, ועל חוסר הטעם בקרבנות גרנדיוזיים החסרים את הכוונה הפנימית, מוכרים לנו מנביאים נוספים ודברי מיכה מהווים חלק מן המכלול הנבואי בנושא זה, ואין ברצוננו להרחיב בכך. ואולם, מן הראוי לשאול אף על סמיכות הפרשיות שבין הקרבנות למה שקדם להם בהפטרה, וזאת נעשה.

התשובה ביחס לבלעם פשוטה ונוגעת לקרבנות שהקריב. כאמור לעיל, בלק ובלעם תפסו באופן מדויק מהו שדה הקרב האמיתי שבינם לבין ישראל ועל כן הקריבו קרבנות מתוך כוונה פנימית אמיתית. ניסיונותיו של בלעם לחבור לכוחות הטומאה באמצעות הקרבנות היו כנים למדי, ובזה הדגים את הדרך הראויה להקרבה ונמצא מחייב את ישראל בדורות הבאים שיקריבו מבלי התאמה בין הלב למעשה.

בין מאגיה לעבודת ה'

עם זאת, קיים הבדל אחד מרכזי בין קרבנותיהם של בלק ובלעם לבין תפיסת הנביאים, ההופכת את קרבנות בלעם לאנטי-תזה למסר של מיכה. בלעם היה קוסם ופעולותיו עבור בלק נעשים מתוך גישה של מאגיה וכשוף[8], במסגרת תפיסה זאת, הקרבן איננו מבטא חוויה דתית פנימית אלא ניסיון לרצות בדרך מאגית את הא-ל ע"י עשיית מעשים ופעולות שירצו אותו. כשם שבתחילת הדרך בלעם אינו בודק את רצונו האמיתי של הקב"ה אלא מנסה לרצות אותו שלא יכעס עליו, כן יחסו לקרבנות. לא התאמת רצונו הפנימי של האדם לרצון הקב"ה אלא עשיית פעולות חיצוניות עומדת בבסיס פעולותיו. כל זה עומד בניגוד גמור לעמדה שמיכה מציג שאין חשיבות לקרבנות אם הם לא מלווים בחוויה פנימית דתית עמוקה. בלעם מעמיד את האדם במרכז - ועל כן מתפאר כל הזמן בכוחותיו הגדולים ובהישגיו הרוחניים - ואילו מיכה רואה את האדם ככפוף לקב"ה ומחויב לזולתו. המסר שלו הוא עשיית חסד ומשפט עם הזולת והצנע לכת עם הקב"ה.

לכן, למרות ההנחה המשותפת לבלק ולמיכה שמצבם של ישראל כלפי האומות תלוי במעמדם הרוחני ולא בחישובים מדיניים למיניהם, הרי שתהום גדולה פעורה ביניהם. מסרו של מיכה בעניין הקרבנות מתמקד בעולם הפנימי הנלווה ובזה הוא מתחבר לדבריו בחצי הראשון של ההפטרה. אמת פנימית, תלות ובטחון בקב"ה, עשיית חסד ומשפט, הכרת הטוב לגבוה והצנע לכת עם הקב"ה הם המסרים של ההפטרה והם הלקחים שהנביא רוצה שניקח אתנו מסיפורו של בלעם.



[1] למעשה, ישנן הפטרות מכל ספרי הנביאים, למעט שלשה ספרים קצרים מתוך תרי עשר (נחום, צפניה וחגי; הפטרת יום ב' דשבועות בגולה לקוחה מתוך חבקוק).

[2] יהושע כד, שופטים יא ומיכה ו (ישנו עוד מקום אחד בכתובים (נחמיה יג) המציין את העניין אך הוא מתמקד באיסור הנשואין עם עמון ומואב, ולא בעלילה כשלעצמה).

[3] בשופטים יא, כה יפתח שולח למלך בני עמון נאום ארוך שנועד להוריד אותו מלצאת למלחמה בישראל, תוך ניסיון שיכנוע בצדק ההיסטורי של ישראל. במסגרת הנאום אומר יפתח: "ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן ציפור מלך מואב? הרוב רב עם ישראל? אם נלחום נלחם בה?".

[4] בנקודה זו, התייחסותו של יהושע למעשה בלעם דומה לזו של מיכה ואף היא יכולה לשמש כהפטרה. כמדומה, שנבואת מיכה הועדפה מפני שהיא משלבת את סיפור בלעם במסגרת נבואת תוכחה הפונה לעם שחטא וקורא לו לחזור בתשובה, ואילו דברי יהושע כוונו כלפי דור שכולו זכאי ותכליתם לעודד אותם להמשיך. חז"ל, בהכירם את טבע האדם ודברי ימי ישראל, כנראה העדיפו את הקשר הדברים במיכה וראו אותם כתואמים יותר את צרכי רוב הדורות, מאשר הנסיבות של סוף ספר יהושע שהיו ייחודיות יותר. כזכור, בשיעורים קודמים הצבענו על כך שעיקר תפקיד ההפטרה להתייחס למצבו הרוחני של המתפלל בבית הכנסת, ולכן חשוב לקחת פרק אקטואלי היכול לדבר אל מצבו ולדרבן אותו להתעלות רוחנית.

[5] מיכה ה, ו.

[6] עיין רש"י ורד"ק שהדגישו זאת, ובניגוד למלבי"ם שפירש "כן ישפיעו טוב וחסד להעמים אשר הם בתוכם והם לא יקבלו מהם דבר". ובאבן עזרא הביא שני פירושים בנידון.

[7] בחלוקת פירוש דעת מקרא את כלל הספר לששה חלקים, נמצאים שני חלקיה של ההפטרה בחטיבות שונות מפאת עניינם השונה.

[8] עיין יהושע יג, כב בו הוא מכונה "בלעם בן בעור הקוסם", בתחילת הפרשה בו זקני מואב ומדין הולכים אליו עם קסמים בידם, בדברי הכתוב על הליכתו של בלעם לקראת נחשים ובדברי חז"ל על נסיונותיו של בלעם לכוון את הרגע בו הקב"ה כועס.